Home עדות חיים יחיל על הבריחה מרומניה, A.1587-34

עדות חיים יחיל על הבריחה מרומניה, A.1587-34

עדות חיים יחיל על הבריחה מרומניה

הבריחה מרומניה

באביב 1947 נראה כי אנו עומדים אולי לפני גל חדש של בריחה ממזרח אירופה למערבה, הפעם מרומניה. מצב היהודים ברומניה החמיר והלך. המשטר החדש החל מתבסס ובמשק המדינה חלו תמורות מרחיקות לכת, אשר בעקבותיהן אבדו לרבבות יהודים מקורות קיומם ונסתמו האפשרויות לקליטת הפליטים היהודים, שזרמו בסוף המלחמה מבסרביה ומבוקובינה לפנים הארץ. הישוב היהודי של ארבע מאות אלף נפש, הקיבוץ היהודי הגדול ביבשת אירופה שנשאר לפליטה אחרי שואת המלחמה, היה שרוי ברעב ובעוני. במצב זה חיפשו אלפים ורבבות. דרך ליציאת הארץ והחלה תנועה לעבר הונגריה ומשם מערבה לאוסטריה. התנועה היתה בראשיתה בלתי מאורגנת, ורק כאשר הגיעו הפליטים לאחת הארצות המערביות, החלה "הבריחה" לטפל בהם.

הגירה זו העמידה אותנו בפני בעיות חדשות ומסובכות. הממשלה הרומנית לא הסתכלה בתנועה של היהודים בעין יפה, כאשר הזעזועים הכרוכים בה הפריעו לתכניות השיקום שלה. כן חששה הממשלה פן ישמש זרם הפליטים את התעמולה האנטי-קומוניסטית במדינות המערב. הבריחה היתה איפוא בלתי חוקית ופעמים ארעו התנגשויות בגבולות וגם נפלו קורבנות. השלטונות האמריקנים התנגדו אף הם לתנועה זו. הואיל ופליטי פולין עדיין ישבו באזורם והכבידו על כלכלתם, לא היו האמריקנים להוטים אחר עול נוסף על העול הרובץ עליהם מכבר. הפליטים החדשים היו גם חשודים בעיניהם מבחינה פוליטית. כשם שהממשלה הרומנית חששה כי פליטים אלה יהוו בחוץ לארץ גורם אנטי-קומוניסטי עויין, כן חששו האמריקנים פן יהוו הפליטים גורם של תסיסה ותעמולה קומוניסטית.

עם החרפת הניגודים בין המערב והמזרח, נעשו הגבולות יציבים ושמורים הרבה יותר. השלטונות האמריקנים ביטלו את המדיניות של פתיחת השערים בפני היהדות הנרדפת. מעבר הגבול לגרמניה הוכרז כבלתי חוקי וכל פליט שנתפס במעבר, הוחזר. מי שהצליח לעבור את הגבול לא גורש, אך נשללה ממנו הזכות להחשב כעקור ולהתקבל למחנה של עקורים. מקומו נקבע למחנה של פליטים גרמנים והוא נאלץ לשהות במחנה זה יחד עם גרמנים שגורשו מצ'כוסלובקיה או מפולניה. כן נשללו ממנו הזכות להתכלכל על חשבון אונרא, הזכות להגירה לארצות הברית, הזכות לדוקומנטציה המאפשרת הגירה של פליטים וכו'. כתאריך המפנה במדיניות האמריקנית לגבי ה"מסתננים" נקבע יום 21.4.47 וכאשר אונרא סיימה את פעולתה ב-30.6.47 ובמקומה הוקמה אירו, התנו השלטונות האמריקנים בחוזה שלהם עם אירו, כי זו תגיש עזרה רק לפליטים עקורים, אשר הגיעו לאזור האמריקני של גרמניה לפני ה-21 באפריל 1947.

באוסטריה היתה המדיניות האמריקנית ליברלית יותר. הפליטים מרומניה נתקבלו במחנות, אך לא הוקמו בשבילם מחנות חדשים ומשום כך נוצרה כעבור זמן קצר צפיפות ללא נשוא.

