Home יודנראטים ויודנראטיזם, דב לוין

יודנראטים ויודנראטיזם, דב לוין

יודנראטים ויודנראטיזם, דב לוין

דב לוין, יודנראטים ויודנראטיזם

(* מתוך הרצאה ביום עיון של מורשת בתל-אביב, 9.1.1973 על הנושא: בין הציבוריות לבין המחתרת בגיטאות)

 ארכיון מורשת, D.2.478

אחד הקריטריונים המשמש לעתים קרובות לאיפיונם ותיאורם של היודנראטים בהיסטוריוגרפיה של השואה, מתמקד במימד המוסרי. אחד נוגע בזה יותר ואחד פחות: אם מבחינת ההערכה ואם מבחינת ההערכה ואם מבחינת נורמטיביות. לפי עניות דעתי, חשיבות גישה זו היא בעיקרון: שלא מספיק להתייחס לעובדות עצמן, אלא צריך גם לשוות להן ערך נורמטיבי וקנה-מידה מוסרי. בדרך כלל זה נכון לעשות כך אם כי לא בצורה פסקנית. אמנם בשלב של ידע בן שלושים שנה עם כל החומר שהצטבר מאז, יש גם לפרספקטיבה משקל. עם זאת, מה שניתן לצפות מחומר זה הוא לכל היותר איזו קביעת ביניים, או נסיונות לקביעת ביניים; וזאת מכיוון שהחומר שעתיד עוד להתגלות, וכן המסקנות שעתידות עוד להידלות מן החומר הקיים, עשויים להיות לא פחות חשובים. אנו רואים שגם אנשים הדנים בנושא זה שנים רבות לא תמיד מיצו את כל המצוי כיום בדפוס, ומכל שכן בארכיונים; הנה כי כן, העובדות עצמן עדיין טעונות איסוף וריכוז. הרינו מצווים קודם כל על אי הזנחת ה"פקטוגרפיה".

בשלב ראשון, במהלך התיחסות לבעיות הנושא, הייתי רוצה להסיט קצת את הדגש מן הבחינה המוסרית לבחינה המחקרית. מה ניתן לחקור להבא ומה צריך לחקור להבא. מה מתבקש מן המחקר לאור הדברים הידועים על הנושא הזה. בכדי לחסוך מאיתנו סרבול מיותר של הבעיות, שהן עצמן קשות ויש תחילה לחדד אותן, ובכדי להימנע מדברים לא כל כך רלוונטיים, אני מבקש להתרכז ולהעמיד את השאלה כך: האם יש לבחון או להעריך או לשפוט את היודנראט כמוסד, דבר שניסתה לעשות במידה מסויימת חנה ארנדט1 בספרה "אייכמן וירושלים", או שזה יהיה יותר פשוט, יותר ענייני ויותר מקרב אותנו אל המטרה, אם נאמץ את השיטה המתבססת בנקודת מוצא של השוואת "הכרעות היודנראטים והמחתרת". כמובן שזה מחייב תחילה ריכוז מירבי של החומר, מיונו, בחינתו ושקילתו. אחר כך ננסה להשוות ובסוף – להעריך את ההכרעות של שני הגופים הללו. זה כולל את התקופות העיקריות: הרציחות ההמוניות, הרגיעה וההתמודדות עם הגרמנים; שהרי אם אנחנו מתרכזים על ההכרעות עלינו לבחון אותן לאורך כל הזמנים. אחד הקשיים במחקר זה נעוץ בבחירת הקריטריונים, כלומר: כיצד לבחון את ההכרעות הללו?

