Home ראיון עם מולה בן-חיים (שמואל קושצ'יאנסקי), 9.1.1978, A.1587-14

ראיון עם מולה בן-חיים (שמואל קושצ'יאנסקי), 9.1.1978, A.1587-14

ראיון עם מולה בן-חיים (שמואל קושצ'יאנסקי), 9.1.1978

אהרון קידר: מולה, אנחנו נתחיל שתמסור לנו את חווית המפגש שלך שאתה דורך שוב על אדמת פולין כקצין בצבא ונדה וסילבסקה.
מולה: כן, זה היה במחצית השניה של שנת 1944. הצבא הפולני למעשה מתכונן להיכנס לפולין בחלקו. אני מתגייס באסיה התיכונה ועלי להתייצב למטה כקצין. באתי והייתי מקובל מה שמקובל אז שרת. אנחנו כעבור זמן מגיעים למוסקבה, במוסקבה זה חודש נובמבר 1944. צבא שלם רובץ בתחנות רכבת ולא יכול להגיע. אין מספיק רכבות. ביסוד היתה תוכנית במטה של הצבא הפולני במוסקבה לטוס דרך קייב ללובלין, בהיותי במוסקבה לא יכולתי להתאפק ולעבור את מחוז ילדותי. זאת אומרת, לנסות דרך וילנה לליטא, ומשם להגיע ללובלין, לעשות דרך עקיפה ברכבות. ומשום זה ישבנו שלושה-ארבעה ימים בתחנת רכבת ברוסיה והודות לבחור שבידיו היה חלוקת הכרטיסים לקצונה הוא נותן לי האפשרות לעלות לרכבת שיוצאת למינסק. זו היתה נסיעה של לילה ועוד יום. מגיעים לוילנה. את וילנה הכרתי טוב. גרתי בה שש שנים קודם. גם למדתי, עשיתי את השירות הצבאי שלי, אחר כך בריכוז החלוצי בוילנה ב-1940-41. הירידה מהרכבת: כמובן, המפגש עם רחוב שופנה, רחוב יהודי. ההרס. ולמעשה היה חורף, שלג. יצאנו לרחובות העיר לחפש שרידים ומצאנו במקרה בן עיר שלי, בחור מליטא, שהתגורר בוילנה. מפיו נודע לי למעשה מה עלה בגורל המשפחה שלי. כשאני יצאתי לוילנה ב-1939 נשארו הוריי ושלוש אחיות. נודע לי שאיש מהם לא נותר, אבל שישנה עוד קהילה קטנה של שרידים שנלחמו ביערות כפרטיזנים ונמצאים כרגע בליטא. בלאו-הכי הדרך הובילה דרך לידה לברובנו. הגעתי ללידה בערך ב-29 לדצמבר, ארבע שנים אחרי שעזבתי את העיר, וכמובן – שלא מצאתי עיר. הכל היה חרב. רק האזורים מסביב לעיר, האזורים הנוצריים, נשארו. כל העיר, המרכז היהודי, היה שרוף בלי כל סימן. אף בית כנסת לא נשאר ליהודים. באופן טבעי רצתי לרחוב. היות והיה שלג, די קשה לזהות ולמצוא את המקום. על ידי מדידות מצאתי את הבית שלנו. זה היה ברחוב סבלנה. התחלנו לגרד את השלג, לחפש אולי משהו, אולי איזה סימן. חוץ מפחם וחומר שרוף לא נשאר זכר. לא רק מביתי, כי אם בכל הרחוב. פגשתי כמאתיים יהודים בלידה. פגשתי בת-דודה יחידה שנשארה בחיים. הכל היה ברור לי, גם התאריך מתי המשפחה הוצאה להורג. זה היה ב-8 במאי 1942. זה היה ההרג הראשון של כשמונת אלפים יהודים מליטא. ניסיתי לדבר על ליבם והיה לי ברור כי כולם היו לוחמים. מי ששרד בלידה, אנשים צעירים בגילאי עשרים ומעלה, כולם לחמו ביערות בכל מיני קבוצות פרטיזניות וכולם התכוננו לצאת לדרך. אבל חצה ביניהם כבר הגבול הרוסי-פולני. עוד לא היו להם תוכניות איך לעבור, אבל היו מאד בטוחים בעצמם. יבוא יום והם יגמרו את העניינים ועניינים היו לכל אחד שונים מאד. חיפוש אחרי קרובים, אולי פה ושם. אצל כל אחד היתה תקווה שאיזה נס אירע למישהו למשפחה, כי היה חלק מהיהודים שהוציאו אותם למחנות ואנשים האמינו שמשמה הם יחזרו. היו כאלה מטעמים כלכליים נשארו לחסל חשבונות, למכור איזה רכוש שהיה להם. על כל פנים, גם את בת הדודה שלי לא הספקתי לדובב שתצא איתי לדרך. היא היתה קשורה כבר לאיזו משפחה שאימצה אותה, ולמעשה תפקידי היה לתת לה כאח גדול את ברכתי לנישואיה עם אחד הבחורים. ואני יצאתי לדרך ב-10.1.45 בכיוון __________. גם שם נתקלתי בהרס וחורבות, ולמחרת הגענו לביאליסטוק.
אהרון קידר: אתה נפגשת עם האוכלוסיה הפולנית וראית מה התגובות שלהם?
ז'קו: לאן הם התכוננו לצאת לדרך?
מולה: התכוננו לצאת לפולין, סתם לפולין. לצאת מהמקום, לחפש הלאה. למעשה, כבר היה קשר לפולין וכולם ידעו שעל מנת לצאת לעולם הרחב ברור היה לכולם שאיש מהם לא התכוון להישאר בלידה. איד לא התכוון להישאר בפולין. אז אלה שהיה להם רקע בתנועת נוער, דרכם היתה לארץ ישראל להגיע. חלקם רצו להגיע למשפחות שהיו להם באמריקה ובעולם החופשי. זו היתה המגמה. אני, על כל פנים, זה לא העסיק אותי. לי היה ברור שצריך לצאת וזה הודות לאינפורמציה שהשגתי בהיותי בוילנה. שם, למעשה, פעל כבר ארגון של הוצאת שרידים מפולין, והדבר הזה בכלל לא היה פשוט. זה היה קשור כבר בהברחת גבולות, וכבר בוילנה ידעתי על דרך-לא-דרך שעשו דרך לבוב לרומניה, וגם אי-אלה ניסיונות לחצות את הגבול הפולני.
אהרון קידר: לפני ההצטרפות שלך לבריחה, שהיא בעצם סימולטנית, הייתי מבקש שתחזור לאותו עולם הרוס, אותו בית קברות שמצאת במפגש שלך עם גויים.
מולה: כן, גדלתי בעיר. הייתי בחור די פעיל משפחה. עיר לא גדולה, עשרים וארבעה אלף תושבים, כך שהיו לנו גם קשיים עם נוצרים. חלק מעשרת הימים שעשיתי בתוך העיר הסתובבתי בכיכרות בשטח. אי אפשר לדבר ברחובות, כי לא היו. גרנו בפאתי. מסביב היהודים התמקמו בבתים שנשארו בקצוות העיר. באו לבקר אותי כמה נוצרים, בעיקר כמה בחורות נוצריות, חברות כביכול של אחיותיי, להביע השתתפות בצער, כמובן, ולנסות להיווכח כמה שהן היו בסדר. זו היתה בעיקר הנימה הלא נעימה של פגישה, של חנופה, שהן היו בסדר. אבל לי כבר אז שתפקידם של כל אחד מהם אם לא בפועל הרי ידעו בדיוק מה שהתרחש, ואיש מהם לא נקף אצבע בשביל להגיש עזרה. היו מקרים, כמה משפחות שפגשתי אותן, שהן ניצלו, אבל זה הודות לכפריים, די מרוחק מהעיר, והם נתנו מקומות הסתר. כמובן, לא חינם, בתשלום, כולם בתשלום, אבל היו כמה מקרים, מקרי זוועה, של משפחת קרובים שמצאו משפחה כזאת של נוצרים בכפר, סמכו עליהם וברגע שהגיעו למקום, חיכו להם הגרמנים, לקחו מהם את הרכוש והוצאו להורג מיד, ללא שהיה, לא יחד עם הקבוצה. אם אני חוזר לימים האלה, להיות כנה עם עצמי, קשה לדעת, אינני זוכר איזה תחושת כאב זה היה –

קסטה – צד א' – המשך מולה בן-חיים
מולה: כן, ביסוד כמובן, אם אפשר לקרוא לזה לקבר האבות ההמוני, היה מצפון לעיר, בתוך חורשה, חורשת אגוזים לא רחוק מסרקטין הפולני. אנחנו, כילדים, היינו יוצאים לבלות שם ולשחק הרבה בחורשה שם. שם, בחורשות, ביסוד, מצאתי שני קברות המוניים, תילים, מכוסים שלג, ללא סימן. ראיתי שם עדות מאישה אחת שהיתה ב-8 במאי, שהיתה יחד עם השמונת אלפים יהודים שנורו למוות יחד עם כל המשפחה שלי ונשארה בחיים. היא נפצעה קל, כוסתה בגוויות ובלילה הצליחה לצאת, להימלט מתוך הקבר, והגיעה ליער ונאספה על ידי פרטיזנים. היא ניצלה וכיסתה בגופה גם את בתה הקטנה. זה היה המקרה היחיד שאדם חזר מהמוות מגיא ההריגה. היא סיפרה לי. היתה איזו תקופה שהיינו המומים וקיבלנו את העובדה כמו שהיא ואלה שנשארו בחיים חייבים לעשות משהו. לא ידענו בדיוק מה צריך לעשות ולי היה ברור שצריך ללכת, צריך לצאת משם, ולהגשים את החלום שעליו חונכנו מילדות.
אהרון קידר: היה איזה אקט של פרידה מלידה כשעזבת אותה?
