Home עדות ישראל רידלניק על פעולת ה-500, A.1587-47

עדות ישראל רידלניק על פעולת ה-500, A.1587-47

עדות ישראל רידלניק על פעולת ה-500

פעולת ה-500

לא רבים הם תושבי הארץ ששמעו על הפעולה הזו שהיא בלי כל ספק אחת הפעולות החשובות ביותר של הבריחה בחודשי קיץ 1947. שנת 1947 נרשמה בהיסטוריה של העליה כשנה של פעילות מוגברת של הבריחה, שזה במידה רבה חרץ את גורל העליה והקמת המדינה. פעולה ה"500" היתה בלי ספק פעולה חשובה, אבל היא נשארה בצל בגלל פעולת "אקסודוס" שהתקיימה באותו פרק זמן. אבל גם לפעולת "אקסודוס" וגם לפעולת ה"500" היתה אותה מטרה – לשבור את המחסום שנוצר בדרכי העליה בחודשי קיץ 1947. והמחסומים שנדבר עליהם סיכנו את המשך העליה מאירופה בכלל. "אקסודוס" צריך להיות הסמל של פעולת הבריחה על הים וה-"500" לסמל הבריחה על היבשה.

שקט ב"חזית"

היה זה בחודש אפריל 1947. אחרי כמה חודשים של פעילות אינטנסטיבית של "הבריחה" בסיפלדן בחודשי אוקטובר-ינואר 46'-47' באה הפסקת הפעולה – או יותר נכון פעולת הנקודות הצטמצמה למינימום – היות והשלטונות הצרפתים בשטחי הכיבוש של אוסטריה הגבירו את משמרתם על ה"דרכים" ואפילו ה"דרכים" הקשות ביותר. בגובה של למעלה משלושת אלפים מטרים באלפים והרי טירול שמרו עליהם היטב. אמנם תוך החיפוש אחרי "דרכים" גילינו באותו זמן מעבר חדש מאוסטריה ישר לאיטליה, אבל להשתמש בדרך הזו היה אפשרי רק בחודש יוני, מתי שהשלג בהרים בגובה אל אלפיים מטר – נמס.

באותו הזמן שהצרפתים הגבירו פעולתם נגדנו – "נפלה" הדרך במסילת הברזל שהיתה בביקורת של משמר הגבול האמריקאי. הדרך במסילת הברזיל היתה מבוססת על הסתננות קבוצות קטנות עד שתי עשרות איש ב__________ ____________ ברכבות מהירות "אקספרס" שעברו מוינה – זלצבורג כיוון אינסברוג. המצב הגיע לידי כך שבמשך ששת השבועות האחרונים לא קידמנו אפילו עשרה איש בדרכם ארצה.מאיטליה הגיעו ידיעות שאוניות מחכות. ופה באוסטריה חיכו קיבוצים שלמים בתור. מאות ואלפים יהודים חיכו בתור. ויותר מזה, ידענו שאסור שתפסק העליה, כי ישמח ויחוג נצחונו השליט הבריטי.

בדיקת הדרך

שבוע אחרון של אפריל. את רכז הנקודה, איש הבריגדה יליד נהלל צבי דג רוזנברג, זה יומיים אי אפשר למצאו בנקודה.

שימק, מחברי הבריחה מסר ידיעה על פגישה של "הגדולים" מאירופה באחד המקומות באוסטריה ובה השתתפו אפרים, סורקיס, צמח הג'ינג'י, ארטור ועוד, היה גם כן דב. סוף אפריל. חזר דב. לא משוחח כרגיל עם החבר'ה. עול כבד רובץ עליו. לא מתבדח ולא משחק אפילו עם כלבלבו הקטן… הרגשתי שהוא "שם עין" על חבר'ה הבריחניקס. הוא, כאילו שוקל דבר מה.

דב עושה ביקור בצריפים והבלוקונים של המחנה.

  • כן, ברור – מכינים פעולה.

בשעות הערב קיבלנו הפקודה. החבר אברהם ג. וחיים יצאו הלילה עם חמישים איש. דרך "הדרך" הישנה. להגיע עד שעה ארבע בבוקר לסוכה מצד שני של הגבול בשטח הכיבוש הצרפתי. בדיוק באותו זמן יבואו האוטומובילים מצד השני וימשיכו לגנדנבל (אזור אינסברוק. הנקודה הבאה בדרך ארצה). הבינותי, אחרי הפסקה של חודשיים אולי נחלשה הערנות של המשמר. ולנו דרושים ארבעה-חמישה ימים להעברת חמש מאות איש והאוניה לא תחכה. דבר לא קל – אבל אפשרי.

בסיפלדן ישיבה סודית של ועדה עליה. ויכוח על התור. מי קודם. למי יותר זכויות? מי שמחכה יותר בתור. החליטו. חוץ מהאנשים שצריכים לצאת הדבר נשמר בסוד.

השמש שוקעת. יצאו שתי מכוניות משא מהמחנה. מהחוץ אי אפשר להכיר באיזה שהוא סימן על המטען המיוחד. עצירת המכוניות בדרך. לא צריכים לנשום חזק כשהמכוניות עומדות – פן ירגישו האוסטרים וימסרו לאמריקאים והם לצרפתים. נוסעים בכיוון דרום-מערב להרי טירול.

שעה עשר בערב. נפסק הכביש. הדרך בין ההרים התחילה. ירדנו מהמכוניות. עלינו לעבור רגלי דרך של שלושים ושניים קילומטרים בהרים לעבור גובה של אלפיים ושמונה מאות מטרים. נשאר לנו זמן שש שעות. הדבר אפשרי, כן, הדבר אפשרי מבחינה תיאורטית. כי מהסתכלות העין הם אנשים בריאים, צעירים. אבל לשפוט מהחיצוניות… כבר בחצי הדרך הוברר לנו שלכמה מהם יש לב חלש, רגליים חלשות, הלבשה יותר מדי כבדה, חבילה יותר מדי קשה. אין דרך בחזרה, ואסור שישאר מישהו בדרך. אמור לזרוק משהו מהחפצים האישיים, כי למחרת ירים רועה הצאן האוסטרי את ה__________ ויודע ל"היקה" מי עבר את הגבול במקום הזה. העיקר בשבילנו לא להכשיל את "הדרך". חיים, חברי, ראיתי אותו עמוס שני תרמילים. חיים בחור חזק ומסור לפעולה – השורות הצועדות מתארכות יותר ויותר. עוד קצת ונעבור את פסגת ההר. הירח יצא מאחורי אחד ההרים. נדמה היה – פרצוף מלא צוחק לנו בשאט, נשאר תלוי בחלל הרקיע. שנאתי את הירח באותו רגע.