בעניין זה אסתייע בנקודת-מוצא בעיקרון הבסיסי שהציע דוקטור צבי א. בראון במאמרו: "אחריות ההנהגה בעתות פורענות"2, שם הוא אומר: "השאלה מצטמצמת בכך, באיזו מידה הצליחה המועצה המסויימת במקומה ובשעתה לנצל את סמכויותיה, הווה אומר: אם הכוח הארגוני והמשטרתי שהתגלגל לידיה לטובת הקהילה, ולא לטובת חבריה, משפחותיה

והמשפחות של חבריה, וזאת על אפם של השלטונות וחרף חוקיהם ופקודותיהם". דוקטור בראון מציע, איפוא, שכל סטיה מעיקרון זה יכולה לתת מימד ממוסריותה של ההנהגה או של המועצה המסויימת. לדעתי, כעיקרון-מנחה, זה אולי מספיק. אבל כדי להשתמש בזה אחר כך למחקר, צריך לפרט יותר. להלן כמה אפשרויות על יתרונותיהן וחסרונותיהן:

  • אם נלך בדרך הסטטיסטית ונשאל ונבחן את היודנראט לאור ההישגים שלה כביכול, כלומר לפי מספר היהודים שנותרו בקהילתם (וזה ניתן לספירה פחות או יותר); דוגמה לכך עשוי לשמש גיטו שאבלי (אגב, היומן של א. ירושלמי – פנקס שאבלי – משקף במידה רבה מאד את הערך המוסרי של היודנראט שם). מסתבר שהיודנראט בגיטו שאבלי לא גינה ואף לא עודד במיוחד את המחתרת, ויחד עם זאת השפיעה אולי מדיניותו, בנוסף לכל מיני עובדות וגורמים, על כך שבאופן יחסי נותרו הרבה מאד יהודים מגיטו זה. הוא הדין גם בדנמרק, אך האם אפשר לייחס הישג זה לראשי הקהילה שם? הלא שם הם קראו את המחתרת "לסדר"3, ואמרו באופן אלגנטי מה שבגיטאות מזרח אירופה אמרו בחימה שפוכה ובפסקנות חותכת: "איר מאכט אונדז אומגליקלאך; דוגמה נוספת להוקעות כאלה מצאנו גם ביומנו של איש ההגות זליג קלמנוביץ4. ביולי 1943: "יצילנו אלוהים מהקיצוניים… ההגנה העצמית היא ראייה מוטעית. אין לה שום טעם ושום ערך". מוטיבים כאלה ניתן, איפוא, למצוא גם בקופנהגן, גם בווילנה, כך שספק רב הוא אם מה שכינינו קריטריון סטטיסטי הוא אמנם הקובע.
  • אפשרות נוספת: בחינת התלונות והביקורות על היודנראטים; גם כאן ראינו לעתים דבר והיפוכו: למשל, אם ניקח את גיטו קובנה, הרי עד שנודעה גדולתה ומסירותה של המשטרה היהודית היו עליה תלונות חמורות ביותר ולא בלתי-צודקות. כך, איפוא, הערך שמושמע בפי חוקרים לאחרונה כ"יחס טוב" עדיין אינו אומר הרבה, לפחות מנקודת ראותם של אותם היהודים המסויימים שהוסגרו לגרמנים.

יש אולי גם מי שמוכן להתייחס לכוונות הטובות של ראשי היודנראטים, כמו גנץ מווילנה, ברש מגיטו ביאליסטוק, רומקובסקי מלודז' ואמרין מזגלמביה. יתכן שיש בכך כדי לתרום להתחקות הפסיכולוגית של אנשים אלה במובן של תגובות אנושיות מסויימות בעתות של לחץ, אך ספק רב אם טיפול במישור זה עשוי לסייע באופן ממשי למהות הבעיה.

  • יחס היודנראט למחתרת. השאלה היא אם באמת בכל מקום היתה מחתרת ואם כן האם היחסים ביניהם אמנם שיקפו את הדאגה לכלל היהודים. כי היו מקומות בהם היחסים בין שני הגופים הושפעו מהתמודדות על השלטון בגיטו; היו מקומות בהם פעלו בעת ובעונה אחת שתי מחתרות, כמו למשל בווילנה, שם יחסה של כל מחתרת ליודנראט היה שונה. כך נופלת גם אפשרות זו כקריטריון בלעדי לבדיקת היודנראטים. ידועים מקרים בהם המאבק בין היודנראט למחתרת הפך לעניין של פרסטיז'ה ואילו מאידך, היו מקומות רבים בהם הפעילות המלחמתית הראשונה של המחתרת היתה מופנית נגד אנשי היודנראט, עוד לפני שלחמה בגרמנים; מובן שמכך בלבד עדיין אין להסיק מסקנות חמורות מעין אלו של זליג קלמנוביץ.

