Home עדות מרדכי רוזמן על פרשת מאסרו, A.1587-44.1

עדות מרדכי רוזמן על פרשת מאסרו, A.1587-44.1

עדות מרדכי רוזמן על פרשת מאסרו

האוניברסיטה העברית – המכון ליהדות זמננו – המחלקה לתיעוד בעל-פה

מראיין: שלמה קלס

תאריך: 30 לאפריל

מספר קסטה: 2392

 

ש.  לא ברור לי כיצד הם הגיעו בכלל לקולחוז, לדוקטור שליטא-פמובה ולאסור אתכם.

ת.  מאסרו של פלצקיס, גרנו בדירה אחת, באחת משכונותיה המרוחקות של טשקנט, אצל משפחה קוריאנית. מסיבות שונות, כל הדירה הזאת נעלמה, וכל הדיירים יצאו, ובאותה תקופה עברנו לקולחוז עם דוקטור שליטא-פמובה. אבל הדירה נשארה כנקודת קשר. מדי פעם בפעם הינו מופיעים לשמה שואלים האם ביקרו אותנו, האם שאלו אותנו, וכיוצא באלה. בינואר לפני המאסר, מוטק חזר מנסיעה ארוכה. ביקר בדירה של המשפחה הקוריאנית, והודיע להם אם וכאשר מישהו ישאל עלי, אני נוסע לקולחוז על שם קגנוביץ אצל דוקטור שליטא-פמובה. עבר בטשקנט, הוציא את הדואר, והגיע לקולחוז. אני באותו יום לא הייתי בקולחוז, כי נסעתי מטעם הקולחוז לעבודות חפירה של תעלת צ'יקסטרוי או משהו בדומה לזה. ב-21 לינואר, שזה יום הולדתו של לנין, ליבקנכט, קיבלנו יום חופש, ונסענו גם כן לקולחוז. ירדתי מהעגלה, והחלטתי גם כן לבקר באותה הדירה. ביקרתי בדירה. מסרה לי שאתמול היה פה מוטק, ונסע לקולחוז, וגם אני, בנאיביות שלי, הודעתי להם, שאני נוסע לראות את מוטק, לו מישהו שואל עלינו, שידע איפה אנחנו נמצאים, וגם כן עשיתי את אותו הסיבוב.

נכנסתי לדואר, שאלתי האם יש דואר, פוסט דו-ווסטרבובניה, הוצאתי מה שצריך, והגעתי ברגל לקולחוז הזה. מוטק היה במיטה, ומסר לי שאתמול היו פה מהמשטרה, בדקו את התעודות שלו, והשאירו אותו לאנחות. השאירו אותו בדירה מבלי לעשות שום דבר. אחרי זמן קצר ביותר הופיעה המשטרה, ואסרו את שנינו. פה אני מגיע למסקנה שהמשטרה, ה-נ.ק.וו.ד. חיפשה אותנו על פי הכתובת שמסר פלצקיס אצל המשפחה הקוריאנית, אבל לא גרנו שם. ברגע שהופענו, מיהרה האישה להודיע יום קודם לכן על מוטק, ויום לאחר מכן עלי. ושתי הידיעות האלה הובילו את המשטרה ישר לקולחוז. עלו על עקבותינו, ועל כל חבילת הדואר שהוצאנו באותם היומיים מהדואר דו-ווסטרבובניה.

ש.  בחקירה הזאת הקשה ורבת העינויים, בכל זאת, הרי לא היו להם שמות ושום דבר. כיצד הם הגיעו לשמות, או כשאתה ידעת שהם יודעים כבר משהו, כיצד עליך לנהוג?