ידעתי שאותה ההרגשה אחזה את חיים. פשוט, איך שונאים פנס חשמל בליל חטאים… לי ולחיים מחשבה אחת – לשמור על "הדרך"! יתר החבר'ה אהבו, הם היו מלאי אהבה; להרים היפים של טירול, לעמקים בהם נחלי מים עוברים בשאון ורעש גדול ונופלים למטה למטה ונדמה לך שכוח אדיר של בראשית יצירת העולם ירד ממרומים וצועד בעמקי טירול והירח זה הוא החשמל המאיר לבורא את הדרך…

והעיקר הם אהבו אחד את רעהו. וגם על זה היתה השפעת הטבע עם הירח בראש.

עצר מישהו את צעדיו ומיד תפסו אותו ידיים נאמנות ומשכו אותו קדימה. מי שיותר חזק היה עמוס כבר בתרמיל הגדול. הבקבוק עם תה קר לא רק בעליו שתה ממנו. ועוד אלפי סימנים של אהבה ושותפות הגורל. בשעה ארבע היינו כחמש מאות מטר מהמטרה.

אנשים עצרו את צעדם. חיים יצא לראות. נתן סימן – הסוכה ריקה מבן אדם. אנשים נכנסים בתוכה וסוגרים הדלת מבפנים. הסוכה, שהיא צריכה לשמש מחבוא לחוטבי עצים אוסטרים מהיערות העתיקים בהרי טירול נותנת לנו מכסה נאמן מרוחות חזקות הנושבות בעמק הזה בשעות הבוקר. הס! דרך חור צר וארוך סוקרים אנחנו את הדרך בכיוון הכביש של __________, עיירה בינונית באוסטריה. מחכים לאור חשמל שיהווה סימן שהאוטומובילים הגיעו. ארבע וחצי. הם לא הגיעו!! אנשים שכבו לנוח… הם לא מרגישים מה בקרבינו – הבריחניקים. – חיים נדבק לחור. הפנים שלו ארוכים וצרים כצורת גזר, החלק התחתון שלו, הסנטר עד האף בתוך הפתח. הידיים שלו מחזיקות בקרש הקיר המחבר בצורה הוריזונטלית את הקרשים מלמעלה לראשו. או – איך חזק מחזיק הוא הקרש. כנראה הוא מפחד שהחור בקיר יתרחק ממנו ומבזבז הרגע בו יופיע האור המבשר את בוא האוטומובילים.

השעה חמש ומשהו. הופיע האור. ויחד עם אור האוטומובילים בקע אור השחר. איזה אור הקדים, ואיזה איחר לבוא? כך או כך זה כבר לא היה אור המעורר כרגיל שמחה בלב אדם…

יושקה, הנהג חבר הבריגדה וחבר קיבוץ, מתקרב לסוכה. יושקה בחור גבוה, חזק, עם שפם קוזקי, צבר היה. לא שאלתי אף פעם אותו איפה נולד אבל בטוח הייתי שצבר היה, וזה נכון. הכרתי את זה מה"לא אכפת לי מה איתי" העיקר העניין. בלי כובע ובלי מעיל היה… וקר מאד בבוקר בהרי טירול… יושקה מודיע, עם האוטו השני קרה פנצ'ר בדרך. יושקה אינו מדבר אידיש ואני עוד אינני שומע עברית. אבל למה ליושקה לדבר? מבינים אחד את השני. עשרים וחמישה איש יעלו על האוטו שלו. יותר אנשים יכנסו ליער, יעלו על ההר. בלילה ישוב יושקה ויקח אותנו. שלום, תזכור "הדרך" אומר יושקה ונוסע. חיים נסע איתם. אני עם החבר'ה "עלינו", ועצרנו כשני קילומטרים מהדרך. בתוך היער אין סימן של חיים במקום הזה חוץ מחיי תושבי היער, הציפורים וסנאית הקופצת מענף עץ על השני. השמש מתרוממת ומתחילה לחמם האויר ולחדור, ולחמם גם האיברים המצוננים שלנו. שלושה חברים מהקיבוץ יצאו לשמור מסביב המקום.

שכבתי. מלמטה קצת רטוב. מלמעלה מחממת השמש, אבל העיניים נסגרות ולא הרגשתי מתי נרדמתי. התעוררתי, השומר על ידי, ומודיע ששני חוטבי עצים אוסטרים עברו על ידנו, הסתכלו בנו והלכו. לא דרשו לשלומנו, המקובל כל כך בין תושבי הטירול לברך את כל הנפגש בדרך בשעות הבוקר בין מכיר הוא או לאו.

חבר'ה, לקום! המחנה עובר צפונה ואנו מתרחקים כארבעה קילומטרים מהמקום איפה שהיינו. שעה שתיים אחר הצהריים או אולי שלוש. שמעתי צעקה, או נדמה לי? שקט. עברו עוד עשרה רגעים. החבר'ה עוד שוכבים, כשאת האויר חותכת צעקה "הנדה הוק" ותוספת: "המתנגד – יומת ביריה". כן, אלה הם היו הגרמנים האוסטרים, אותה התלבושת הנאצית, רק בלי צלב הקרס. הדם רותח.

באותו רגע הופיעו הצרפתים עם האקדחים בידיהם אבל עם כובעים המזכירים הקומונה המרסית. שקלתי – חבר'ה, לא להיכנס למערכה. לא להתנגד. ירדנו מהר, תחת שמירה קפדנית של עשרות חיילי משמר צרפתיים המחזיקים את נשקם מוכנים לפעולה. תבענו שירחיקו את הגרמנים מהליווי. הצרפתים הבינו, או יותר נכון הרגישו, בצדקת היסוד בתביעתנו והסכימו לה. הלכנו בדרך המובילה לבית משמר הגבול הצרפתי. סיירתי השטח היטב והשתדלתי לזכור כל פרט שיכול להיות נחוץ לנו לדעת באיזור הזה. בבית המשמר כבר חיכו לנו. קיבלו אותנו בבדיקה קפדנית של כל תרמילי וכיסי החבר'ה. בדרך הצלחתי למסור כמה הוראות לחבר'ה שלא יגלו מי המדריך ומאין באנו. טענו שנעים אנו מאיטליה והולכים לשטח הכיבוש האמריקאי באוסטריה. כוונתנו היתה כנראה יותר מדי שקופה לקצין הצרפתי ואחרי חקירה אינדיבידואלית של כל אחד ואחד, שזה לקח כשבע שעות, החליטו להחזיר אותנו תחת משמר של שוטרי גבול צרפתים בחזרה לאוסטריה האמריקאית. היה ברור לנו שבאותו ערב לא יוכל יושקה לקיים את הבטחתו. באותו לילה עשינו הדרך בחזרה, צעדנו כל הלילה. למחרת היום הוברר סופית להנהלת הבריחה שהדרכים והגבולות שמורים היטב ויש צרפתים המבצעים פקודת האנגלים לסתום לפנינו הדרכים לאיטליה ובזה לעכב העליה. ובאותו ערב החליטה הנהגת הבריחה לבצע פעולה שהיתה צריכה להביא מפנה ביחסים של הצרפתים לפעולתנו.