מולה: אקט של פרידה מכמה חברים שהייתי משוכנע שאני אפגוש אותם בקרוב, שנותרו בינתיים. הם יצרו משפחות והייתי משוכנע שניפגש אי שם בדרך. היה רצון להתרחק מה שיותר מהר. שום קשר פרט לאיזה כאב ותמיהה על מה שקרה. אולי היה מפגש לא כל כך מכאיב, היות ובוילנה פגשתי בן עיר. הוא הכין אותי קצת לקראת זה. למעשה, מפיו ידעתי מה אירע בעיר, מי נשאר בחיים. ידעתי שכל משפחתי, חוץ מהבת דודה הזאת שהזכרתי, אינם עוד בחיים.
אהרון קידר: תחושת נקם?
מולה: לא הייתי אומר באותו רגע עם האוכלוסיה. אני רוצה לומר לכם, אני ראיתי מעשי נקם באשמים. לא סתם מעשי נקם בלתי מאורגנים או על חפים מפשע. אני לא חושב שכל האוכלוסיה השתתפה בפועל ברצח, אבל אנשי המיליציה, המשטרה, אותו זמן בלידה היתה מורכבת מפרטיזנים יהודים מעט. הרוסים שהיו בפרטיזנים חזרו לרוסיה. היה שלטון רוסי, אבל היו הרבה פרטיזנים. אלה ידעו מתוך פעילותם בשנות האימה בשטח ידעו מי האשמים מי ___________. אתה שואל איך הגענו. דבר אחד היה ידוע כל מי שפגשתי, לצאת לצאת את מקום הלידה, מקום איפה שעברו את ההרג, את מקום המלחמה.
חיים גורי: מדוע?
מולה: לא נשאר זכר למעשה ממה שהאנשים הורגלו מילדותם שיכול היה לקשור אותם, בתי הספר, הכל היה שרוף, בתי הכנסת הרוסים ללא סימן. למעשה, מי שנותר בחיים היה אחד במשפחה. 2 זה היה דבר יוצא דופן אם לאנשים היה עוד אז סיבה להישאר בחיים ולהתיישר היה להגיע למחוז חפצם, למה שחונכו: לצאת או לחפש קרובים בעולם הרחב, שניצלו בשנים עברו. אם זה באמריקה או באנגליה או בדרום אפריקה או בישראל. על כל פנים, דבר אחד היה ברור לכולם: לצאת. היו עוד סיבות. היתה עוד סיבה נוספת שלמעשה ממשטר האימים הנאצי מצאו את עצמם במקום שאני נולדתי תחת השלטון הסובייטי והספיקו במשך השנים להכיר את המציאות, איך מתגשם הקומוניזם שלמעשה כולנו האמנו בו בצורה חיובית ביותר, כדגם של חיי חברה צודקים והתחנכנו לקראת זה. היו בני עיר שהיו קומוניסטים והם בשנות השלושים עברו והם בעיני, אני מדבר על עצמי פה, היו כמה בחורים שהיו בחורים אידיאליים, היו גיבורים בעיניי. היה כדורגלן מפואר, היה אדם יפה, גבר נאה ותרבותי, עבר לרוסיה. המפגש של השנים של הכיבוש הסובייטי של האזור הזה מ-1939-1941 שנתן מגע. לצערי, נתגלתה בפנינו מציאות שאף אחד מאלה שעברו איננו בחיים. כולם נרצחו שמה. ככה, שלמעשה, לא חיו באשליות, ידעו: המלחמה עברה, אין איפה להישאר. זאת היתה אחת הסיבות שאנשים רצו לצאת.
איך לצאת – שום דבר לא היה מאורגן. תנועות הנוער הציוניות התחילו למעשה למצוא מגע אחד עם השני, התחילו לרחרח אחד את השני, ובצורה כזאת למעשה זאת היתה איזה מין מסגרת ארגונית. זה מצאתי כבר בוילנה. כשאני הגעתי במדים ופגשתי בת ובן עיר ואיתי מסודרת לעבור את הגבול בפולין ואיתי אדם אחד, אמרתי לעצמי: למה שלא אוסיף עוד אחד ואני אקח עוד עשרים בחורים שעומדים לגייס אותם, שעברו את המלחמה, לחמו בפרטיזנים, ואני אקח אותם כקבוצה בפיקודי. הכינו לי עשרה בחורים כאלה. פגשתי שם את ניסן רזנק, הוא היה איש הנוער הציוני, לא הכרתי אותו לפני המלחמה, אבל הוא הומלץ על ידי בחורה בת עיר מהנוער הציוני. היא הפגישה אותנו וסיכמנו שהוא נותן לי את עשרת הבחורים ונותן לי מכונת כתיבה רוסית ולהוסיף את האחד ובמקום עדין ___________ זה היה צריך להוסיף, אבל אני חייב להגיד שניסן רזנק קלקל את הכל. כשהגעתי לדירה, דירת המסתור, בתוך וילנה ברחוב שטרסו, בקומה השניה, ישבו כמה בחורים שהסתתרו, והוא אמר לי: תראה, מולה, אבל דע לך שיותר מעשרה רובל לגולגולת לא תקבל, זה נורא פגע לי, וכמובן באתי בטענות לאותה חברה, לאיזה אדם שידכה אותי, איזה בן אדם מדבר על כסף, על הברחה תמורת כסף. כמובן שאין לי שום אמון באנשים שעוסקים בהברחות תמורת כסף. עזבתי אז בזעם ונפגעתי מאד. גם לא היה לי מחבריי בוילנה עם מי להתייעץ. אבא קובנר כבר לא היה. מהריכוז החלוצי לא נשאר זכר. חלק גדול עוד מי שהיה ברוסיה, מי שהצליח לעלות, מי נטבח. על כל פנים עזבתי. הגעתי ללידה. סיפרתי קודם על המפגש עם העיר. בסוף החלטתי לזייף את התעודה: במקום 1 צירפתי עוד 2 בחורה בתור אחות רחמניה ועוד בחור. הגענו לגבול הרוסי-פולני ומשום מה הורידו אותנו מהרכבת, הסתכלו בתעודות. הורידו אותנו מהרכבת. זה היה מאד חשוד ומאד מסוכן. כנראה שהזיוף לא היה יפה בעיניהם. התחילו לבדוק. אחד אחד הכניסו אותם לתא. שלחנו ראשונה את הבחורה. היא יצאה ואמרה: מולה, הם לקחו ממני את הכסף שהיה לי. היה לה סכום של רובלים. אמרתי: חברה, עברנו את הגבול. לקחו את הכסף, ינסו להיפטר מאיתנו. וכך היה. ברכבת הבאה הטעינו את כולנו לרכבת ולמחרת בבוקר הגענו לביאליסטוק. שם יש בחור. היתה לנו כתובת. ישב בחור שהוא שימש כתובת: מי שבורח מוילנה ומצליח לעבור את הגבול, יש לו לאן להגיע ברחוב קופיצקה. זה היה בנין בו פעם היתה הכשרה חלוצית בתוך ביאליסטוק. היהודי הזה כבר ידע לתת כתובת הלאה, שהבחורים מתרכזים בלובלין, ברחוב וישנסקי 10. בצורה כזאת. ואניף למחרת שהגעתי ללובלין, היתה לי כתובת לאן להגיע ושם פגשתי כבר קבוצה של חברים. שם פגשתי למעשה את אבא ואת אנטק, שאותו הכרתי מלפני המלחמה. והימים הראשונים והלילות סיפורים על ההתקוממות בגיטו. זה למעשה פה היתה הנקודה החשובה ביותר שלי. פה הרגשתי את כל הטראומה שעברה עלי, ויחד עם זאת מצאתי למעשה משענת נפשית. כשאני שמעתי מה חבריי עשו בגיטו ורשה ובגיטו ביאליסטוק, בוילנה, אז היו שני דברים: רגש נחיתות שאני לא הייתי בתוכם, ומצד שני ההרגשה ששום דבר לא קשה יותר לאור מה שהם עשו. אז הסיסמה שאנו במקרה נשארנו בחיים אלה חיים שלא שייכים לנו ואנחנו צריכים להקריב אותם בשביל משהו, זה מה שיצא בלובלין מהמפגש הזה עם הפרטיזנים ולוחמי הגיטאות. עם התקווה הזאת, עם ההרגשה בלב יצאתי את פולין. אני תרתי את פולין לאורכה ולרוחבה למשך כמה שבועות, ותפקידי היה פשוט: לפגוש ניצולי מחנות ולהסביר להם שלא ילכו לא לליטא, לא לרוסיה ולא לוילנה. אין מה לחפש, אלא שילכו כולם ללובלין, נתארגן שם. צריך לצאת.
בוישנסקי למעשה התחיל להתארגן העסק של היציאה. היו ניצולים, שרידים. ידענו שאנחנו צריכים לצאת את פולין. היה איום של גיוס מחודש ואמרנו למעשה אנחנו את המלחמה עם הנאצים העם היהודי מלחמתו ברגע זה סיים, והוא צריך להתחיל במלחמה שלו בכיוון אחר. זה היה לנו ברור. לשם זה צריך לצאת, להגיע לחופים. לא היה לנו קשר עם הארץ, עם שליח. באותם הימים, כשהגעתי, מאוחר יותר היה מפגש עם שליח. לא אני עשיתי את הפגישה הזאת. על כל פנים, בפברואר יצאתי לדרך ולמדתי פרק בהלכות חציית גבול. זאת אומרת, הדרך ריישה היתה נקודת מעבר לצ'כיה. בקרפטים ישבו כמה בחורים ובחורות וכשהיתה מגיעה קבוצה של עשרה איש היו יוצאים לכביש עם בקבוק וודקה, עוצרים אוטו משא רוסי שנוסע לכיוון הגבול, מבקשים מהנהג שיקח טרמפיסטים. בצורה כזו היו עוברים אצל בז'שוב. ראיתי שיש תחנת רכבת שהולכת מפולין לפראג לצ'כיה, אמרתי: חבר'ה, למה לא עם הרכבת? למה עם מכונית משא בקור הזה? לבסוף, אני חושב שהייתי הראשון שהעזתי לעלות לרכבת. היינו קבוצה של שישה אנשים, שהביאה אותנו לצד השני. עברנו את הגבול ברכבת, אם כי פה היה דבר מסוכן לכאורה: התעודות שלי, שאני קיבלתי בפולין שאני יליד יוגוסלביה, הם החליטו את זה לפי המראה שלי.
