Home דוד קירשנר, פלוגות עבודה יהודיות בצבא ההונגרי – 24 השעות הגורליות בחיי, נובמבר 1990, A.1588

דוד קירשנר, פלוגות עבודה יהודיות בצבא ההונגרי – 24 השעות הגורליות בחיי, נובמבר 1990, A.1588

דוד קירשנר, פלוגות עבודה יהודיות בצבא ההונגרי – 24 השעות הגורליות בחיי, נובמבר 1990

פלוגות עבודה יהודיות בצבא ההונגרי

24 השעות הגורליות בחיי

דוד קירשנר

רוסיה, ב-18 בנובמבר 1942, אי שם בעיקולי נהר דון (Don)…

אני כבר לא זוכר את המקום, הכפר אוקולהוז, בו התיישבנו בערך חמישה-עשר קילומטרים מנהר דון: מאתיים וחמישים יהודים מפלוגת העבודה, כשבינינו היתה מחלקה עם פס לבן הזרוע: יהודים מומרים, או שהוריהם היו מומרים. הם גם לא היו בעלי הקלה מיוחדת, ואולי היה גרוע יותר, מפני שהסגל (החיילים ההונגרים הממונים עלינו) התנקמו בהם.

ב-18 בנובמבר בבוקר העירו אותנו מוקדם יותר מהרגיל, מסדר, הסתדרנו, וראינו שם קצינים שלא היו מוכרים לנו. היינו צריכים לפשוט את בגדינו העליונים, הסתכלו עלינו וברגע אחד קבעו את גורלנו: מי שהיה במצב פיזי ירוד (רזה או חולה) הועמד בצד, כל השאר חזרו לבונקר, וביניהם אני. הממויינים שמחו שאולי יגיעו לבתי חולים ויבריאו שם. ההונגרים הכינו רשימה שמית, אספו את חפציהם ונעמדו במסדר ליציאה (בערך שליש מהפלוגה עמדו לצאת).

לפני היציאה הסגל חיפש בחפציהם, וכל הדברים בעלי הערך נלקחו, אינני יודע מה לקחו, מכיוון שעברנו חיפוש כזה על ידי הז'נדרם ההונגרי בעיירה Starvi-osko. הרבה מהם הוכו מהסגל, ועם ליווי שומרים חמושים יצאו לכיוון בית החולים. ביניהם היה דוקטור Bohm – רופא נשים מעיירת שופרון. מצבנו היה גרוע, עד עתה היו לנו כשלושה-עשר חללים; אחד מחברי הפלוגה שנפגע ישירות מפגז מרגמה והיתר שמתו מחולשה כללית בגיל עשרים ושתיים.

הבונקר שלנו הכיל חמישה חברים, ביניהם: לאסלו-רובישק (Laszlo-Robicsek), אחד שכונה על ידינו טורוס (Turos) מסומבטהיל, אלאדר (שוורץ) סומלאי (Aladar Schwarz Somlai), בוגנר דזו (Bognar Dezso) ואני משופרון.

מזג האוויר היה יפה: שמש ובלי רוח, אך גובה השלג היה בין שלושים-ארבעים סנטימטרים.

קיבלנו את ארוחת הצהריים שלנו: מרק ללא תוכן. ובשתיים בערך יצאנו לחזית: "את, ומכוש על הכתף", Aso lapat vallamon" על יד הכפר עמדו שלושה תותחים, עברנו על ידם והמשכנו בדרכנו ליער שממנו יצאנו לכיוון החזית.

כשיצאנו מהיער כבר היתה שעת דימדומים ואז הגענו לדרך שהובילה לחזית, יכולנו ללכת בשקט מפני שהרוסים כבר לא יכלו לראותנו.

הדרך אורכה שישה קילומטרים בערך, ועד שהגענו מעבר לקווים היה כבר חושך. נכנסנו לחפירות שאנחנו הכנו נגד טנקים. המשכנו את העבודה, בערך עד שתיים בלילה, ואחר כך התחלנו ללכת בחזרה למקום מגורינו. כל הדרך הלכתי עם חברי נמש גיורי (Nemes Gyuri) ושוחחנו. סיפרתי לו על אפשרות בריחה וכבר הכנתי את עצמי לכך. דיברתי גם עם אחרים על אפשרות כזו, אבל אף אחד לא נתן תשובה חיובית. הגענו למגורינו, קיבלנו את האוכל: המרק הדל. חזרתי לבונקר ואמרתי לחברים שמה שלא יקרה, "אני יוצא לדרך".

הורדתי את עור הדוב שהיה מתחת למעילי, שחימם אותי כל הזמן, החברים נישקו אותי ואולי בכו. גם אני לא הייתי לגמרי שקט. חברי משופרון, בוגנר דזו, הבטיח שיכתוב לאמי. יצאתי לדרך.