הכנות

בכמה מהמחנות של צ.פ. יהודים אפשר היה בקלות להבחין בהכנות ליציאת ה-500. אנשים חיסלו את עסקי המחנה שלהם ורבים היו אלה שהיו להם עסקים במחנה ממש. וכי איך יכול יהודי לשבת שנה-שנתיים במחנה בלי איזה שהוא עסק? אבל העסקים האלה לא הפריעו לאף אחד להתכונן במשך ימים ספורים ולהיות מוכן להמשך עלייתו. העליה בשנים ההן היתה סדרה שלמה של עליות. רבים היו הגבולות שכל יהודי ציוני היה צריך לעבור אותם ממש רגלי. ורבים הם היו ההרים שהיו צריכים לעלות או לטפס עליהם על מנת קצת להתקדם בדרך לעליה הסופית על חופי הארץ.

סיפלדן – זאלפלדן

נקודת הבריחה סיפלדן רשמה על חשבונה העברת קרוב לארבעים אלף יהודים מאוסטריה ואיטליה בדרכם ארצה. במחנה סיפלדן מזמן לא הרגישו בפעילות כזו. ישיבות על ישיבות של ועדת התור. ויכוחים כרגיל על התור הצודק… אלה שאישרו אותם מוכרים צרכי הלבשה מיותרים. דואגים למנות מזון שימורים… ועוד עשרות סימנים אחרים של הכנות לדרך ארוכה וקשה… בצריף מספר 9, צריף הבריחה, התאספו בחדר אוכל כל הבריחניקים, ידוע לנו שנתחיל לפעול בכדי לשנות המצב ולפתוח הדרכים. "צבי" פתח בהסברה קצרה על המצב.

"פעולתנו נעשה יותר קשה. הדרכים אפילו הקשות ביותר סגורות ושמורות היטב. הצרפתים לא יוצאים בגלוי נגד פעולות למען העליה, אבל תחת לחץ של האנגלים בחרה צרפת להיות לנו מכשול בדרכנו. המשך העליה, יציאת אוניות מעפילים, תלוי מזה באם הדרכים לים התיכון יהיו פתוחות או אפשריות במידת מה להגיע אליהן. ולכן עלינו לבצע פעולה שתביא לאחת משתי האפשרויות. אי-פעולת הצרפתים שסבלו לפני זמן מה מדיכוי וחוסר חופש לאומי נגד אנשים בני ברית ושותפים של אתמול במלחמתם נגד הנאצים, הם שלא התחשבו בשום מעצורים וקשיים בדרכם למען להגיע ארצה, לחוף המבטחים שלו. פעולה צרפתית מסוג זה תביא להתעוררות אהדה אצל אנשים בני ברית לנו בעם הצרפתי, ובעולם לטובתנו. או ששלטון הכיבוש הצרפתי יבחר להיכנס איתנו להסכם לשביעות רצוננות, אבל יחד עם זאת לא העמיד הצרפתים באור מסייעים לפעולת הבריחה ועליית היהודים". הכוונה ברורה.

הדרך. חמש מאות יהודים. טף, צעירים וזקנים יעברו ב-7 למאי (1947) את גבול הכיבוש הצרפתי בדרכם לאיטליה. משמר הגבול לא צריך לגלות השיירה עד שיחדרו לכל הפחות שבעה-שמונה קילומטרים בתוך הטריטוריה הצרפתית. ורק אז, על השיירה לרדת מההרים על האוטוסטרדה המובילה לעיירה מיטל-סי. סוכת משמר הגבול עומדת על יד דרך ההרים, שמצד אחד של הדרך מתרומם קיר כמעט ורטיקלית ומצד שני של הדרך במקביל לדרך, זורם נהר של ארבעה מטרים רוחב, נהר הררי, עם מים רועשים העוברים בקצב מהיר. המים האלה מעבירים את העצים מההרים לעמק מיטל-סי. החלטתי להתחיל את פעולתי בסיור יסודי של סביבת הגבול. וממטרה זו קבעתי שני בריחניקים ששרתו בצבא האדום לשעבר; את מאיר (קצין צה"ל כעת) ואת חיים פרטיזן. הם יצאו יומיים לפני השיירה מצויידים בתעודות מתאימות ובתלבושת טירולית. במשך יומיים הצליחו לסקור הסביבה, למדוד את עומק המים בנהר. לחדור ולעבור הדרך שהיינו צריכים לעבור אותה בלילה. קשרו קשר עם תושבי כפר בשטח האוסטרי, קבעו שעות חילופי המשמרות ואמצעי קשר שלהם. ואחרי ה חיכו לבוא השיירה. בינתיים, במחנה סיפלדן נעשו ההכנות האחרונות. השיירה חולקה לכיתות בנות חמישים איש כל אחת. קבעתי את ראשי הכיתות. שתי כיתות אורגנו ככיתות מגן ומחץ. האחת תתקדם בראש השיירה והשניה במאסף. שתי הכיתות האלה קיבלו אימון מתאים והוראות איך לפעול בכל המקרים.

הדרך

ביום 7 למאי 1947 בשעה שלוש אחר הצהריים עזבו הראשונים מחמש מאות וארבעה עשר איש את המחנה סיפלדן למען הסרת המחסום ששמו לעליה. יציאה של מאות אנשים ממחנה כמעט סגור, שלא ירגישו בכך לא האמריקאים ולא האוסטרים, זה לא מהדברים הקלים שאפשר להשיגם. לפי התכנית היו צריכים לצאת כל חצי שעה ארבעה אוטומובילים, זאת אומרת שתי כיתות על מפקדיהן. כמקום הריכוז נקבעה  קרחת היער בהרי טירול, עשרים ושמונה קילומטרים מהגבול הידוע לנו, לבריחניקס, היטב. שעה עשר בלילה נקבעה לשעת האפס.

יצאתי עם הראשונים ובשעה שבע היינו במקום הריכוז. עשינו הכנות לקבלת השיירה. הכינונו ארוחה. המקום היה נפלא. מי שלא ראה הרי טירול בחודשי אביב לא ראה נוף יפה.