חיים גורי: אתה אמרת שאחרי הפגישה עם אבא ואנטק בלובלין אתה הסתובבת במשך שבועות להסביר ליהודים שלא יחזרו למקומות מוצאם, שאין מה לחפש שם. האם באמת היתה כבר אז איזה מחשבה שברגע שתהיה איזה התפזרות מחדש של העם היהודי, נאבד את הרגע? האם היתה מחשבה מדינית לעכל את כל העוצמה הזאת כלחץ מדיני כלפי העתיד? מה הנחה אותכם להסביר ליהודים? איזה רגש אחריות ואיזה סמכות היתה לך לבוא ליהודי ולומר לו: אל תלך לכפר שלך?
מולה: כן. אני אחזור לנקודה הזאת. אם אמרתי קודם על הנסיעה והנדידה בפולין בדרכים לא דרכים על מנת לפגוש ניצולים, לא היתה שום מחשבה מדינית או פרוגרמה מסויימת. היתה פשוט תחושה. היתה תגובה ספונטנית של אדם שרצה לבני עמו להעניק מניסיונו, כי אני עברתי את וילנה, עברתי את ביאליסטוק, ידעתי שאין להם מה לחפש וליעץ להם שיברחו מהמקום שיצאו לחופש. אין להם מה לחפש. אמרתי: במידה ונשאר מישהו בחיים הוא ימצא את דרכו לארץ ישראל. שום מחשבות לטווח ארוך, רק דבר ספונטני, תגובה של אדם שעבר. שום מחשבה. לא ראינו את עצמנו לא כארגון ואיש לא מינה את הקבוצה להיות ארגון או שהיתה לנו אחריות. היתה אחריות אישית או פרי של חינוך מסויים של אחריות אישית מוסרית כלפי אנשים התועים בדרכים, שיצאו ממחנות ועברו את הטראומה אולי הרבה יותר קשה מאשר איתנו. בחורות _______ עם הפיג'מות של הנאצים, קצוצות שיער, ללא פרצוף למעשה של אישה, ללא פרצוף של אדם, הולכות לחפש את אבא ואמא שלא היו כבר אז, כמובן. היו אלה לא אגיד רחמים, אבל דבר פשוט של אדם, אשר עבר את כל זה וראה שאין מה לחפש. יש תלי-תלים של קברות וחורבות של ערים וחורבות של משפחות. אין את מי לחפש.
מולה: אני אחזור למסע שלי האישי. ובכן, הייתי בקבוצה של שישה אנשים. סרבתי לעלות על מכונית משא סובייטית. הלכתי לתחנת הרכבת עם התעודות של הצלב האדום ושם היה כתוב ששמי בלז'ק ושאני יליד יוגוסלביה, יליד בלגרד. למה שמו לי יוגוסלבי? כי נשאר לי עוד מהצבא בטלדרס וברט שחור גדול מהארטילריה ונראיתי בעיניהם כיוגוסלבי. אז הייתי יוגוסלבי ואני בדיוק לתחנת הרכבת, ואני נקלע לתוך קרון של סרבים שיוצאים מהמחנות. זה, כמובן, לא הפריע. לא היתה ביקורת אישית מאד, עברנו והגעתי לפופרד. ומשם יצאנו ברכבות לא רכבות בכיוון לרומניה.
חיים גורי: מתי זה היה? באיזה עונה של השנה?
מולה: זה היה בחורף, זה היה במרץ.
חיים גורי: יהיו לנו תמונות של חורף, תמונות של רכבות בחורף. נסה לתאר את הנוף הזה, את הדרכים האלה, את הבגדים של האנשים. תן משהו.
מולה: ובכן, יצאנו לדרך. היה לנו ברור דבר אחד: שאנחנו כולנו ניצלנו מהמחנות. הזהות שהחלטנו בלובלין להלביש על האנשים היתה הזהות של מערב אירופה, איטליה, יוון, יוגוסלביה, שהיציאה מפולין תהיה סבירה, מתקבלת על הדעת, ושגם הכיוון יהיה תואם את המגמה שלנו – להגיע לחופי הים התיכון. ככל יוצאי המחנות, לא היה בידינו כלום. תרמיל דל. והיו אנשים שהיה להם רכוש כלשהו, פרטיזנים. אני, למשל, באתי מרוסיה, היה לי שעון זהב וטבעת וכמובן זה הופקד לתוך הקופה, לתוך הקרן של הבריחה. למעשה, אמצעים לא היו. למעשה, התחלנו אז רק ממה שאספנו. כל אחד הוציא מכיסו מה שהיה לו, על מנת לבשל את הארוחה של תפוחי אדמה וקצת גריסים. אחד הטבחים הראשיים היה מוטקה רוזמן. היה מומחה לבשל מרק של תפוחי אדמה, אבל גם לזה, למעשה, לא היו אמצעים ולמעשה חברים מה שהיה להם הכל השאירו. מאוחר יותר ניתנה הוראה לא לתת לאנשים לקחת איתם שום רכושים. הכל הצטרכו להשאיר ולצאת עם תרמיל דל לדרך שביסוד לא ידענו מה מצפה לנו הלאה. ובכן, החורף בקרפטים, הכל שלג, היה קר אבל התחממו מהצטופפות, ומשום מה היתה תקווה גדולה. עצם היציאה מפולין, ההתרחקות מהמקום הזה, נסכה בנו הרבה תקווה. ידענו שאנחנו הולכים לקראת מעשים מסויימים. סוף סוף נגשים איזה דבר שלא יכולנו קודם.
המפגש הראשון שהיה לי עם היהדות ההונגרית, שעוררה בי לא מעט קנאה אני אומר, נשארו בתוך בתיהם רובם ופיטמו אותנו וקיבלו אותנו כקבל קרובי משפחה. ממיטב האוכל והיין כיבדו אותנו בדרך. מצאנו אותם בבית הכנסת בקלוז'. כשהגענו לקלוז' לא היתה שום כתובת. פנינו לבית הכנסת, שם פגשנו כמה יהודים. ברגע שנודע להם שאנחנו ניצולי מחנות, וככאלה הצגנו את עצמנו, הוזמנו לבתיהם ומצידם יכולנו להתארח הרבה זמן. אבל שהינו תקופה קצרה בקלוז' ונסענו, למעשה, לבוקרשט. בבוקרשט מצאנו ראשית של ארגון.
חיים גורי: העברית שדיברתם ביניכם נחשבה ליוונית?
מולה: רובם, רוב האנשים, משום מה קיבלו זהות יוונית הרבה מאד יוונים חזרו. באותן הרכבות, כשהיו נוסעים במכוניות המשא, לא היה מפגש עם אחרים. היו יוצאים בקבוצות והזהות שהפולנים היו צריכים לבדוק היתה סבירה. אבל ברגע שהתחלנו כבר להשתמש ברכבות, פה היה מפגש עם אוכלוסיה מאד לא יהודית של עמים אוטונומיים, בו בזמן שהתעודות שלנו היו זיופים ולא פעם קרה שמבקר ברכבת היה מתעקש לבדוק יותר, וקרה שהיוונית, משהו מהתפילה, דיברו לרוב אנשים שהיה להם יותר קומנסנס, דיברו ארמית. הפולני חשב שזו יוונית יותר נכונה, מאשר היווני משמיע בעיניו והיווני, על מנת להציל את עצמו, היה אומר "כן, גם זאת יוונית, אבל זה דיאלקט אחר, עתיק יותר, שאני לא מבין אותו טוב. אני מדבר אולי שפה מודרנית יותר. זה אולי מאיזה מקום בהרים". האיש הזה, על כל פנים, העניין הזה פעל טוב. צריך להבין דבר אחד: האינסטינקטים שלנו פעלו בצורה חריפה, כמו חיות. למעשה, לא היו גבולות. השלטון עוד לא היה יציב באף מקום. הממונים על הגבולות, על המכס, לא ידעו בדיוק מה הם עושים ומה תפקידם.
אינני יודע איזה מלאך טוב הדריך אותנו תמיד מהר מאד להתמצא במצבים ולנצל אותם. אירופה, למעשה, היתה פתוחה לפנינו וזה תוך כמה שעות, תוך כמה ניסיונות, למדנו את זה. ידענו משום מה מיד להקים קשר, זאת אומרת כשקבוצה עוברת ידענו איך, ידעו האם היא עברה או לא עברה על יד נקודות. בכל מקום איפה שעברת, קמו כמה בחורים שיקבלו קשר, ליווי. הצטבר מהר מאד ניסיון.
חיים גורי: מה פתח את הגבולות? השוחד? הרחמים?
מולה: לא, אני מדבר קודם על היציאה ממזרח אירופה, מהאזור שהיה תחת הכיבוש הסובייטי. אז, בהתחלה, באמת העניין הזה, השוחד של הוודקה למכוניות משא סובייטיות ברכבות, לא היה שום עניין של שוחד. התעודות המזוייפות. הפליא לעשות, אגב, צריך להזכיר את האיש שלמעשה פתח את התקופה הזאת של התעודות המזוייפות וזה היה גבי סכליס, בחור וילנאי ממשפחה מתבוללת לחלוטין, בן של רופא. היה פרטיזן באחת הקבוצות של ה-פ.פ.או., כשרון גרפי מופלא, התחיל לעשות בצורה פרימיטיבית ביד ממש, לכתוב ביד על הקטוגרף, להוציא תעודות של הצלב האדום. קרה והאנשים ממש מתוך הנקודות קיבלו תעודות אותנטיות של משרדים של הרפטריאציה. את כל אלה היינו מחרימים, גונזים, על מנת שכל הקבוצה תיסע רק על תעודות מזוייפות. זאת אומרת, שלא תהיה כפילות. אותו דבר חזרנו וגבי עבר לבוקרשט, שם היתה נקודת הכובד והריכוז הגדול. וכשאני הוטל עלי לצאת לפרוץ דרך מיוגוסלביה בכיוון לאיטליה או ליוון או לבולגריה, יצאתי לדרך עם בחור יוגוסלבי אותנטי שקיבל תעודות אותנטיות מהנציגות היוגוסלבית. את התעודות האותנטיות שלו גנזנו והוא, כמובן, כמוני יצא על תעודות מזוייפות, שהיו עשויות להפליא. הכל היה במכונת כתיבה וחותמות בצבע סגול, הקטוגרף, ככה שזה פעל.