ת.  אני מעריך שהיו בידיהם, היה בידיהם יותר נכון, מאגר גדול של חומר בכתב. מאותו הרגע שפלצקיס מסר להם על קיומנו, עקבו בדירה ובדואר בטשקנט, בפוסטה רסטנטה ולמשלוח הדואר. יתירה מזו: בזמן המאסר שלנו, הם באותו יום החרימו את כל החומר שהיה בידינו, ושהוצאנו באותו יום מהדואר. אני מניח, אין לי הוכחה ברורה, שבין היתר נתגלתה גם תעודה עם הרבה שמות, שבזמנו, כשברחנו מוילנה ובפעם הראשונה אסרו אותנו, או יותר נכון עצרו אותנו, במנוסתנו באחד הקולחוזים של רוסיה הלבנה, למען שנוכל להתקדם בבריחה, הם ציידו אותנו ברשימה שמית של כל האנשים, שהיו אז איתנו בקבוצה. זה היה הבסיס לשאלה על שמות שהיו בידיהם.

ש.  מתי ואיזה קווי התנהגות גיבשת לך בזמן התחלת או בהמשך החקירה?

ת.  בשלבים הראשונים מובן מאליו שעל כל השאלות באה תשובה: לא, לא, לא. כולל תשובה פסקנית בערב הראשון של החקירה, שאינני שייך לשומר הצעיר ואינני יודע כלום. עם התקדמות החקירה הוברר לי שיש בידיהם מאגר גדול של ידיעות מחד, ומאידך יש להם תמונה ברורה קשוחה על מהות השומר הצעיר. וכשהתחלתי לחשוב ולהרהר כיצד לצאת מהמיצר, כיצד לנהוג, הגעתי בראש וראשונה למסקנה, שאין שום תכלית וטעם בויכוחים אידיאולוגיים. להוכיח להם שהשומר הצעיר זאת תנועה לא קונטרה-מהפכנית ולא אנטי-סובייטית וסוציאליסטית וכיוצא באלה. האדם, החוקר הסובייטי מבחינת מבנהו, לא היה מסוגל לקלוט את זה, וגם הממונים עליו לא היו מוכנים לקבל את זה. היו עשרות מקרים שאיכשהו תוך כדי חקירה מאומצת וארוכה, חתמתי על דפים שלמים ולמחרת חזר החוקר עם אותם הדפים והכל התחיל מחדש. אני הבינותי, שהוא הביא את התוצרת כלפי הממונים עליו, והם צחקו ממנו. הם שללו את זה, הם אמרו: לא לזה אנחנו מחכים, לא לזה אנחנו מצפים. אז הקורבן הראשון נפלה האידיאולוגיה. חשבתי שאני מוכן לקבל על עצמי הכל. דבר שני: אני בהתחלה ידעתי, שאני אישית אין לי טעם להתמקח ולהתווכח למען להגיע כאילו לעונש יותר קטן, יותר מצומצם. כולם הסבירו וכולם ידעו שהעונש גזור מראש. לכן נקטתי עמדה לא להגן על עצמי. אני מהשומר הצעיר? כן. אני רציתי לעלות? כן. כל מה שהם שאלו וזה נוגע לי אישית, לא היה לי עניין לצמצם את זה ולהכחיש ולהגן על זה. דבר שלישי: כל זה בא למען לצמצם את השריפה או את שריפת הקוצים