בהפסקות של בערך חצי שעה הגיעו האוטומובילים. קרוב לשעה עשר בלילה הגיעו האחרונים וישבו כולם לאכול ארוחת ערב. עם האחרונים הגיע "דב". בעשר ורבע הסתדרה השיירה לפי הכיתות ובסדר פנימי, תוך חישוב מי יעזור לרעו. ציוויתי לא לעשן. דב נאם קצרות על חשיבות הפעולה וברך את האנשים בברכת להתראות. ניתנה הפקודה ללכת.

עלינו היה לעבור את הדרך שעברנו אותה עם חמישים האיש לפני שבוע. כמה עשרות פעמים עבר כל אחד מהבריחניקס של סיפלדן את הדרך של שלושים ושניים הקילומטרים האלה. היות והרבה היו זקנים ואנשים למעלה מהגיל הבינוני היינו צריכים לנוח לעתים יותר קרובות מהרגיל. בשיירה היו ילדים קטנים שהוריהם נשאו אותם בשמיכות קשורות בצורת תרמיל היורד מהכתפיים קדימה על החזה. מפקדי הכיתות ארגנו עזרה הדדית בין החבר'ה בהעברת מכשולים בדרך. לעתים קרובות צריך היה לעודד את המפגרים. בשעה שתיים וחצי הגיעו הראשונים למרחק של שלושה קילומטרים מהגבול. במשך עוד חצי שעה כל השיירה שכבה על האדמה למנוחה של חצי שעה.

מכיוון הגבול הגיעו שתי דמויות. היו אלה מאירקה וחיים. מסרו על המצב על הגבול. ביציאה לעמק – השמירה מורכבת משני אוסטרים.

הם יושבים בתוך הסוכה שהקימו במיוחד בימים האחרונים. מהסוכה הולך קו טלפון לבית המשמר של שוטרי הגבול הצרפתים שהוא במרחק של כארבעה קילומטרים. מהסוכה עלינו לעבור הנהר כשלוש מאות מטרים לפני הסוכה להתקדם עם החוף השני של הנהר כקילומטר וחצי, לטפס על ההר עם דרך הררית שהיא יוצאת מכפר רועי צאן אוסטרים. הכפר שוכן לרגלי ההר שהוא לא במיוחד גבוה אבל לעלות עליו – די קשה – היות והמורד שלו באותו מקום הוא כשישים מעלות. עם הרכס הצפוני של ההר הזה נגיע אלרי שעה וחצי הליכה לכביש המוביל לעיירה מיטל-סי. ובאם נצליח להתקדם קילומטר אחד בכביש, נשיג את המטרה.

הבעיה כעת היתה לעבור את הנהר ולהתקדם מעבר לסוכה מבלי שהאוסטרים ירגישו בנו. להגיע עד הכפר, לעבור על ידו ולא לעורר את תשומת לב התושבים. חיים, עם עוד שלושה חבר'ה, חברי מהכיתה הראשונה, יצאו לסדר את המעבר על הנהר. קשרו עצים על הנהר שהיו צריכים לשמש מעבר בשביל השיירה. ארבעה חבר'ה יצאו עד הסוכה והיו צריכים לנתק את החוטים במקרה שירגישו שהאוסטרים גילו אותנו לפני שהשיירה תעבור את הנהר. והיו צריכים ללכת אחרי השיירה במקרה שנעבור ולא נתגלינו. היה חושך שאי אפשר היה לראות מה עשרים מטר לפניך בכלל. השיירה התקדמה תוך דממה מוחלטת. העברת הנהר לקחה כשלושים רגע. אנשים שעברו את הנהר התקדמו מיד בכיוון הכפר. כשהכיתה האחרונה התחילה לעבור את הנהר – באו ארבעת החבריה והודיעו שהגרמנים הרגישו במשהו והם מתקרבים אלינו. שישה חבר'ה יצאו בחזרה לקראתם ושלושים מטר מהמעבר זינקו על האדמה במורד הדרך. הטלפון שלהם היה מנותק. עברו כמה רגעים. שתי דמויות של היקים התקרבו. החלטנו לא להתחמק. הלט. מי שם? יהודים – ענה חיים. הגרמנים התקרבו כשהרובים בידיהם מופנים קדימה. מטרים אחדים לפני המעבר עצרו. עמוד! בגרמנית שמענו. באותו רגע שתים עשרה ידיים תפסו בהם, הוציאו את נשקם וסתמו פיהם בכובעים שלהם. זה נעשה כל כך בזריזות ומהר שרוב אנשי הכיתה לא הרגישו מה קרה. האחרונים עברו המעבר והובילו איתם את שני הגרמנים. בגרמנים החזקנו עד שהתחלנו לטפס על ההר. את נשקם לקחנו מהם. הסברנו לגרמנים שלא נעשה להם שום רע ואת נשקם ימצאו מחר באחד ממקומות הכפר, אבל הזהרנו אותם שיחזרו למקום השמירה אבל לא יזעיקו את הצרפתים. הם הבטיחו. היה ברור לנו שהם משקרים מתוך פחד. החישוב שלנו היה באם הם יחזרו לסוכה וינסו לטלפן ושיתברר להם שהטלפון מנותק, יצטרכו לרוץ ברגל כחמישה קילומטרים עד מקום המשמר הצרפתי ובינתיים נעבור אנחנו את ששת הקילומטרים שנשארו לנו והצרפתים ימצאו אותנו בדיוק על הכביש בסיום הפעולה. שוחררו הגרמנים – הכיתה האחרונה התחילה לטפס על ההר. אנשים עייפים בכוחותיהם האחרונים עוזרים אחד לשני. ראש השיירה התקדם – שמונה מטר. הגרמנים חזרו לסוכה ושיקרו. לא לקחנו בחשבון שיתכן שיש להם אמצעי קשר נוספים מחוץ הטלפון על מנת להזעיק עזרה. התחלנו להתקדם עם הרכס הצפוני על ההר ופתאום – שלוש רקטות אדומות יצאו באוויר לכיוון __________ מיטל-סי. אחרי רגע, שלוש רקטות סימני כיוון התקדמות השיירה. הרקטות עשות את דרכן למעלה למעלה לתוך השמים וירדו ונכבו. כעשרות מטרים מהכיתה האחרונה. אחרי כמה רגעים יצאה התשובה ברקטות ירוקות ואדומות. יצאו ממיטל-סי בכיוון לנו. היה ברור. הצרפתים גילו אותנו. עכשיו הכל תלוי מי יקדים בפעולותיו. באם הצרפתים יחסמו את דרכנו בתוך ההרים לא נשיג כלום. באם נצליח להזדרז ולהגיע בהתאם לתוכנית. הכל שקול על זמן של חצי שעה. האנשים הבינו אותנו. כוח חדש נכנס לאנשים. כוח שבא לבן אדם כשהוא מרגיש התמודדות סופית למען החיים. ופה הבינו שזאת היא התמודדות למען חיים חדשים. והחיים האלה קשורים בעליה. בשיירה לא היו יותר אנשים חלשים. התקדמנו במהירות של צבא מאומן היטב. והצרפתים עשו שגיאה טקטית. הם חשבו שקבוצה קטנה של אחדים או של כמה עשרות עברו הגבול ומעוניינים להתרחק מהכביש לתוך ההרים. ולכן, הם יצאו בעקבותינו ברדיפה אחרינו מאחורה והשאירו לנו הדרך להתקדם פתוחה. אינני זוכר מה היתה השעה שהשמיים התחילו להבהיר. התחלנו להבחין בדברים ממרחק רב. באותו זמן הגענו למקום איפה היינו צריכים לרדת מההר לכביש. אפשר היה לראות הקו האפור הזה לפנינו, שהיה במרחק של שמונה מאות מטרים. הבחנו בהזעקה בכל הסביבה. הצרפתים כמעט שהשיגו אותנו מאחור. החבר'ה ירדו מההר במהירות של הסתערות. למטה, כעשרה גרמנים ממשטרת מיטל-סי מנסים לעצור בנו. יריות. עצור! הגרמנים מריבים בידיות האקדחים שלהם. הכיתה הקדמית נכנסה לפעולה. הוציאה הנשק מהגרמנים. שוברת הנשק ומפרקת. היו פצועים ממכות משני הצדדים. השיירה מתקדמת עם הכביש קדימה. הסיסמה להתקדם יותר ויותר. התקדמנו ותוך ההליכה סידרנו השורות. ברור לי שהשגנו המטרה. היינו על הכביש למיטל-סי.