חיים גורי: עשית את הדרך לבוקרשט ובחזרה כמה פעמים?
מולה: לא, אני נשארתי בבוקרשט כשהתחלנו להתרכז. זאת היתה למעשה התחנה הראשונה איפה שהאנשים התרחקו קצת מהמלחמה. המלחמה עוד היתה בעיצומה, אבל בוקרשט היתה משוחררת. רחוקים, לא רדיו, לא קשר מה הולך בחזיתות. זה היה חופש מסוים. יוצאי מחנות אלה, שבאו מאסיה, והפרטיזנים יכלו במידה מסויימת קצת ליישר את העצמות והתחילו להופיע חיים. פגשנו שם את הג'וינט. הג'וינט הקציב שם לכל ניצול סכום מסוים על מנת להתלבש, אבל אנחנו מהר מאד החלטנו לארגן את החיים על בסיס קיבוצי, בצורה של קיבוצים. זאת אומרת, לא היו בבוקרשט אז יוצאי פולין, יוצאי ארצות אחרות, חוץ מיוצאי צ'כיה ויוצאי הונגריה, שנמצאו באותה תקופה בבוקרשט, שחיו באופן פרטי בדירות. לשם כך היינו שוכרים בית גדול והיו כמה בתים גדולים ריקים, בעיקר מאצולה רומנית, שברחו, הסתלקו מרומניה. באותה תקופה היינו שוכרים בתים כאלה ומשקמים, בונים קיבוץ לפי דגם שהיינו רגילים לו בפולין בקיבוצי הכשרה, והקיבוצים לא היו כמובן בנויים על גוון של בסיס, של גוון ארגוני פוליטי או רקע של עבר משותף שלנו. מה שקשר זאת היתה הטראומה של השנים האחרונות, וזה היה הקשר ההדוק ביותר.
חיים גורי: בכל התמונה הזאת של נדודים, של רכבת, תעודות מזוייפות – איפה מופיעים הילדים? לא היו ילדים בתקופה הזאת. מתי בפעם הראשונה התחלת לראות אותם שבים? כי אתה מדבר על הבעיה יותר של תנועת נוער וילדים אני לא מוצא בסיפור שלך.
מולה: ב-1945 לא ראיתי ילדים. היו ילדים מעטים בלידה, בוילנה, שניצלו, שנולדו בתוך היער. זה מה שאמרתי קודם, שההורים עוד חייבים לסדר את העניינים. עוד לא יכלו לצאת לדרך. זה היה חורף. אחת הסיבות היתה הפעוטות המעטים שהיו. בדרך כלל לא היו ילדים על פני השטח ב-1945. ילדים התחילו להופיע ב-1946-47, התחילו להופיע זוגות עם פעוטות ותינוקות. ילדים התחילו להופיע כשגילינו אותם במנזרים ובמקומות הסתר מאוחר יותר. הם היו כבר נערים.
על כל פנים, באותה תקופה של הזרם הספונטני הראשון שהחליט לצאת את פולין, יצאו רווקים. כמעט לא היו משפחות. מה שהתחלתי לספר על בוקרשט…
חיים גורי: זקנים?
מולה: זקנים היו. מעט. נשארו פה ושם, אמהות. וצריך להביא בחשבון שעיקר נשים ממחנות עבודה נשארו יותר מגברים באותה תקופה.
בוקרשט כתחנה ראשונה כלפי זה ארך שישה שבועות. התחלנו להתארגן. למעשה אנשים התחילו ליישר את הגב. ראית ניצנים ראשונים של פחות או יותר נורמלים. אנשים התלבשו ציבילית, זרקו את המדים, זרקו את המלבושים מהיער. ראית ניצנים ראשונים של זוגות, של אהבה, של בילוי. למעשה, וזה היה באמת אביב, ואנשים ששהו שם הרגישו שזה באמת אביב, אבל הרגשנו "תן לחברה חופש לחלוטין הם אולי ימצאו פורקן באמת באהבה, בשתיה, בחיים, ללא תכלית". הרגשנו צורך לחשוב הלאה. מה גם שקיבלנו ידיעות באותם ימים שמשלחת, ועדה של רפטריאציה, עומדת להתמקם בבוקרשט ולהחזיר את כל האזרחים ששייכים למזרח אירופה להחזיר לבתיהם. השוט הזה היה מספק, שכל המחנה יתמתח ויתחילו לחשוב באופן רציני ביותר על מנת לצאת את בוקרשט, לצאת את המקום החמים שהתמקמו בו ולצאת הלאה.
חיים גורי: השנה היא שנת 1945
מולה: שנת 1945, החודשים מרץ-אפריל, לפני סוף המלחמה. במחצית אפריל הוזמנתי למעשה מה עוד כן, בבוקרשט בצד כל החיים שהם ללא כל פרופורציה לעבר השחור המאיים, נשמו אנשים במידה מסויימת לרווחה, והיה עוד איזה דבר: הרגישו האנשים שעם העבר הרחוק אין להם קשר, נותק, כל המסגרות הארגוניות שהורגלנו להן קודם נראו בעינינו ללא כל תכלית. עמדנו בפני התפשטות גמורה. היטלר לא בחן את מי שהוא רוצה, מספיק שהיה יהודי, ולא אכפת היה לו אם היה רביזיוניסט או סוציאליסט, יהודי איש השומר הצעיר או איש מפא"י. ללא כל תווית רצחו. לכן, אנחנו חייבים למצוא מסגרת אחת ויחידה שמאחדת אותנו כשרידי הגולה. הסיסמה הזאת שחיינו ניתנו לנו במקרה, אנחנו נשארנו בחיים, ומפני שעל כל אחד העיקה מבחינה מסויימת איזה מין האשמה עצמית "למה אני נותרתי בחיים בו בזמן שכל המשפחה הושמדה, אולי לא עשיתי מספיק, אולי אם הייתי נשאר עם המשפחה הייתי מציל אותם" – זה נורא העיק על כל אחד. כל אחד האשים את עצמו. יכולת לראות וידויים, בעיקר אחרי שהרשת לעצמך ללגום כוסית, ראית דמעות בעיניים התודויות של מה שהאדם היה יותר פשוט מבחינה עממית הטובה, היה פחות מסוגנן בדיבורים – הבכי שלו היה הרבה יותר עמוק והכאת על חטא על העובדה שהוא נשאר בחיים והאחרים אינם. אני מבין היום שזה היה רקע טבעי שחיפשנו מסגרת לגמרי חדשה שמאחדת את כולם. נתנו לזה ביטוי. אני חושב שאבא קובנר ניסח את הדבר הזה – חטיבת שרידי אירופה. אבל המציאות היכתה על פנינו. בבוקרשט נפגשנו לראשונה עם משלחת מישראל, שהיתה מורכבת על פי מפתח מפלגתי וזה היה ראש המשלחת משה אברבוך.
מינה תקינה עושה היום, עשינו זאת מתוך אינסטינקט, מתוך יצר להגיע למחוז חפצנו. וזה כלל כל הנקודות האלה שאתה יודע לעשות בלי שנהיה מפולגים למפלגות, בלי שאיש בחר בנו ומבלי שאיש למעשה מינה את עצמו. טבעי-מתאים לתפקיד – עשית אותו; לא מתאים
לך – הלאה. לא התאמת – היית ישר-לב, היית מסור ולא לכלכת את ידיך בדברים חומריים. אז יכולת להישאר. אם חס וחלילה הבאת פעם ממסע מעבר לגבול זוג גרביים לבחורה במתנה – עפת מהעבודה, לא נשארת יותר כמוביל דרך. זה היה הפרינציפ. אם חבר יקר קנה בכמה קופסאות סיגריות מצלמה באוסטריה והביא את המצלמה איתו – היה תנאי אחד: שיחזיר מיד את המצלמה ממי שהוא לקח, אחרת הוא לא יכול להישאר בעבודה. עד שכמובן נתקלנו בשליחים. זה היה הדבר. זו היתה מכה קשה. הבריגדה כדבר בלתי רגיל.
חיים גורי: איך היתה הפגישה הראשונה לאחר השואה עם האחים מהעבר הזה?
מולה: ובכן, הפגישה הראשונה היתה בבוקרשט. ביסוד, אנחנו היינו מאד פעילים. התנאים היו טובים. זאת אומרת, נתנו לנו אוכל, לא היה צריך לדאוג לפרנסה. הג'וינט נתן תקציב לקופת הקיבוצים והיינו נפגשים, פעילים מאד, ומדברים בלי סוף. פחות מספרים כבר זכרונות. טווים דרך, רוקמים חלומות לעתיד, ואנחנו רואים את עצמנו כחטיבה באים ארצה, ואנחנו משנים את המציאות. ונספר להם. הם לא יודעים שמה שום דבר. אנחנו נספר להם מניסיוננו מה עבר עלינו ברוסיה, מה עבר עלינו באירופה, מי זה העם הפולני, מי זה הליטאים, מי הם האוקראינים, שאין מקום יותר לפילוג. אנחנו נבוא ונאחד את העם היהודי בישראל. זאת היתה המגמה שלנו. ואז, אחת הפגישות, התנהלו השיחות בשפות שונות – ברוסית, בפולנית, באידיש ובעברית. וכשהופיע השליח ואומר: תוציאו לכם את זה מהראש, אתם חיים באשליות, המציאות הישראלית תשבור אתכם, כך שזאת תיהיה טראומה נוספת בחייכם על הטראומה של השואה, המציאות שלנו בישראל מבוססת על מפלגות, על קבוצות, ואתם תצטרכו לראות את עצמכם כל אחד לבחור את דרכו, אבל הפילוג ביניכם בוא יבוא". אלו היו מקלחות קרות ביותר בשבילנו.

קסטה צד ב' – המשך
חיים גורי: האם הפגישה עם השליח היתה רק בתחום של הטראומה הזאת של הפילוג הפוליטי? ספר לנו איזו חוויה.