עברתי כמעט דרך כל הכפר עם המסטינג (כלי האוכל) ביד, במחשבה שאם אפגש עם מישהו, אגיד שהולך אני לקחת את ארוחת הערב.

ללא בעיות עברתי את הכפר בשביל לא רחוק מהתותחים. לפני שהגעתי ליער, ירדתי מהשביל ועקפתי קטע. דבר זה גרם לי הפסד זמן, אבל היה בטוח יותר, מפני שהיער היה מלא בחיילים ולכן מסוכן היה לעבור בו. כבר הייתי קרוב לשביל שיצא מן היער לכיוון החזית. פתאום שמעתי קול: "עמוד! מי שם?" "אני מפלוגת העבודה והולך להביא חולה מקווי החזית". "תמשיך", אמר השומר. אמרתי "חשוך מדי ואינני מוצא את הדרך", והוא ענה "תמשיך ישר וכבר תמצא". אמרתי לו "לילה טוב" והמשכתי בדרכי.

הלכתי בערך שני קילומטר ולפתע ראיתי על יד הדרך שני אנשים, כנראה הקשרים שבדקו את קווי הטלפון. חשבתי שאולי כבר מחפשים אותי. התקרבתי. שוב "עמוד! מי שם?" חזרתי על דברי. "תמשיך".

המשכתי, ולפעמים הסתכלתי אחורה וראיתי שהם באים אחרי. חשבתי: אם ארוץ, ירו בי ויעמידו את החזית במצב הכן. האטתי את הקצב והם השיגו אותי. כנראה אחד מהם היה קצין. התעניין ואמר כי הוא מרחם עלינו, אך אין בידו בכדי להושיע. כבר היינו קרובים לעמדות החזית. הם פנו ימינה. ברכנו אחד את השני ב"לילה טוב" ונפרדנו. מילותיו הטובות נתנו הרגשה שיש אנשים שאכפת להם. המשכתי ישר ואחרי עשרים-שלושים מטרים הגעתי לחורשה. נכנסתי אליה ובכמה צעדים הגעתי לתעלת הקשר. היו עוד שתי תעלות.

לא רחוק מהתעלה השלישית הגעתי לקצה המגן נגד טנקים.  החלקתי, ירדתי לתעלה והלכתי למקום בו גמרנו בערב את העבודה. היה שם עמוד שמכוסה היה בשלג. ניקיתי, שמתי שם קופסת גפרורים, כיסיתי אותה במסטינג (כלי האוכל) בתור סימן שהגעתי בשלום. יצאתי לדרך, ולפני שעזבתי את התעלה זרקתי על עצמי שלג למטרת הסוואה. הלכתי על גדת הנהר ופתאום ראיתי שדה כרובית מתחת לשלג. לקחתי אחת מהן והכנסתי לתרמיל ואחר כך מצאתי גם שדה תירס (אולי אוכל להשתיק את הרעב).

לפתע ראיתי חוט דק קרוב לשביל. התרחקתי כדי לא להיתקל בו. ירדתי מהשביל ולאחר זמן מה הגעתי לשפת נהר הדון הקפואה. רוחב הנהר היה במקום זה בערך כשלושים-ארבעים מטרים. לא היה כל כך חשוך. ירדתי על הקרח שהיה מכוסה בשלג, הקרח לא היה חזק מאד, אבל לא היתה אפשרות לעצור. בזהירות עברתי. ידעתי שצריך להיות אי על הדון והמשכתי בין השיחים על האי, עד שירדתי שוב לנהר הקפוא. כמעט הגעתי עד אמצע הנהר. לפתע שמעתי ירי קטיושה. שכבתי על הקרח עד שהפגזים עברו מעלי והמשכתי ישר. ולפתע שוב אני רואה לפני את הנחל. התברר שהיו שני איים. על שפת הנהר היה שביל. חשבתי שאולי אני כבר בצד הרוסי. הגעתי לשטח פתוח וראיתי במרחק שני חיילים הונגרים. לא ידעתי מה מעשיהם. הם היו ללא נשק, שניהם התכופפו לסירוגין ונעמדו. התקרבתי לעברם והם לא הבחינו בי. בתקיפות שאלתי: מה אתם עושים?! הם נבהלו ואמרו שהם מוצאים תפוחי אדמה כיוון שהאוכל לא מספיק. הם לא ידעו מי אני מפני שהייתי לבוש בכובע הונגרי, מעיל חום בהיר ומכנסיים צבאיות, לכן חשבו שאני קצין. שאלתי אותם איך אני יכול לחזור, כי טעיתי בדרך. הם אמרו לי ללכת בשביל בו באתי ושם יש עמדה קדמית שלהם. שאלתי אותם היכן הרוסים והם אמרו שהם על גדות הנהר בצד מזרח. התחלתי ללכת לכיוון העמדות. נכנסתי בין השיחים עד שנעלמתי מעיניהם. הלכתי עוד כמה מטרים, ירדתי אל הנהר וראיתי למולי את הגדה. שם צריכים היו להיות הרוסים. היה שם ואדי מלא בשיחים. בינתיים השחר עלה והראות היתה טובה, אפילו למרחקים.