חמש מאות יהודים בדרכם לישראל. נשים וטף, צעירים וזקנים. הם לא עשו רע לאף אדם בעולם. הם סבלו מאחרים. רבים מהם היו במחנות הריכוז. רבים מהם לחמו נגד הנאצים בפרטיזנים ובצבאות של הצבא האדום וצבאות הברית אחרות. הם רוצים להתחיל את חייהם מחדש בארצם – זו זכותם האלמנטרית. ונגד הזכות האלמנטרית הזו העמידה את עצמה צרפת. אבל ברור היה לנו שלא היה פה ריב בין הבחורים הצרפתים האלה ובינינו. אז למה עומדים החיילים הצרפתים בדרכנו. ופה רצינו שיענו לנו. שיענו לפי מצפונם. אבל גם לא היססנו מה אומר המצפון שלהם. כי זה עם של הבסטיליה והמרסליזה. העם שלחם בתנועות מקי. עם לחם למען חירותו בכל המקומות שאפשר היה ללחום. וזה עוד כל כך טרי וחדש בזכרונם אבל האינטרס של האימפריאליזם הבריטי שקל יותר והסנטימנטים מה שקוראים מצפון וחופש. ולפניהם עמדה השאלה, להסתכסך עם הבריטים עבורנו? הם היו צריכים לבחור בין שני אלה וכדי שהעולם ידע במה בחרו! זה רצונו_________ קרוב לפלוגת צבא צרפתי עצרו את התקדמותנו בכביש. לא היה כבר כוח להתקדם. הנשים ישבו ושכבו בצדי הכביש. היינו כתשעה קילומטרים בתוך שטח הכיבוש הצרפתי של אוסטריה. לא רחוק משם הגבול האיטלקי. ומאיטליה הים התיכון הגובל עם ארץ ישראל.

בקומנדקר הגיע קולונל צרפתי. הוא תובע מיד לחזור. אנשים מסבירים לו מי אנחנו ולאן מטרתנו. הקולונל שוקל… אבל מחליט שאין ברירה, צריכים לחזור. הוא מסביר את העבירה שעשינו; עברנו גבול באופן בלתי חוקי. צחוק מר של הגורל. הסברנו לו את חוקיות של שאיפותינו. מיליונים צרפתים חזרו וחוזרים למולדתם המשוחררת ואף אדם לא עוצר אותם בדרכם. להיפך, הם נוסעים ברכבות, טסים באווירונים. אותו החוק של זכות אדם לחזור למולדתו אינו מוגבל בשנים ואינו מכוון לאומה. על סמך החוק הזה אנו חוזרים למולדתנו. זה היה ב-8 לחודש מאי 1947! חיילים צרפתים וגרמנים יחד עצרו יהודים בדרכם למולדתם. מספר השוטרים וצבא הולך וגדל. הם מנסים בגסות להרים אותנו מהכביש. הודענו שבאם לא ירחיקו את הגרמנים מאיתנו נצטרך להתגונן, כי לא נסבול שגרמנים יגעו בנו. הודעתנו מצאה חן בעיני הקצינים הצרפתים. השאירו אותנו על הכביש והלכו להתייעץ. בינתיים עוברים אוטומובילים, עוצרים ושואלים מה קרה. אנו מסבירים ברצון רב. בשעות הצהריים ירדנו מהכביש כעשרה מטרים והתרכזנו על שטח מגודר יותר קרוב לבתים הבודדים שהיו שם. שם גם השגנו מים לשתיה. קרוב לשעה שתיים הגיע צבא מהליגיון האפריקאי. נתנו הוראה לשכב על האדמה, הזקנים והילדים באמצע, הצעירים ושני ה__________ מסביב. החיילים הקיפו אותנו בעיגול מסביב במרחק של שלושים מטרים מאיתנו. הם עמדו במרחק של חמישה מטרים אחד מהשני. לא נתנו לקבל מים, אי אפשר להתרחק לצרכים האישיים. מצב של מלחמה? היתכן? הגיעו הקצינים. עברו מקרוב השוכבים וסקרו אותנו. ביניהם היה הקצין שחקר אותי לפני שמונה ימים במיטל-סי. הוא הביט עלי, עשיתי את עצמי כאילו כלום. התרחקו עוד קצת ועצרו ושוחחו ביניהם. עברה כרבע שעה והתרחק אחד מהם לעבר האוטומובילים וחזר עם עוד כשלושים חיילים. הם הולכים ישר אלינו. התקרבו אלי ותבעו שאני אלך איתם. אני עושה את עצמי שאינני מבין צרפתית ובכלל אינני מבין מה תביעתו. הוא זינק ותפס אותי במעילי. באותו רגע התחילו שלושים החיילים לסחוב את האנשים בידיים, ברגליים ובשערות. התחילה פעולת התגוננות "פאסיבית" של כל השיירה. בלי להציק לחיילים שוחררו כולם. החבר'ה קיבלו מכות. לא החזירו מכות אבל לא נתנו לקחת אף איש. זקן אחד שהתערב לשחרורי קיבל מכה מחייל מרוקני עם ידית הרובה ישר ללב. כעת הוא שוכב ביסורים. בחורה אחת מקיבוץ דרורי הוכתה קשות אבל משתדלת לא לבכות בקול רם. אצלה סימנים כחולים על הידיים, ואומרים שקיבלה מכות על כל הגוף. אבל הצרפתים התרחקו. רק השומרים מסביב נשארו לעמוד. הוחלפו המשמרות. הודענו לסמל, לראש השמירה, שתובעים רופא לזקן הפצוע. הסמל ניגש והסתכל בחולה. אחרי זמן מה באו שני קצינים והציעו להעביר את הזקן הפצוע לבית חולים לאינסברוג. הזקן מסרב. הוא מודיע שימות, אבל לא יעזוב את השיירה. הקצינים מודאגים. מה יהיה באם ימות? הם שואלים את השאלה בקול רם. לבסוף הודיעו שאפילו ימות – הנה לא יביאו רופא. אנחנו תובעים להודיע לג'וינט באינסברוק על מצבנו. הם מסרבים לענות.