מולה: אני אגיד, זה לא פעם ראשונה לי. במקרה היה מפגש עם שליחים. הייתי חניך הקורס בג'לונקה והיה מפקד הקורס מוטקה חדש והיה אפרים מנהלל, הוא אלוף בצבא, כמדריך והיה עוד אחד בן-שחר מקיבוץ ______ בשנת 1937. אני אדבר על זה. אז מצד אחד היה הדבר הזה, מצד שני המפגש עם השליח נסך בנו אמונה פנימית ואיפשר לנו ליישר גב. פתאום הרגשת במשה אגמי, נציג ממלכתי, שלמעשה קודם כל השלווה שלו כשהוא אמר דברים שלא נעמו לאוזנינו, אמר את זה בבטחון ובשקט. קודם כל היה שונה מאיתנו, לא היתה לו עצבנות, היה שונה מאיתנו, שהוא הקפיד מאד על לבושו והיה מחליף חולצה לבנה יום-יום. זה היה איזה דבר מעל למושגים שלנו. כשנקראתי אליו במחצית אפריל הוא בישר
לי – הוטל עלי, על פי החלטת מזכירות החטיבה הקואוליציה או קואורדינציה, שאני אהיה הראשון שאצא לחפש דרך. אז בצד הבשורה הזאת – ליוגוסלביה למצוא דרכים לים התיכון, קיבלתי ממנו תדריך. ראיתי שעומד בפניי איש בעל מקצוע, שהתחיל ללמד אותי הלכות מחתרת: איך להתנהג, קוד איך תהיה ההתכתבות בינינו, איך יהיה הקשר. פתאום פתח לי אופקים שאני לא יתום, שאנחנו לא יתומים. פה פתאום יש באיטליה כתובת ויש ביוון ויש לוי שוורץ יושב ושם ישנה אוניה. ו-וינה פומרץ יושב בסופיה כשליח ופתאום אירופה נפרשה בפניי, כבחור שלא היה באירופה. וכל זה היה גדול ונפלא ותמים ונורא עורר הרבה דימיון. אמנם ספרות ג'יימס בונד לא היתה, אבל התחלנו בדימיוננו ליצור, ועשינו זאת לא רע. שיחקנו בדבר הזה ושיחקנו את המשחק טוב, אבל ראשית התדריך קיבלתי ממנו ופתאום הופיעה דמות מסתורית, בחור צנחן ישראלי, שצנח יחד עם חנה סנש, וזה שייקה דן והוא באופן מסתורי מופיע, נותן לי כתובות, נותן לי שמות ונעלם ושוב מופיע ופתאום ראינו שאנחנו פה לא עדה מבודדת, אלא יש לנו, אנחנו הולכים לקראת עתיד של התקשרות חזקה עם הישוב הישראלי.
אנחנו ראינו שאנחנו נמצאים במצב שעוד מעט הולך ויגבר הקשר שלנו עם הישוב בארץ ישראל.
כל היהדות שניצלה, כל שארית הפליטה, נשארה במזרח אירופה תקועה. למעשה, פרצנו את הדרך למערב פעם ראשונה. שבועיים התכוננתי לדרך ושיננתי לעצמי את הכתובות ביוגוסלביה. למדתי את מפת יוגוסלביה, באיזה כיוון עלינו, יציאות וכניסות. בחרתי לי אנשים ולמעשה בחרתי בשתי קבוצות: אחד שילווה אותי ושני אנשים שישארו מאחורי כאנשי קשר סמוך לגבול בצד הרומני והכינותי לי מיד קבוצה של אנשים שיבואו בעקבותי ברגע שהתמקמתי ביוגוסלביה.
מצאתי בחור צעיר, סרבי, שנמצא בבוקרשט באותו זמן. ידע את השפה, אני לא ידעתי סרבית. הוא לימד אותי כמה מלים, איך לברר… להגיד "שלום". הוא השיג תעודות אורגינליות. על פי תעודות אלה נעשה הזיוף. אלה היו תעודות בשלושה טפסים, כמה שפות, ויצאנו לדרך, דרך טמישבר. בטמישבר השארתי את הקבוצה, שהתמקמה שמה בנקודת הכשרה שהיא היתה קיימת של הנוער הציוני של "הדרור" הרומני. אולי זה היה "גורדוניה". על כל פנים, היתה שם נקודת הכשרה. אנחנו יצאנו לכיוון לוליקה קקינדה לעבור את הגבול ברכבת. הגענו עד לגשר הרוס. יותר הרכבת לא עברה. זה היה בטריטוריה רומנית. הצטרכנו לחצות ואדי עמוק מתחת לגשר ומצד השני, על התל, ראינו כבר את הפרטיזנים היוגוסלביים. שמי היה בתעודה משה לוי, יליד ביטול במקדוניה ואני חוזר ממחנה ריכוז. זאב גורדה יובה, יליד נוביסד אמיתי כמו שהוא יוגוסלביה. הגענו אל משמר הגבול. שני פרטיזנים אומרים להם: שלם. ואני, הגדול ביותר בקבוצה, מנפנף לו ביד וזאב כבר מדבר. מדבר יורה בסרבית, תענוג לאוזן. ונורא מתרגשים, עד בכי. "אחים, אתם חוזרים מהמחנה". מקבלים אותנו מיד, מובילים אותנו מיד למטה. במטה יושבים פרטיזנים, שותים סליבוביץ', מעשנים. אנחנו עייפים עד מוות, רוצים לישון, שלא נדבר, שלא יחקרו אותנו יותר מדי. ולהפתעתי, מכניסים אותנו ללון בחדר הנשק. פחד אחז אותי, כמו שאני פעם, כשעברתי את הגבול מרוסיה לפולין, והרוסים לקחו את הכסף מהבחורה, ידעתי שעברנו את הגבול שהם ירצו להיפטר מאיתנו. כך חשדתי, שאם הם מאמינים לנו ומכניסים אותנו לחדר הנשק אנחנו לא נצא מפה. כנראה שהם יגלו את הזיוף של התעודות. הרבה פחדים היו. למרבה ההפתעה, לא חשדו בשום דבר, הכל היה כנות ולבביות ומסירות כזאת. האכילו אותנו בבוקר כשקמנו ואמרנו שאנחנו רוצים להגיע לבלגרד. רתמו סוס לכרכרה והובילו אותנו לתחנת הרכבת, איזה שלושה קילומטרים. אמרנו "נלך ברגל". "לא, לא אחים. אתם לא הולכים ברגל. מספיק סבלתם. תגיעו הביתה בדרך הקלה ביותר". הביאו אותנו לתחנת רכבת וכעבור מספר שעות הגענו עד לדונאי. אי אפשר. הרכבת לא נכנסה. כל הגשרים היו כבר מפוצצים. צריך היה לעבור על גבי רפסודה. כן, משהו כזה. דוברה יותר נכון, על גבי דוברה. אבל דוברות הסרבים בנו דוברות כאלה חזקות, שעם העגלה עם הסוסים היו עולים על הדוברה ועוברים לצד השני של הדונאי והיינו בבלגרד.
היתה לנו כתובת… זאת היתה כתובת רחוב של המלך פטר מספר 71, הבית של הקהילה היהודית בבלגרד. הגענו שם בלילה. פגשנו כמה אנשים שבלי קושי הכניסו אותנו פנימה. התמקמנו ללילה. למחרת פגשתי את דוקטור דוד אלקלעי, שרק לפני ימים ספורים חזר בעצמו ממחנה ריכוז, עוד היה לבוש בגדי חייל סרבי מלפני המלחמה. גוללתי בפניו באמון מלא את שליחותי. הגעתי לכאן כשליח החלוץ. היות ויש הרבה חלוצים שיצטרכו לעבור את יוגוסלביה, עלינו לארגן את העניינים על מנת שיוכלו לעבור ביתר קלות. היתה לי עוד משימה אחת שהוטלה עלי: נשיא ההסתדרות הציונית, דוקטור פרידריך פופס, היה עוד בחיים, לבוא אליו לדבר. דוקטור אלקלעי הזהיר אותי. ובכן, הגענו לבלגרד. זו היתה הפגישה שלי, למעשה, עם הפרטיזנים הסרבים. יצאנו לבלגרד. העיר היתה הרוסה. לא הרבה, אבל בעיקר הבתים היהודיים, דבר ראשון משום מה. הצטיידתי במצלמה וצילמתי את השרידים של בתי הכנסת השרופים של בלגרד, שהכל היה מעשה ידיהם של אוסטשי והגרמנים. היו מעט מאד יהודים שפתחו, כמובן, את הלב שלהם, כי יותר מזה לא היה להם. הם בעצמם היו חסרי כל ולא היה להם מה להציע לנו. הצטופפו בכמה בתים וגרו שם. ואני החלטתי שהמקום הזה, בית הקהילה, ישאר כנקודה. היה בית של ארבע קומות, שלום פחות או יותר, שזאת תהיה הנקודה איפה שהקבוצות שיזרמו במשך הזמן לאיטליה ישארו פה. וככה באמת זה היה.
הבית הזה שימש לנו במשך כל התקופה שהתשמשנו ביוגוסלביה כאבץ מעבר הבית הזה ועוד בית של מסעדה קהילתית שהוקמה והשיתוף עם הפרטיזנים עם הצבא הסרבי היה פשוט ביותר. חזרתי עוד כמה פעמים לגבול עם תעודה, כבר כנציג הקהילה היוגוסלבית.
חיים גורי: מה הרושם שלך מהעם הסרבי?