אין ספק כי אפשר היה להתגבר על הקשיים, אילו לתנועה הציונית היתה דעה ברורה בעניין. ולא היה כן. בראשית 1947 דמינו כי תורשה העפלה מרומניה ומארצות בלקניות אחרות וכי תהיה איפוא אפשרות להעלות את יהודי רומניה מאחד החופים בבלקנים. משום כך התנגדנו גם אנחנו, המשלחת בגרמניה, להפנות את יהודי רומניה לעבר גרמניה. הרי אנחנו התלבטנו קשה ובהצלחה בלתי מניחה את הדעת לפילוס דרכים להעפלה ליושבי המחנות בגרמניה, ומה תועלת איפוא תצמח מריכוז נוסף של יהודים בשק הנקרא גרמניה, אם תיתכן דרך קלה יותר לחופים? אולם בחודשים מאי-יוני הוברר לנו כי טעינו, והתחלנו תובעים מאת המוסדות העליונים לקבל את הבריחה מרומניה תחת חסותם, להגבירה ולראות ביציאת רומניה לעבר המערב אחד התפקידים הראשיים שלהם.

החלטה מתאימה נתקבלה על ידי הנהלת הסוכנות רק מאוגוסט 1947. היא אחרה את המועד. הממשלה הרומנית הגיעה בינתיים להחלטה נחושה למנוע בכוח בעד תנועת יהודים למערב. הוגברו משמרות הגבול, ואירעו התנגשויות רציניות עם הבורחים. אף ציוני רומניה החליטו להתנגד ליציאה למערב, הן מחשש פן יציאה זו תסכן כל סיכוי להעפלה מחופי רומניה והן מרצון לפייס את השלטון. גם בתוך ההנהלה הציונית היו שערערו על ההחלטה. המשא ומתן על ההעפלה מרומניה במשך חודשים רבים ורק בסוף דצמבר 1947 יצאו שתי אוניות עם חמישה עשר אלף מעפילים מחופי הים השחור והובאו לקפריסין מבלי שהגיעו כלל לארץ.

עם זאת, יצאו בקיץ וסתיו 1947 כעשרים אלף יהודים את רומניה לכיוון מערבי. כארבעת אלפים מהם המשיכו את דרכם מאוסטריה לאיטליה, כשמונת אלפים נשארו לתקופה ממושכת יותר במחנות אוסטריה, וכשמונת אלפים עברו לגרמניה. אם כי מספר זה הוא קטן באופן יחסי בהשוואה עם מספרי הבריחה הגדולים משנת 1946, הרי העברתם וסידורם של האנשים היה קשה ביותר. היה צורך להעביר את הפליטים בקבוצות קטנות ובמקומות מעבר שונים כדי לעקוף את משמרות הגבול. היינו נאלצים להכין מראש מקומות קליטה במחנות ולהטיל את כלכלתם של הפליטים על המחנות, מאחר שמנות אירו הרי  לא ניתנו להם. עלינו חלה הדאגה לציודם של הפליטים בתעודות מתאימות. בין הפליטים החדשים היה מספר קיבוצים ואלה החליפו את הקיבוצים אשר יצאו בהעפלה. בעזרת הועד המרכזי הטלנו מכסת קליטה על המחנות, והיינו צריכים לעמוד על המשמר ולראות שהמכסה תקויים, וכי לא ינהגו עם הפליטים כעם מסתננים נחותי דרגה. אכן, לא קל היה לפליטים אשר ישבו במחנות מכבר ורק זה עתה רווח להם קצת, לקבל מרצון את מצוות הקליטה ולהצטופף מחדש. ומה עוד כשהתנאים המיוחדים של יציאת רומניה גרמו שבין ראשוני הבורחים היו לא תמיד היסודות הטובים ביותר. לא חסרו איפוא התנגשויות ביניהם לבין יושבי המחנות הותיקים, אולם התגברנו על כל הקשיים.

רק כמאתיים פליטי רומניה נתפסו במחנות והועברו למחנות הגרמניים, השאר נקלט במחנות הקיימים. בסוף שנת 1947 נסתיימה גם פרשת בריחה זו, פרשה רבת לבטים והרפתקאות. עם שהצלחנו יחסית, נשארה בנו הרגשה מרה, כי החמצנו הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת. אילו ידענו עם סיום הבריחה הגדולה מפולניה בסתיו 1946 לעורר את יהדות רומניה ליציאה, אילו גל היה רודף גל, אין כמעט ספק כי היינו מתגברים על כל מכשול ויכולנו להגיע לריכוז גדול בהרבה של יהודי מזרח אירופה באזורי הכיבוש האמריקני. אך ב-1946 יהדות רומניה עדיין לא היתה מוכנה למסע המוני.