בשעה ארבע וחצי עצר ג'יפ צבאי על הכביש על יד המכוניות הצרפתיות. יצאו שני קצינים בתלבושת אמריקאית של קציני אונרה. אחד הציג את עצמו כרב צבאי בדרגת מיג'ור והשני סגן. בליווי הקצינים הצרפתים, שחלקו כבוד לקציני הצבא האמריקאי, התקרבו הם אלינו. בסיור הכרתי מיד את סמי מאינסבורק והשני היה מכאל שורפוק. החבר'ה הבינו את המשחק. המיג'ור שואל באנגלית מי רוצה להתפלל תפילת מנחה. מיד קמו כמאה איש. המיג'ור הוציא מכיסו ספר והתחיל להתפלל, ותוך התפילה מסר לנו שצבא עם עשרים אוטומובילי משא מרוכזים לא רחוק ממקומנו, אבל עלינו להחזיק מעמד בכל מחיר. עיתוני אוסטריה כבר פרסמו על המאורעות. המיג'ור גמר את התפילה והם נסעו.

בינתיים מצבו של החולה הלך ורע. גם הבחורה שכבה בחום גבוה. חידשנו את תביעתנו לקבלת רופא. הצרפתים סרבו. בשעה שש בערב הכרזנו על שביתת רעב. זרקנו את כל האוכל שהיה לנו לחוץ התחום והודענו שמעכשיו עד הסוף נהיה בשביתת רעב באם לא יתנו לנו רופא. התקרב הלילה. החבר'ה התחילו לאסוף כל מיני חתיכות עץ מגדר אחת שהיתה עשויה להחזקת הצאן בשטח הזה. הורדנו כמה עמודים והכינונו חתיכות עץ קטנות. נעשה קריר. אנשים התקרבו אחד לשני. חלק מהאנשים נרדמו. העמדנו משמרות מהצעירים במקרה שהצרפתים ירצו לנצל את הלילה ולהפתיע אותנו. מרחוק ראינו אורות מתקרבים ושמענו הרעש של מוטורים. הצרפתים מרכזים כוח צבאי גדול נגדנו. חברי הקיבוץ דרור סידרו מדורה. התחילו בשירים ואחרי זמן מה בריקוד ההורה. ריקדו הורה… שכם תפס שכם. אחד קשור לשני. החיים קשרו אותם הורה. למעגל הרוקדים הצטרפו חדשים. התעוררו אלה שישנו כבר. המעגל הלך וגדל. מאות כבר רקדו הורה. המעגל התרחב והגיע עד לכמה מטרים מהעיגול של המשמר. והשומרים הסתכלו והיו מקנאים בנו. לנו חם מהריקוד ולהם קר. קפאו מעמידה במקום. הם התכסו במעילים ושמו עליהם שמיכות, אבל קר היה להם. ובפעם הראשונה אחרי שנים רבות שמעו בהרי טירול את הד ההורה: "הורה עלי עלי, אש הדליקי בליבי…" וכך רקדנו ושרנו כל הלילה.

למחרת יום 9 במאי. הזכרתי יום הזה מלפני שנתיים. הייתי ביחידת קרב של הצבא האדום. יום שמחה ונצחון. שתינו לחיים. נשקנו אחד את השני. נישקו אחד את השני הרוסים והאמריקאים. ואנגלים וצרפתים. הזכרתי ושמחתי שזכינו. הזכרתי לחבר'ה על התאריך, והחליטו לקבל היום הזה כפי שנאה לו. נביא לידי ביטוי את שמחתנו ותקוותנו מיום 9 למאי. יום זה הוא יום חג משותף לכל העמים, שלנו – של היהודים, רוסים, צרפתים, פולנים, אנגלים, אמריקאים וכל העמים שוחרי השלום. החבר'ה החלו בהכנות. נחוץ דגלים. דגל יהודי ודגל צרפתי. מאין ניקח בד? הזכירו על החולצות הלבנות וכחולות. חולצות חג ועבודה. חברי קיבוץ דרור השיגו חלוק אדום. בחורות הקיבוץ עבדו במרץ.

הבחורים הכינו שני עמודים (מהגדר שהיינו מבודדים בו, מישהו הוציא מסמרים מהנעליים שלו והחזיקו בהם הבד לעץ). בשעה שמונה וחצי בבוקר, יום 9 במאי 1947 הרימונו שני דגלים על העמודים בגובה של שמונה-תשעה מטרים.

מפקדי הכיתות הכינו את הכיתות למפקד בשעה תשע. הסתדרו למעלה מחמש מאות איש בצורה של ח עם החזית לדגלים, בשורות ישרות, מוכנים להיפקד ליום "הנצחון" – על הכביש הגיעו קציני הצבא הצרפתי. שיגרנו אליהם משלחת שברכה אותם לכבוד יום החג המשותף והזמנו אותם לחוג איתנו את חג הנצחון על הפאשיזם. הקצינים לא קיבלו את הזמנתנו ונשארו לעמוד על הכביש ולחכות מה נעשה.

מחנה דום! סגן מפקד הפעולה, החבר שייקה, מודיע: חמש מאות מעפילים מוכנים לחוג את יום "הנצחון". מפקד הפעולה… ביום חג, זה שהוא חג גדול לעם היהודי ולאנושות כולה, לכל האלה שלחמו למענו ביערות פולין, אוקראינה, רוסיה, צרפת, בצבאות של כל האומות, בגיטאות ובמחנות הריכוז, לעם היהודי ששילם למען היום הזה בדם שלמענו אחינו, הורינו, נתחייבו לא לשקוט עד שנשלים את מנינו ונשיג את עצמאותנו הלאומית המלאה. וזה לא נוכל להשיג באם לא נגיע לחוף התקווה שלנו, לחופי ארץ ישראל. ולכן, אנו נשבעים ללכת בדרכים ולא דרכים בגבולות ולא גבולות, נחתור ונחזור אלייך מולדת…!! שירת התקווה… דמעות עמדו בעיניים של אנשים מבוגרים. ראיתי אותם ואינני שוכח אותם עד היום הזה.