מולה: העם הסרבי קודם כל הם בפירוש לא אמר להם שום דבר יהודי, קתולי או פרוטסטנטי. ברגע שאמרת שהיית במחנה הריכוז, זה היה מילת קסם, שפתחה לך את כל שלא יאונה לך כל רגע ותגיע לכל עזרה בכל המוסדות ואצל האדם הפשוט. אני מוכרח להגיד, שהיות וזייפנו תעודות ונכנסנו בתעודות מזוייפות, כבר לא היינו כל כך תמימים ולפעמים נגע לי ללב איך שהם האמינו במעשה ההומני הגדול שהם עושים ולא פעם היתה לי קצת הרגשה של מרירות, שאני חייב לרמות אותם מבחינה זאת. אבל הגענו איתם להסדר שהיו מגיעות הקבוצות מרומניה, לרוב היינו שולחים קבוצות של עשרה אנשים, רובם היו ילידי איטליה או ילידי יוון, שלא היתה דרך אחרת והם היו צריכים להשתמש בטריטוריה היוגוסלבית או בחלקם גם פלשתינאים. השגנו רשימה מהסוכנות של ארצישראלים שיצאו מלפני המלחמה ונקלעו לאירופה והשתמשנו בשמות האלה ויותר מאוחר השתמשנו בשמות האלה לתוך השגרירויות הבריטיות שיעניקו להם דרך יותר חופשית להגיע לארץ. הסרבים, מתוך הניסיון שלי עם העמים הסלבים, אני עצמי יליד ארץ סלבית, זה בכלל אין דומה להם לסרבים, אין דומה לסרבים ולא לקרואטים. זה יש להבדיל אנשים תמימים, לבביים, כמו מיטב. אפשר להשוות אותם אפילו עולים על הלבביות הרוסית. נתקלתי שם בתופעה מעניינת מאד, שהצטרכנו ללמוד מזה איזה דבר. שלטנו בשפה הרוסית, ידענו רוסית. זה דבר טרף ביוגוסלביה. הס מלהזכיר. היתה שם מיד התנגדות פנימית חזקה מאד לרוסים, כמו שהיתה התנגדות לכל צליל גרמני. אני לא ידעתי סרבית כשהגעתי לבלגרד. איך יכולתי לדבר עם אלקלעי? השפה המשותפת היתה גרמנית. הגרמנית שלו היתה מפוארת. אני ידעתי גרמנית אידישאית, אבל מצאנו שפה משותפת. יום אחד טיילנו וזה היה באמת בדרך לפגישה שאנסתי את דוקטור אלקלעי לבקש מפירה ליגליזציה של ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה. באותה דרך שיננתי לו את הנימוקים למה צריך איזה ארגון יהודי מיוחד במסגרת ההסתדרות הציונית. הלכו מאחורינו כמה קצינים פרטיזנים. שמעו גרמנית ועצרו אותנו וצריך היה הרבה הרבה להסביר להם למה אנחנו מדברים גרמנית, היות והסלנג שלי הוא מקדונית והוא מדבר סרבית והם התחננו לפנינו "חברים, אל תשתמשו בשפה המזוהמת הזאת, שלא נשמע בחוצות בלגרד יותר צליל של השפה הגרמנית". השפה הגרמנית העבירה אותם על דעתם. ובכן, זה המפגש עם הסרבים. אני זוכר איזה דבר שלא אשכח את זה, שבאחת המסעדות, הם אנשים שאתה מהר מאד אתה מתיידד איתם, והוא מספר לי "יהודים אצלנו אין הבדל. בוא, אני אראה לך איזה דבר", ולא רחוק מהמסעדה הוא לוקח אותי לכנסיה ומראה לי את ארון הקודש עם הקדשה שמשפחת ברוך תרמה את האולטר לכנסיה הזאת. "לא היה אצלנו הבדל. כיבדנו אחד את השני. היינו כאחים. הגרמנים הכניסו את הדיפרנסציה הזאת". ובכן, כזאת היתה ההרגשה בתוך סרביה. אבל העבודה הסתעפה. שלחתי שליחים לספליט, כי המגמה היתה להגיע דרך, לחצות את הים האדריאטי לבארי, איפה שהבריגדה חנתה. צפון איטליה עוד היתה תחת כיבוש הגרמנים והמלחמה היתה בסביבות לובלנה וטריאסט. על כל פנים, עוד לא סילקו אותם מצפון איטליה והמחלק הזה של יוגוסלביה סלובניה למעשה עוד היה בידי הגרמנים. שיגרתי שליחים לביטול ומהר מאד גייסתי, הצלחתי לגייס אנשים, שרידים הייתי אומר, של תנועות נוער תכלת-לבן והשומר הצעיר בתוך יוגוסלביה. בחורים שלחמו בשורות הפרטיזנים. אבל פגשתי אותם בקהילה, התרשמתי מהם, שוחחתי איתם והחלטתי לגייס אותם והם בנפש חפצה התגייסו מיד לפעולה. היה אחד, כהן, שהוא חי והוא מכיר, כל המשפחה שלו היתה בגבול יוון והמגמה היתה להעביר קבוצות אנשים אל האוניה שחיכתה לנו בחופי יוון והיה שם שוורץ – לוי שוורץ – אליו הצלחנו להעביר אנשים טוב. זה פעל בעניין התעודות המזוייפות. הגענו לכל החופים, הגענו לספלטו, הגענו לביטול, בביטול הצלחנו להעביר שתי קבוצות עד פרוץ מלחמת…כן.
כששליחיי יצאו מבלגרד לספליט הדרך לקחה להם עשרה ימים. לא היו כבישים, לא היו מכוניות. בעגלות, בקטעי רכבות. כשהגיעו לספליט, למעשה נסתיימה המלחמה ויוגוסלביה שוחררה והצבא הבריטי נכנס לטריאסט והבחורים, לאחר ששלחו לי דיווח, המשיכו ובטריאסט פגשו נציגי הבריגדה הראשונים. היה כבר המפגש הראשון. למעשה, נפתחה כבר הדרך לטריאסט. הדרך לטריאסט הובילה דרך זגרב ללוביאנה וטריאסטה. מיקמנו אנשים. יצרנו נקודות בתוך הקהילה בזגרב ואנשים שיצאו מבוקרשט יכלו לעשות את הדרך בערך בשלושה ימים. הצטרכו להישאר בטריטוריה יוגוסלבית בערך שני לילות. לילה בבלגרד ולילה בזגרב והיו עושים את זה דרך לובליאנה. בלובליאנה התחילו קצת קשיים, בגלל התנגשויות בין הצבא היוגוסלבי והבריטים. יוגוסלביה טענה כבר על ריבונות, לא חשוב… מה שלמדתי מאד זה דבר, היתה פעם שליוויתי קבוצה בדרך לאיטליה. נשארנו לחכות לרכבת בלובליאנה. זה לקח הרבה זמן. היינו איזה שמונה איש. באחד המומנטים של הציפיה ניגשו אנשי צבא וביקשו משני בחורים מהקבוצה, דווקא שני בחורים צעירים, פעילים מאד, להתלוות אליהם. לקחו אל תחנת משמר הגבול. חלפו שעה-שעתיים והבחורים לא יוצאים. אמנם הרכבת עוד באה והצטרכנו לחכות ברציף. לא התאפקתי, היות והתעודות שלי היה לי דרכון בריטי מזוייף כפלשתינאי, העזתי להיכנס לתחנת משמר הגבול לשאול מה עלה בגורלם של שני הבחורים האלה. מאחורי השולחן ישב אדם נמוך קומה, מיור: "ומה רצונך?" אמרתי: "פה אסרו שני בחורים שהם פליטים מהקבוצה והם נמצאים בדרך לפלשתינה. מה רוצים מהם?" התחיל לגעור בי בחומרה רבה: "זה לא עסקך, צא. אתה נוסע. תחכה לרכבת. לא יאונה להם כל רע". יצאתי חזרה, ליבי רועד מאד. תוך עשר דקות הופיעו שני הבחורים עם המיור ששחרר אותם ואני מרגיש שהוא מתחיל לעקוב אחריי. הוא עוקב אותי כל צד, כל פינה. הלילה היה קריר. הסתובבתי והוא הולך ואני לאורך הרציף. באחד הרגעים אני מתקרב למקום לא מואר, סמוך למחסנים. האיש התקרב מאד והתחיל לדבר אליי: "ידידי, אתה נוסע לפשתינה?" "זה נכון". "יש לי בקשה אליך. ברגע שאתה מגיע, תתקשר מיד עם בני. יש לי בן בארץ ישראל. הוא נמצא בשער העמקים, תגיד לו שלא יעז לחזור. אין לו למה לחזור. האמא לא חיה, אני פה משרת בצבא כמיור, אני במשמר הגבול. שילמד מקצוע ושיהיה אדם, וברבות הימים נתראה". אמרתי" מה שם הבן שלך?" "שמו דוד אלעזר". אמרתי לו: מיור אלעזר, אני ללא ספק אבוא מיד איתו במגע. אמסור לו מה שביקשת, אבל דע לך שפה יעברו הרבה קבוצות. יש פליטים מלא בדרכים שהם הולכים לביתם. תקל עליהם ככל שתוכל ואל תוציא את הנשמה לבחורים על ידי מאסרים וחקירות. לפי מיטב ידיעתי, מיור אלעזר מילא את ההתחייבות שלו עד הרגע כל הזמן שהוא היה בתחנה הזאת, עזר והקל ותידרך קבוצות שנמצאו בדרך לטריאסט ולאיטליה.
והנה אני בא ליוגוסלביה. יש שם יהודים אשכנזים ויהודים ספרדים. דוקטור אלקלעי אומר לי שהוא יהודי ספרדי ופתאום אני פוגש במנזה, במסעדה הזאת של הפליטים, יושב יהודי מבוגר ושמו אברבנל, ואני פתאום הכל בי מתחיל לפעום: אלוהים אדירים, איפה אני נמצא? באמת היהדות הספרדית הממשית, שמות כמו אברבנל ואלקלעי, ואני פוגש אנשים – קומרוש ונאשי ורובנביץ ופופץ – זה יהדות כבר של מסעף אוסטרי. במשך הפעילות למדתי פרק בעניין הזה: כמה שהספרדים עלו עלינו, איזה אצילי נפש הם היו בכל מיני בחינות בחיי היום-יום, בהתנהגות שלהם, בחיי המשפחה ובעזרה. אני קודם אמרתי, ואני אומר במאמר סגור לך – מעולם לא יצאתי לי לא ליהודי או לגוי בעד זה שנתנו חסות או סיוע למעברים. היו שני יהודים שסחטו מאיתנו כסף. זה היו יהודים אשכנזים מיוגוסלביה, צריך היה לשלם להם.