מסביב. למען לא להכניס למעגל החקירות אנשים נוספים שפחדתי לגורלם. במידה שאני זוכר היום, הם לא שאלו אותי: מי היה עוד איתך? מי הם האנשים? תן לנו רשימות. הם תמיד, על פי רוב, באו עם שמות שהיו אצלם מלכתחילה. כלומר, יכולתי לשער שאת השמות האלה הם קיבלו ממקורות אחרים. מלאומיים כמו פלצקיס או שהיו בידיהם – וגם כבר אז ידעתי – שיערתי, שבידיהם נפלו כתבים בכתב על ידי מעקבים בדואר. ואז אמרתי, שאני צריך ברגע מסויים לעשות רושם של הסכמה וכניעה, ורצון לענות בכנות לשאלותיהם, במגמה יסודית לצמצם ככל האפשר גילוי פרטים שיסכנו אנשים מבחוץ. לא מיותר להוסיף פה שבאיזה שהוא מקום כל הזמן היה לי רגש של עליונות מוסרית כמובן, אבל גם אינטלקטואלית, לגבי האנשים שחקרו אותי. אני ידעתי – אני ראיתי שהם אנשים פרימיטיביים, ללא הרבה השכלה, לא עם הרבה ידע, כל מה שידעו זה בשטח מצומצם ביותר. והבינותי, שבמלחמה ובהיאבקות ביני ובין החוקר המסויים, יכול להיווצר מצב שידי תהיה על העליונה. הרבה מעובדה, כשהתחלנו להתעמק והיתה בעיקר חקירה ביסודות האידיאולוגיים של השומר הצעיר והיחס שלה לברית המועצות, ותנועה קונטרה-מהפכנית, ואני שמתי לב, שאני מדבר אל החוקר שלי איואנוב והוא לא קולט, הוא לא מבין. דיברתי איתו בכמה וכמה מושגים, שזה היה בשבילו כספר החתום. שיערתי שכן הדברים. ואכן התיזה שלי התאמתה, כשלאחר מכן, כמה שבועות ברציפות, קבעו חוקר אחר לגמרי, וראיתי שזה אדם עם יותר השכלה, מבין יותר מושגים, תופס יותר דברים והיה לי הרושם שהוא גם שולט בשפות לועזיות. אבל גם פה הבינותי ששום כוח בעולם לא יכול להזיז את החוקר שירשום דברים שהיו מחוץ למסגרת הנוקשה של המושגים שלהם. לימים ולאחר מכן, בנסיבות אחרות לגמרי, נזדמן לי להסתכל בתדרוך בכתב, עם ניסוחים ברורים, מוחלטים שכזה ראה וקדש. החוברת היתה בדפוס. ובהמשך לעניין דרכי החקירה, בין הטקטיקה והאיסטרטגיה שחשבתי לנקוט. בנקודות שהייתי משוכנע שאין להם כל ידיעה ברורה ואחיזה, החלטתי לעמוד עד הסוף על שלי, וברוב המקרים הצלחתי – אכן – בנקודה זו. כעיקרון ידעתי, שבכל מקרה ומקרה אני מוכרח ליצור אצל החוקר את הרושם – בוא נגיד אפילו את האשליה – שהוא אכן בכל האמצעים שעמדו לרשותו, הצליח להוציא ממני את כל הידוע לי, ואני עומד בפניו כבר כחבית ריקה.