המרסליזה… השומרים הצרפתיים שרים איתנו. הקצינים מצדיעים דום מרחוק. מישהו מהם מצלם. עכשיו הם ידעו מי המפקדים? התפזרו לפי הכיתות. שוב שכבו על האדמה בסדר המאורגן. יום חג והחבר'ה שובתים שביתת רעב. הם לא אכלו מאתמול בצהריים. השיחות נשתתקו. עד שעה אחת עשרה היה שקט. מתחילים להגיע אוטומובילים עם צבא. ספרתי עשרים ושניים. הם עצרו מולנו על הכביש. חיילים צרפתים או מרוקנים יורדים מהאוטומובילים ונשארים לעמוד על הכביש. לבסוף הגיע טנק של שלושים טון. חיילים בו במצב קרבי. היתכן? האם כך הם יחוגו היום הזה?

הבחורות מהקיבוץ לא רוצות להיכנס בתוך "מחנה" השוכבים. הבינות אותן. הטנק ירד מהכביש, נכנס לשטח המגודר ששכבנו בו ונעצר. אחריו מתקרבים כמאתיים חיילים מזויינים. שני הצדדים מחכים. למעלה על ההר עומדים עשרות שוטרים גרמנים. הם לא מתקרבים. הם רק מסתכלים. הם באו לחזות אם "יסדרו" אותנו. קצין אחד בדרגה גבוהה, בליווי של עוד כמה קצינים מדרגה יותר נמוכה, מתקרב אלינו. נעצר! מסתכל ויוצא בלשון: "יהודים, לשוא התנגדותכם, אתם צריכים מיד לעלות על האוטומובילים שיחזירו אותכם למקום ממנו באתם, ולכן קומו ועלו על האוטומובילים".

… דממה. אף אחד לא עונה ולא זז. אף אחד לא מתסכל בפנים שלו. פשוט מתביישים בו…

היום יום הנצחון של האנושות. לחמנו במשותף. הוא המשיך את שלו. יש לו מולדת חופשית אבל לא אכפת לו מה איתנו ומה מצבנו. הוא חיכה עוד רגעים ונתן סימן. הטנק זז מהמקום בכיוון ישר אלינו ואחריו כמאתיים חיילים. הכוונה ברורה! הטנק יתקדם, אנשים יפחדו, יקומו ויתחילו לברוח. יכניסו פחד, אז יסתערו החיילים ויסחבו אנשים לאוטומובילים. רגע, וכל החבר'ה הבינו לכוונת השדים של הצרפתים. לא הספקתי להעריך די טוב את המצב וכמה בחורים ובחורות קפצו קדימה וזרקו את עצמם מיד לפני הטנק. נעצרה בי הנשימה… שמעתי צעקה של אישה בזעקה. או היתה זו צעקה של הקצין. הטנק עשה סיבוב של תשעים מעלות במקום ונעצר במקום. הסתכלתי בפניו של הקצין הצרפתי והוא הסתכל בי. הוא היה חיוור או יותר נכון לבן כמו נייר. בינתיים, כשתי עשרות גופים נדבקו מסביב הטנק. הטנקיסט כיוון את מכונת היריה לתוך המחנה. פקדתי להתרחק ו"לשחרר" הטנק. אנשים חזרו. הטנק עשה עוד חצי סיבוב, התרחק ויצא מהשטח ויחד איתו התרחקו הקצינים והחיילים.

בצהריים הגיעו אנשי הג'וינט מאינסברוג והביאו אוכל. רק הילדים עד גיל עשר שלחנו מחוץ ל"מחנה". ושם קיבלו ארוחה חמה וגם עבור שני החולים קיבלנו שתי מנות אוכל. כל היתר, כארבע מאות ותשעים איש, המשיכו בשביתת רעב יום שני.

סיפרנו לאנשי הג'וינט על החדשות וביקשנו למסור אותן לבריחה.

בשעה ארבע התחילו האוטומובילים להתרחק. נשמנו לרווחה. אנשים שכבו עייפים וחלשים. בשעה חמש הגיע שליח, קצין צרפתי, ומסר לנו שמושל איזור אינסברוק קולונל X הגיע ומעוניין להיפגש עם נציגות מוסמכת של ה"מחנה" למען להסדיר העברת האנשים למחנה ד.ס. באינסברוק. זה היה בדיוק מה שהיה דרוש לנו. יצאו אברהם, שייקה, מאיר ועוד אחד… אבל לכל מקרה קבעת ממלא מקום ונתתי הוראה שבאם במשך שעה וחצי לא נחזור, סימן שעצרו אותנו ואז עליהם לפעול בהתאם לתוכנית.

יצאנו לפגישה. במרחק של כעשרים מטר מהמחנה, על הכביש, עמדו קציני צבא צרפתי. ביניהם קצין אחד, שכל היתר חלקו לו כבוד. הבינונו שזה הוא הגדול. ברכנו אותם לשלום והם ענו לשלום. כיבדו אותנו בסיגריות. סיכמנו קודם בינינו לא לגלות שישנם בינינו אנשים מביני צרפתית, בכדי שנצטרך למתרגם, וזה יתן לנו האפשרות לחשוב על הדברים. הקולונל שאל על רצוננו. הסברנו לו מי אנחנו ומה מטרתנו. שוב טרח הקולונל והסביר לנו על אי חוקיות בפעולתנו. תוך השיחה התקדמנו בצעדים של טיול והתרחקנו מהמחנה יותר ויותר… ושוב הציע הקולונל לעלות על האוטומובילים למען לחזור לסיפלדן. הזכרנו ו שבאנו לשוחח על העברתנו באוטומובילים של ג'וינט למחנה ד.ס. באינסברוק. תוך השיחה שמתי לב שמאחורינו הולכים כבר כמה ז'נדרמים צרפתים. תוך הליכה הגענו לריכוז של כמה אוטומובילים וביניהם אוטו של שירות בתי סוהר אוסטרים. כשהיינו כבר על יד האוטומובילים הפסיק הקולונל את השיחה והראה לנו על הדלת הפתוחה של האוטו בתי הסוהר… המתרגם הגרמני הסביר לנו שהקולונל מצווה עלינו להיכנס פנימה לאוטו הזה. הבינונו שרימו אותנו, אבל היה מאוחר מדי. במקום היו כעשרה אנשי ז'נדרמריה צרפתית. הקולונל והקצינים התרחקו. לא היה אפילו לפני מי למחות על צעד שפל זה שלא מקובל אפילו בין פראים. נכנסנו לתוך האוטו והם סגרו את הדלת מאחורינו. עוד כעשרים רגע עמדנו במקום עד שזז האוטו עם הכביש בכיוון מיטל-סי. נסענו כעשרים רגע ופתאום האוטו עצר. שני טקסי עצרו עצרו על ידנו. שומעים מבחוץ שיחה המתנהלת בקצף. האוטו שלנו מסתובב במקום ונוסע בחזרה. הסתכלתי בשעון. עברו שעתיים שיצאנו מה"מחנה". הבינותי שזה קשור עם פעולת המחנה, אבל כשחזרנו כמעט לאותו מקום שיצאנו משם שוב עצר האוטו שלנו, שוב שיחה בחוץ והאוטו שלנו הסתובב בו במקום ושוב נסע בכיוון מיטל-סי. הפעם לא עצר יותר, עד שנעצר לפני בניין אפור, עתיק. נפתח שער ברזל רחב והאוטו נכנס לתוך חצר שמסביבה קירות גבוהים והאור בה קלוש. נפתחה הדלת, ירדנו והבינונו שנמצאים בבית הסוהר. עברו עוד דקות מספר עד שהיינו סגורים באחד מהתאים במרתף בית הסוהר מיטל-סי. קרוב לחודשיים היינו בבית הסוהר – וזה פרשה לחוד.