כאנשים לסרביה אחר כך נתפנה לעניינים שלו הלאה. אחרי ששמעתי את פרידריך פופץ
אומר "אתה לא יודע כמה אנחנו כיהודים חייבים לארץ הזאת ולעם הזה ואנחנו חושבים ברגע זה: קודם כל עלינו לשלם את החוב למולדת, לחזור לבנות אותה, אחר כך נתפנה לשקם את עצמנו כיהדות ומחשבות על ציונות". אחרי ששמעתי את פרידריך פופץ, לא התפלאתי במפגש אחר כך עם משה פיאדה שהלכתי עם אלקלעי, אומר לי משה פיאדה "אחרי כל זה, איפה אתם? מה אתם מדברים על ציונות? מה זה? זה מזכיר לי את ימי הביניים. אנחנו סרבים ואנחנו צריכים לבנות את יוגוסלביה הפדרטיבית".
באוגוסט 1945 הגעתי בשליחות לאיטליה לדווח ולתאם את דרכי המעבר ואת דרכי הקליטה, לבדוק באיזו מידה נקלטים כל אלה שעוברים את הדרך, באיזו מידה נקלטים באיטליה. ממסטרה על יד ונציה, תחנתי הראשונה באיטליה היתה ביחידה של הבריגדה. לא זוכר שמות בדיוק, את מי מהראשונים פגשתי. נדמה לי שזה היה חבר ממעלה החמישה. הרגשות שלי למפגש הזה שהסתובבתי והוכנסתי לתוך היחידה וראיתי צבא מאורגן תחת הדגל שלנו, הדגל היהודי, כחול לבן, המגן דוד. בזמן שבכיסי הצלתי כמה שיכולתי כמה טלאים צהובים, שהיו לי מאד קדושים עם מגן דוד שנוצל כסימון אחר, ופה פגשתי את הדגל שלנו בגאווה מתנוסס בגאווה על התורן. הרגשתי הראשונה היתה _________ שפתאום זכינו לדבר כזה, שיותר לא יכול לקרות לנו, איננו יותר עדה בלתי מוגנת שיכולים להוביל אותנו לאיפה שרוצים. יש דבר, איזה מין כוח, וכוח כזה שלא פגשתי אותו בצבאות אחרים ועברתי את הצבא הפולני שנה וחצי, והכרתי מקרוב את הצבא הרוסי, ופתאום ראיתי איזה דבר מוזר מאד: חיילים וקצינים, קודם כל הפתיחות. אני אגיד לכם בגלוי – התרשמתי ביותר קודם כל מהרמה מהאוכל, באופן חופשי לחם וריבה מגישים לשולחן ושהכל זה פתוח לאורחים וכבר הצטופפו בתוך המחנה היו פליטים שאימצו אותם אם לעבודה שונה, ושוקולד מישראל מגישים לך, סתם נותנים לך. לא הורגלנו בשנים האחרונות לכאלה. אתה לאוכל הצטרכת טוב טוב להאבק למנה המגיעה לך תמיד. עברנו את המלחמה במחסור ברעב ולא פעם מתוך מאבקים אחד עם השני לשמור על המנה שלך בתוך הצבא. ופה, צבא פתוח יותר ונותנים לך מיטה ללון ללילה.
עכשיו יש רכב, מכוניות. לוקחים אותי במכונית. יש סמל, יש קצין ויש הצדעות ויש סדר. מובילים אותי למילאנו ואני נפגש במילאנו שוב עם סמל דוברני ונפגש עם סורקיס ונפגש עם בחור אחד גם _______ אחד הפעילים פנחס גרונר מקיבוץ מסילות. היה גזבר של המרכז לגולֶה ופנחס גרונר נוסע לפרינצה ממילאנו להביע תודת הבריגדה ותודת העם היהודי לכומר שהציל יהודים אצלו בבית. והוא אומר לי: "מולה, בוא, סע איתי". ואנו עולים על קומנדקר והבחור הזה הכיר את איטליה היות והוא למד לפני המלחמה, הכיר את השפה האיטלקית, הכיר את פירנצה. ולפני שהגענו לאותו כפר בטוסקנה הוא עושה איתי סיור בפירנצה. בפעם הראשונה אני רואה מכמני אומנות שרק ידעתי על זה בקצה המזלג בהיותי בפולין, רק שמעתי. ואני רואה עבודות של מיכאל אנג'לו ורואה את האופיצ'יו וכל הדברים האלה. והבריגדה, והוא שליט שם, והוא מכניס אותי לבית הכנסת המפואר הזה של פירנצה והיהודים והוא נוסע עם איזה סמכות כזאת עצומה אל אותו כומר והכומר מקבל אותנו ביין וכל המשרתים, צנוע, ומספר שהכומר הזה סיכן את חייו והציל עשרות עשרות יהודים והעביר אותם לשוויץ. ואני פתאום מרגיש שאני לא זה מה שהייתי, אני לא הפקר, אני לא בן בלי בית, יש מישהו שמגן, יש נציגות, יש כוח עצום ואנחנו מדינה. הוא מדבר בשם ובסמכותיות. מאחורי, במילאנו, קורס קצינים, מועדון קצינים איפה שביקרתי, פתאום הרגשתי שכל החבר'ה האלה, כל אלה שיושבים בבוקרשט ועוד בפולין, כל אלה אני מוכרח להגיע אליהם חזרה, להגיד להם לקראת מה הם הולכים, כי לא היתה לי הרגשה שזה צבא למלחמה. זה היה צבא להצלה. הכל לרשות להציל את שרידי הפליטה. כל הרכב וכל הארגון וכל הגזברות וכל הדיבורים במועדון הקצינים ובקנטינות – הכל היה דיבור אחד ארוך איך יוצא רכב פה לאוסטריה להעביר למחנה זה למחנה זה, להעביר, לארגן, להציל וטוב. מצאתי את עצמי בשורות שהמון בטחון ואני הייתי מאד גאה שנקראתי להצטרף לפעולות במילאנו והוכנסתי לסוד העניינים להיות אחד ממבצעי פעולות ההצלה בגבולות כבר לגמרי שונים. ופה, למעשה, חזרה אל האדמה הטמאה הזאת, אל גרמניה ואוסטריה, להוציא משם את היהודים.
הוטלה עלי השליחות בנובמבר. ידענו שיש ריכוזים עצומים שבינתיים הגיעו לאוסטריה דרך הונגריה דרך צ'כיה, והם יושבים במחנות מלאים. הארץ היא מחולקת לארבעה אזורים וכל אזור רוצה להיפטר מהיהודים שיושבים, כי אין מספיק כבר מקום איפה לאכלס אותם, איך לכלכל אותם. רובם יושבים באזור האמריקאי, טבעי האמריקאים עשו הכי הרבה מכולם, כי פתחו מחנות וציידו את האנשים במזון, בתרופות, באוכל, אבל זה לא יכול להישאר כך לאורך ימים. גם האמריקאים כבר לא יכולים לקלוט. על מנת להגיע לאיטליה צריך לעבור את האזור הצרפתי, אזור מאד גרוע, כשהם, ההתרשמות שלי מהצבא הצרפתי באזור אוסטריה זה היה הרבה יותר גרוע מהאזור הבריטי שנלחמו בנו, שבווין אז עשה את הכל על מנת לעצור את הדרך שלנו, לעצור אותנו בתנועה. אבל הצרפתים התייחסו לאוסטרים וליהודים כמו צבא קולוניאלי בחומרה רבה, אין מעבר ואין ארגונים. המעבר היחיד, דרך ברנר, היה בידי שני בחורים, במקרה שני בחורי בת"ר, שלא סרו לשום משמעת, כפי הנראה גם לא למרכז של בת"ר. הפכו את המעבר לגבול של פרנסה, ביריונים ששיחדו את הקצינים הצרפים, מושחתים, והיו נותנים ליהודים מאוסטריה לאיטליה רק תמורת תשלום, תמחוק את זה.
תפקידי היה להעמיד, לארגן, את הבריחה במתכונת של בריחה שהיא סרה למשמעת ההגנה למוסד העליה, שמשתתפים בה כולם, כולל הרביזיוניסטים, אבל שהדבר הזה יהיה מאורגן ויקבל מרות מסויימת ולא שלא שנהיה תלויים מפרטים שהם לא סרים לשום משמעת, אלא ממש רודפי בצע היו. הגעתי לאוסטריה. אותו זמן הפרטים שקיבלנו ממה שמתרחש, מאוסטריה קיבלנו משני שליחים שהגיעו למילאנו וזה היה אבא ויינשטיין, בחור ביתר"י (דוקטור אבא גפן היום) ומשה ויטנר, עבר הרבה, אחד מחניכי הנוער הציוני בפולין. סיפרו על המצב האיום באוסטריה, על מחנות מלאים, על תסיסה מסויימת ועל חוסר ארגון בחיים הציבוריים וחוסר כל יכולת להגיע לאיטליה. תפקידי היה לנסוע לשם. הגעתי לזלצבורג ומצאתי דבר מוזר: קודם כל, הרבה יהודים במחנות לינץ, זלצבורג, בסביבות וקשי, בסביבות זלצבורג בדגסטטיין הופגסטיין. במלונות פאר יושבים פליטים והצבא האמריקאי מצייד אותם, נותן להם מזון. והאנשים לא יודעים הלאה מה לעשות, מתנוונים. יש חיים שהקימו, קהילה יהודית, בראש הקהילה, המרכז, עומד יהודי בשם בוריס רוזן, בלינץ יושב יהודי בשם שמעון ויזנטל. ויזנטל מכריז על עצמו כועד המרכזי של יהדות אוסטריה. דוקטור בוריס רוזן מכריז על עצמו כועד המרכזי. יש ביניהם מריבות ואני בא כחייל הבריגדה. אני רוצה להגיד שהמדים שהופעתי הטילו מרות משמעת. בנוכחותי פסקו כל המריבות הקטנות והצטרכתי קודם כל לנקות את השטח: להרגיע את ויזנטל. היו לי איתו שיחות מאד מעניינות על מה שהוא עבר, תסס מאד כולו, שש לפעילות לוקלית מקומית. הבינותי את זה, אם כי זה לא היה לרוחי, לא שימש את המטרה שלשמה באתי: לארגן יציאה, לפנות את האזור, אבל הצטרכתי לכנס את הנציגים של כל הארגונים, של כל המפלגות. נפגשנו בבדגסטן…

קסטה 6 – צד א'
אני אחזור על המשפט בהקשר ????