לא פחדתי, אבל הייתי שרוי במתח. הייתי לגמרי לבד. ברגל רגע ובכל שניה היו יכולים לירות. בי.

שמעתי את השומרים ההונגרים לא רחוק משם, מדברים, וכל שניה היתה קריטית. אמרתי "שמע ישראל…" וירדתי על הנהר הקפוא.

הגעתי לשפת הנהר ונכנסתי לואדי. בינתיים הסכנה חלפה. הלכתי בערך עוד שעתיים-שלוש, והגעתי לשביל: בצד שמאל היו עמדות רוסים. בכל זאת פניתי ימינה והמשכתי ללכת על השביל, בערך כחצי שעה, עד שנתקלתי בחיילים הרוסים שניקו את התעלה המובילה לעמדת התצפית משלג.

ניצלתי!

19 לנובמבר 1942 לפני הצהריים, שעה עשר.

בקיץ 1944 זמן קצר הייתי באוקראינה בעיר מורסנסק (Morsansk). שם נפגשתי עם שני חברים מהפלוגה, שנפלו בשבי אחרי המתקפה הגדולה של הרוסים, שהיתה ב-13 לינואר 1943.

 

נמש גיורגי (Nemes Gyorgy)  *  פארגו לאסלו (Fargo Laszlo)

שניהם היו שחקני כדורגל בהונגריה. לפארגו קפאו הרגליים ולכן נאלצו לקטוע אותן. מהם קיבלתי את הידיעה הראשונה מה קרה לחברי, אלה שנלקחו ב-18 לנובמבר לבית החולים: הכניסו אותם לגורן סגור שנקרא "בית חולים" ללא טיפול. לילה אחד סגרו אותם והציתו את הגורן. העמידו מקלעים ומי שרצה לברוח נורה. ובכל זאת אחדים הצליחו להימלט.

סיפרו לי שב-13 לינואר 1943 הרוסים התקיפו והקיפו שטח ענקי מהצד ההונגרי. החברים פרצו את ביתו של הרס"ן ששמו היה זיגמונד קלמן (Zsigmond Kelemen) מעיירת שופרון. מצאו שם את כל המכתבים והחבילות שהיו מיועדים אלינו והוא לא חילק אותם. בין המכתבים היתה מעטפה גדולה ממוענת לרס"ן, במעטפה היה לוח זיכרון ממתכת עם שם של חבר מהמומרים ומכתב מצורף שבו התבקש הרס"ן להניח את לוח הזכרון על קבר בנה של השולחת. אבל הוא התעצל לעשות זאת.

שני החברים סיפרו לי שעקב בריחתי לאף אחד לא קרה שום דבר. למרות שקרו מקרים שברחו ואלה שנשארו, לפי בחירה שרירותית, הוצאו להורג.

לפני כמה ימים חזר מהונגריה מכיר שביקשתי ממנו שיברר מה קרה עם נמש ופארגו. נמש נפטר בספרד לפני שנה ועל פארגו לא ידוע עוד.

אמי קיבלה הודעה מהשלטונות שנעלמתי. כעבור זמן חזר שכן לשופרון וסיפר לאמי שאמר קדיש על קברי. אמי הגדילה תמונה שלי ושמה אותה ליד נרות השבת, כאשר כל יום שישי בערב היתה מדליקה נרות לזכרי. חברי בראון פרי (Braun Feri) שמע שאין לי גפיים ועיניים.

אני בינתיים (בקיץ 1943) החלמתי בבית חולים בסיביר. קיבלתי כמה גלויות מהצלב האדום וכתבתי לאמי שאני מרגיש טוב. היא קיבלה את אחת הגלויות שעברה צינזור וכשזיהתה את כתב ידי, בידיעה שבנה הקטן נשאר בחיים, נלקחה למחנה השמדה (אושוויץ) בקיץ 1944.

לוח הזכרון שנמצא אצל הרס"ן היה מיועד לחברי הטוב שהיה חצי יהודי. אחרי פטירתו, כמה שבועות, הלכתי לסנדלריה וביקשתי להחליף נעליים. קיבלתי זוג נעליים במצב טוב. יותר מאוחר זיהיתי שהנעליים היו שלו. העניין מאד הדאיג אותי, אבל לחיות הייתי חייב!

בישראל נפגשתי עם יונה סעובודה, שטיינר לאסלו (Steiner Laszlo) ועם גיורגי גלנדאוור

(Gyorgy Galandauer), מנחם גולן, שהיו חברי לצרה.

התגייסתי לפלוגת העבודה ב-13 באוקטובר 1941, יום שני אחרי יום הכיפורים, ל-Koszeg פלוגה 3/2.

הגעתי להונגריה, לבודפשט, ב-1945 יום לפני יום הכיפורים.