אבל עלינו לחזור לפעולת ה"מחנה".

אחרי שעבר הזמן שקבענו ועוד משהו ולא חזרנו, הבין שימק שאסרו אותנו. אז הרים הוא את האנשים בסדר הכיתות, נתן פקודה לצעוד קדימה עם הכביש. הקצינים שהיו במקום התבלבלו ולא ידעו מה לעשות. נשמעו קריאות ותביעה לשחרר אותנו. הגיעו בינתיים אנשי הג'וינט מאינסברוק, והם מסרו לאנשים שראו אוטו של בית הסוהר הנוסע למיטל-סי. אז ציווה הקולונל להחזיר אותנו האסירים בחזרה. אנשים נשארו לחכות בצדי הכביש והאוטו של הג'וינט עם אוטו של הז'נדרמריה יצאו להשיג ולהחזיר אותנו. אחרי שהאוטו שלנו הסתובב ונסע בחזרה, המשיך האוטו של הג'וינט דרכו לאינסברוק. ועד שהגענו כמעט למקום הספיקו הקצינים להתאושש. ציוו על החיילים לסדר מחסום על הכביש במקום איפה מצד של הכביש התרומם קיר של ההר בגובה של כמה עשרות מטרים ומצד שני היתה תהום של עשרות מטרים או יותר מזה. התקרב הלילה. הצרפתים נסוגו למאחורי המחסום. המחנה קם והתחיל להתקדם עם הכביש, אבל למזלם עוד מרחוק הספיקו לראות את המצב על הכביש והמחסום והחליטו במשך הלילה לא להתקרב למקום המסוכן הזה. הם נשארו ללון עם הילידים. זה הלילה השני תחת כיפת השמים. שימק כינס את הבריחניקס והחליטו על תוכנית פעולה. ארגנו שמירה ללילה וחיכו עד שיבוא היום. בינתיים פעלו המוסדות של הבריחה. דרך ג'וינט הצליחו לשכנע את המושל הצבאי שלא יתכן להמשיך בשביתת רעב. העיתונים כותבים. הצרפתים הסכימו להעביר האנשים למחנה גנדנבלד תוך הודעה ברורה שלא יתנו להם להישאר שם זמן רב. בהתאם לזה יצאו אוטומובילים של צבא צרפתי להעביר האנשים לגנדנבלד, אבל הם לא הצליחו לשכנע את האנשים שיאמינו להם. לא היתה בריה ונשלחו האוטומובילים של ג'וינט עם נהגים יהודים וב-10 למאי, שעות לפנות ערב, הגיעה השיירה לגנדנבלד על יד אינסברוק. הצרפתים העמידו שמירה צבאית מסביב המחנה, שאף אחד לא יוכל להתחמק מסכנת דפורטציה. אבל בכל זאת ראו אנשים באיזה שהוא נצחון. החבר'ה התכוננו להתנגדות בחזרה. סידרו החלונות ודלתות של בניין המחנה מבפנים כך שבנקל לא יוכלו לפרוץ אותם.

בדיוק ביום השביעי להעברת השיירה לגנדנבלד באו עשרות אוטומובילים וחיילים בכדי להוציא ולהחזיר האנשים בחזרה לסיפלדן. החיילים היו לבושים תלבושת קרב. אחרי שהקצין הודיע לנו לצאת מהבית ולעלות על האוטומובילים ולא קיבל אף תשובה, התחילו החיילים לפרוץ דלתות ולהרביץ לאנשים בכוח. סבלו שני הצדדים – אבל נצחו הכוחות המזויינים של הצבא הצרפתי, כי המערכה היתה בין מאות חיילים מזויינים לבין מאות אנשים מתגוננים באמצעים פרימיטיביים ביותר. בתאריך 17 למאי 1947 עברו כמה עשרות אוטומובילים צרפתיים את גבול שטח הכיבוש האמריקאי ובשעות הצהריים נכנסו תחת ליווי של משטרה צבאית אמריקאית למחנה סיפלדן. והם החזירו כחמש מאות יהודים אחורה מגבול המבטחים שלהם. כך הודיעו רשמית, כך כתבו העיתונים. אבל האמת היא שבאותו ערב עברו שבעים איש בחזרה לגבול הצרפתי ולא נעצרו יותר המשמר הגבול לא הגרמני ולא הצרפתי, כאילו לא ראו אחד את השני, וכך המשיכו ערב ערב להעביר עשרות יהודים, קדימה לגבולות חדשים.

כשיצאנו אחרי קרוב לחודשיים מבית הסוהר היו כבר כל אנשי פעולת ה-500 רחוק מסיפלדן בדרכם ארצה. כולם הם חדרו למולדת.

אם רבים מהם נפגשתי בארץ. וכשנפגשים, עוצרים לרגעים, מתיישבים באיזה מקום ועל כוס סודה נזכרים על פעולת ה-500. אבל ידעו גם אנשים שלא היו איתנו כדי שירשמו בספר הבריחה זכרונות של שלושה ימי פעולה, בה השתתפו כעשרים אנשי בריחה מנקודת סיפלדן וגנדנבלד, בפעולותיה בדרכים הקשות של הרי טירול והאלפים.

נקודת הבריחה סיפלדן קידמה ארצה במשך שנתיים שהייתי בה למעלה מארבעים אלף איש.