ש.  במידה וזכור לך, אנא פרט מה קרה אותך כשבנסיעתך לגיוס לסטרויבאט, להרי אורל, נקלעת לאיזור טשקנט.

ת.  אחרי שהתברר לי שהיעד זה לא אורל ולא רחוק בטשקנט, אלא קרוב מאד לטשקנט, היה הכרח לעשות הערכת מצב מחדש. ברור היה לי, בצדק או שלא בצדק, שזאת סכנה גדולה מאד להישאר במחנה עבודה בסטרויבאט על יד טשקנט. כשעשרות אנשים: סוהרים, חוקרים, מחפשים אותך ואורבים לך, וכל רגע אפשר לגלות אותך. מיד הבינותי שזה לא הפתרון. החלטתי, דרך אגב היתה לי הרגשה מאד לא טובה מבחינה בריאותית. אז לא ידעתי מה זה. לאחר מכן התברר לי שהיה לי חום גבוה, ונתקפתי בקדחת. אבל אז לא ידעתי את זה. החלטתי שאני אגש פעם נוספת לשליטא-פמובה לקולחוז, ואחשוב מה לעשות. אבל מכיוון שזה היה סמוך לתאריך שהייתי צריך להתייצב אצלם שנים, קודם כל ישבתי ברכבת, ונסעתי לטשקנט. התקשרתי לטלפון המוסכם, ואמרתי להם: רבותי, הגעתי, אבל קרו לי שתי תקלות: א. גנבו אצלי את כל התעודות, האמת היא שלא היו תעודות. כי התעודות שלי הקודמות נלקחו על ידי החברים, החדשות היו בידי השלטונות הצבאיים, כשגייסו אותי לסטרויבאט, אבל אני הייתי צריך ליצור איזו שהיא תמונה למה אני בלי תעודות. התקלה השניה שאני מרגיש מאד לא טוב, יש לי הרושם שיש לי חום גבוה, אני אמנם פה, אני אגש אל דוקטור שליטא-פמובה, אנוח שם, ואבוא אליכם. אז הוא צחק ממני בטלפון. אתה מרגיש לא טוב? חכה, אנחנו נבוא, ניקח אותך, אין לך צורך לנסוע לשליטא-פמובה, וככה, ואמר לי תתייצב במלון זה וזה. התייצבתי במלון, מיד חקרו אותי, מה איך וכיצד, דיווחתי להם, שאכן הגעתי לסמרקנד, לבית חרושת "המנוע האדום". רבים מאלה שאני מכיר כבר אינם, ואינני יודע איפה הם, אך קשרתי קשרים עם אנשים. הם קנו את הסיפור שלי שכאילו השתחררתי וכרגע אני שואל מה הלאה. במחשבה שלי החלטתי שאין דרך אחרת מאשר לחזור לחברים עוד פעם ולהתחיל את העניין מחדש, מתוך ידיעה ברורה שהחברים יבלעו את הגלולה הזאת בקושי, בקושי רב, ויש יסוד גדול שאכן הפעם לא יאמינו לי. על פי היחס שלהם התרשמתי, שאין בלבם שמץ של חשד שאינני ממלא את התפקיד כפי שהם הטילו עלי. ועל כן שוב פעם ציידו אותי מחדש בתעודות, בגדים, שלחו פעם-פעמיים רופא, כרטיסי אוכל בשפע, עם קביעה מחודשת של תאריך שאני חוזר אל החברים.

ש.  לאחר שהגעתם לבוכרה. היכן וכיצד הסתדרתם?

ת.  המקרה העיוור נתן, או יותר נכון הגיש את הפתרון, מאליו. באחד הימים בלכתי ברחוב, ממש נתפסו הרבה אנשים, ואני הובלתי אחר כבוד לבית חרושת מסויים שכנראה היה זקוק לידיים עובדות. ומכיוון שלא עבדתי אמרו: חבר יקר, ממחר אתה עובד פה. וככה נהפכתי לעובד מן המנין, בבית החרושת ששמו "גרן זבוד", כלומר בית חרושת שהכין בימים מפרפרי משי. בתור קוריוז, כדאי להזכיר שמיד עם בואי ניגש אלי אחד האנשים, ובשקט בשקט שאל אותי ביידיש: איר זיינט א ייד? כלומר: אתה יהודי? מובן שהנהנתי בראשי, ומכיוון שהלז היה שם מנהל חשבונות ראשי, מיד למחרת הוזמנתי לשמש בתפקיד מנהלי אדמיניסטרטיבי, שבהרבה היקל על החיים. ב"גרן זבוד" הזה המשכתי לעבוד עד שקיבלתי את צו הגיוס לצבא. או אולי זה היה שוב פעם סטרויבאט. ומכיוון שההנהגה המרכזית של התנועה החליטה שאני לא נענה לצו, שוב פעם שיניתי את התעודה, במקום חנדקביץ הייתי אש יחיאל, ועברתי לעבוד גם כן באיזור בוכרה, אבל במקום אחר, סובחוז לגידול ענבי יין. מובן מאליו שכל זה לא נעשה ביוזמה שלי ולא בעזרה שלי, ולא ביוזמה שלי, אלא במסירותם הנאמנה של כל החברים הפעילים, ובראש וראשונה משפחת רובינשטיין הזכורה לטובה.