המפגש עם היהדות שישבה במחנות. קודם כל ראיתי איזה דבר פלאים: הציבור קם לתחיה והתארגן. הישיבה במחנה היתה הדבר המעיק ביותר. שוב מחנות. כי למעשה למה ניצלנו? בשביל מחנות? אלה היו מחנות צבא או כל מיני אימפרוביזציות שהקימו, וזה הזכיר לאנשים מחנה, אלה שישבו. ובכן, היתה תסיסה, היה רצון מאד לצאת ומתפקידנו היה לפרוץ דרך רחבה מאד עבור אנשים שישבו במחנות אלה, שהתארגנו כבר בארגונים ובמפלגות. ללא ספק סרו למשמעת. תפקידי היה קל מאד: לגייס אנשים לתפקידים הקשים ביותר. היה מבחר עצום ורצון עצום לעשות, בלי שום חשבונות ובלי שום שאלות. הצטרכת נהגים, הצטרכת מדריכי דרך, מדריכים – הכל יכולת. לגייס גברתנים, שומרי ראש, לוחמים, בסטיות שנראו לנו סטיות מוסריות היתה נכונות עצומה.
אני כבר באוסטריה בנובמבר. מצאתי שוב ישוב יהודי בתוך המחנות, די מבוסס ודי פעיל בתחום הכלכלי בערים, מסחר, מספרות, מסעדות יהודיות נפתחו, כבר התחילו לפעול, סוחרים מבריחי גבול שהצטרכנו להתחיל להילחם בהם. ועם כל הכאב בלב, אנחנו נחרים גם הרבה מאד סחורות שהם הבריחו, כי הם היו אנשים זריזים, שתפסו מהר מאד את הפטנט איך מזייפים מספר של מכונית: שמים על זה תווית של מכונית צבאית, בעיקר בריטית, ונוסעים באופן חופשי לגבול האיטלקי, כי מכונית צבאית לא נבדקה הרבה והם היו מעבירים סחורות מגרמניה לאיטליה וכדומה. אצל יהודי אחד החרמנו שלוש מכוניות במשך תקופה קצרה ואני חושב שאנחנו רוששנו אותו וזה היה יהודי וינאי ובסוף הוא בא אלי בטענות "איך אתה מעז", אחרי מרדף המכונית השלישית, "איך אתה מעז בכלל להחרים ממני?" אמרתי לו: "ידידי, אתה גורם לאיזה דבר איום לעבודה שלנו. אנחנו מעבירים אנשים מחוסרי כל לאיטליה. העם האיטלקי מקבל אותנו מתוך רגש הומניות ועזרה לקורבנות השואה, ופתאום אתה מעביר סחורות ומבריח ואתה על ידי כך מנצל לרעה את התמימות ואת האמון שנותנים לנו ומשתמש במספרים של הג'וינט ושל הבריגדה וזה אסור". אומר: "אבל תבין דבר אחד, אני לא לוקח שום דבר מאף אחד. אני למעשה לוקח מהגרמנים משהו, חלק זעום ממה שהם לקחו מאיתנו. הם לקחו מאיתנו את הכל, אז למה אסור לי לשקם את עצמי מבחינה כלכלית, לפחות שאני אוכל להתחיל בחיים החדשים?" אני אומר, הטיעון הזה היה מאד חזק והרבה חשבתי על זה, ואני עשיתי למען האיש הזה מקסימום מה שיכולתי להעביר אותו לחוף מבטחים, להעביר אותו בדרך בטוחה לאיטליה שיצא הלאה. הוא בטח לישראל לא הגיע. הוא הלך לאן שהוא לדרום אמריקה, אבל הבינותי, אז ראיתי את הפירוד כבר במחנה שהוא מתחיל להתיישב קצת ולהתחמם קצת במקום אחד ולהתרחק מפרספרקטיבה מסויימות מימות השואה ושהוא מרגיש שהבריגדה מסתובבת בכל מקום, פוגש אנשים יהודים במדים. הבטחון נסוך בליבו. הוא שוב חופשי לפעול על פי דרכו ואז כבר ללא ספק היו לנו מגמות בפעולה, היו לנו מגמות כי עמדנו בצל של משלחת שעמדה לבקר במחנות והיה לנו רצון לדעת מה התשובה שהאנשים יתנו לנציגים הבריטים והאמריקאים שיבואו לחקור אותם, כי כבר אז אנשים הספיקו לבוא במגע עם קרובים באמריקה ובמידה רבה אנחנו, הפעילים, והתנאים הביאו לידי כך שהאנשים במחנות, שניתן להם לסבול לשבת על אדמת אוסטריה, על אדמת גרמניה, כי אנחנו עשינו סלקציה מסויימת והמילה הזאת, סלקציה, שוב עוררה המון המון אסוציאציות קשות מאד. למעשה, גם אנחנו עשינו בזלצבורג ובוינה של שמאל וימין, שלחנו אנשים קשישים שהופיעו אז וילדים שלחנו אותם למקום מבטחים שיכלו לשבת, כי זה לא היה אלמנט שיוכל ללכת לעליה ב' ________ ________ רעועים מאיטליה ומכל מיני מקומות אחרים חזקים יותר, צעירים, מאורגנים לקחנו לאיטליה. ידענו שאת כל מיני המחנה הזה, מאות אלפים, הצטברו. לא נוכל להעביר לאיטליה. גם איטליה לא היתה מסוגלת לקלוט את כל אלה וללא ספק פה התחיל הווי להתפתח. היו דברים מרגשים שאני נקלעתי בביאליק. תיאטרון יהודי פעל במחנה ביאליק. קודם כל המחנות היה מחנה פליטים. נתנו שמות, היה מחנה ביאליק, היה מחנה הראל. כל מיני שמות שלנו. במחנה ביאליק פעל תיאטרון יהודי, שהיה מופיע ערב ערב עם הצגות. היו אלה חניכי מיכאלס. כמה מהשחקנים אחר כך הגיעו לארץ ומשתתפים היום ב"הבימה". אבל תפקידי היה לארגן את היציאה ואני אומר: לא היה לי כל קושי. היו לי פעילים מכל הארגונים. קבענו דפוסים. היתה כבר משלחת לישראל. היו כמה אנשי _________________ התיישב כאחראי בזלצבורג אפרים דוזן בלינץ הגיע ארתות אשר בן-נתן ככתב "דבר" וכינה את שמו ארתור-פייר. הוא קיבל את ההנהגה על כל אוסטריה, על כל ארבעת אזורי הכיבוש של אוסטריה, ולמעשה שמנו שלט חזק. עיקר הדגש הושם על נקודת אינסברוק. זה היה מעבר ממש בגבול והטכניקה היתה פשוטה: על יד אינסברוק לקחנו כמה פנסיונים שהיו במקום בעזרת הצבא הצרפתי. איך קיבלנו את העזרה של הצרפתים בצורה פשוטה ביותר: לא היה שום שוחד ולא היה צריך לדבר אל ליבם. אמרנו להם – תנו לנו את המחנה הזה ונרכז את כל היהודים מהאזור שלכם ונזרוק אותם לאיטליה. היו מאד מבסוטים. היו מוכנים לעשות, לתת לך כל מה שתבקש רק תוציא אותם. אבל לא להכניס אף יהודי חדש – זו היתה הבטחה, ובנקודה זאת הרי צריך היה לעבור את הגבול הצרפתי. היו התנגשויות עד התנגשוית ממש דמים ___________ עם הצבא הצרפתי בגבול שבין האזור האמריקאי והאזור הצרפתי. הארגון מאד הסתעף וקיבל באמת מימדים רחבים מאד. שלטנו על צי מכוניות שלנו. אבל היו גם אוסטרים בשכר, שכר הוגן, העמידו לרשותנו צי של מכוניות משא והיו מעבירים את האנשים, הכל בכיוון לגבול האיטלקי. בהתחלה עבדנו בצורה די פרימיטיבית. היה צריך להביא לנקודה מסויימת לאלפים בגבול היו עוברים את האלפים ברגל בצד השני היתה נקודה מרנו בטריול הדרומית. שם גם כן ישבו בחורים. רוב הנהגים מבחינה זאת היו אנשי הפלמ"ח, שנשלחו במיוחד למטרה זו. מרבית הנהגים על המכוניות הצי למעשה הורכב כולו. פה פעלנו בצורה כזאת: מכוניות שלנו באזור האמריקאי היו מכוניות שגנבנו מהצבא הבריטי הובאו לאזור האמריקאי. היו לרוב דודג'ים סטודבייקרים. גנבנו מגרמניה. ויש בארץ הרבה בחורים שהיו פשוט קופצים באחת התחנות על סטודבייקר לאזור הצרפתי, ששם, עם מספר כזה, לא יכול היה לקרות לו שום דבר. היה ארגון חזק של העברת האנשים, ואני אומר: המשמעת של האנשים היתה בלתי רגילה. הכל היה צריך להיות מחתרת. לא היו הדלפות ולא נתקלנו לא בגרמניה ולא באוסטריה ובמעברים בשום דבר שהיה יכול להפריע, מישהו שהיה יכול להתנגד לנו, לפעילות הזאת, הכל התקבל ברצון. ואני אומר היו שני דברים: הפעילים הודרכו בשני דברים ממורשת של לוחמי הגיטאות שנתן לנו את הכוח להסתכן ומהתקווה שהבריגדה עומדת. אפילו שהבריגדה עוד לא היתה המשכנו להשתמש במדים. אנשים שמעולם עוד לא היו בארץ השתמשו במדים בתור מסווה של חייל בריגדה. הופעה של חייל בריגדה במחנה חוללה פלאים. יכול היה לפתור את כל הבעיות הקשות ביותר, מוסריות, כלכליות וארגוניות.