תופעה מעניינת אחרת היא "חלוקת העבודה" בין שני הגופים: בגיטו קובנה כאילו הסכימו ביניהם במפורש "אנחנו נעשה כך ואתם כך" – כל צד יעשה את שלו. בגיטו ריגה אמנם לא נדברו מלכתחילה, אבל בדיעבד התפתחה הדדיות פונקציונלית שאיזנה את פעולות שני הגופים, על כן אין לדון רק על פי היחסים המוצהרים שבין היודנראט למחתרת, הם אינם אומרים הכל.

  • כנגד כל הקריטריונים שנסקרו לעיל ואשר לא נמצאו מספיקים הייתי מציע לקחת כאמת-מידה וכנושא למחקר, לא את היודנראטים אלא את ההשקפה האופינית שהם ביטאו. היתה השקפה שאומצה על ידי היודנראטים, דהיינו – "להרוויח זמן", מול השקפה אחרת שראתה את "הלחימה כערך בפני עצמו". דוגמאות לדילמות כאלה יש רבות בתולדות ישראל, כמו התפיסה של "יבנה" או אל מול המורדים וספק אם אפשר להתווכח עליהם; על כל פנים הביקורת חייבת להתייחס להשקפה ולא לנושאים הפרסונליים, כי היו מקרים לא מעטים בהם נקטו המחתרות בצעדים האופייניים לדרך הכניעה היודנראטית דווקא. לדוגמה: ההסכמה האילמת להסגרת מפקד המחתרת פ.פ.א. בגיטו וילנה לגרמנים, מחוסר כל ברירה אחרת5, או שיטת ה"שריון" בגיטו קובנה: המחתרת "שריינה" את חבריה מפני האקציות משום שייעדה אותם ללחימה בשורות הפרטיזנים, אך במקומם הרי נלקחו אחרים והוצאו להורג בידי הגרמנים6. זה בדיוק היה סוג ההכרעות שבפניהן עמדו היודנראטים בעת הכנת הרשימות הגורליות ויש דוגמאות רבות כאלה. מאידך היו מקרים בהם היודנראטים או המועצות הכריעו דווקא בכיוון ההפוך, כלומר הכרעות שהיו טיפוסיות דווקא למחתרת. למשל, ראש היודנראט מטוצ'ין הלך לקומנדנט הגרמני (ביולי 42') ואמר: "אנינו לא נותנים אף יהודי" ולא זו בלבד אלא שאחר כך הצטרפו כל יהודי המקום למרד7.

אפשר, איפוא, לסכם שבמקום הוויכוחים שאין להם סוף על טיב היודנראטים, מוטב להעביר את המוקד על טיב ההשקפות והשלכותיהן ולא לדון על המוסדות הפיסיים. תיאור המצב בשני הגיטאות – ריגה וקובנה – עשוי להמחיש את הדברים.

אמנם המרחק הגיאוגרפי בין השני הגיטאות הנ"ל היה גדול יחסית (גיטו וילנה היה קרוב בהרבה לגיטו קובנה ושניהם נכללו באותה יחידה אדמיניסטרטיבית), וכן גיטו ריגה היה קטן יחסית מגיטו קובנה (ארבעת אלפים חמש מאות לעומת חמישה-עשר אלף) והתקיים שנתיים בלבד (עד נובמבר 1943), לעומת כשלוש שנות קיומו של גיטו קובנה (עד יולי 1944) – אך בכל זאת במסגרת דיוננו נשווה דווקא את שני הגיטאות – ריגה וקובנה.

הטעם האחד לכך הוא הרחבת היריעה על ידי הכללת מרכז יהודי חשוב, נוסף לידועים כבר, אשר היה עד כה בשולי חקר השואה. הטעם השני והעיקרי הוא שהמחקר על גיטו ריגה העלה שבשלב מסויים נקשר קשר מהותי כמעט בין הנהגת הגיטו לבין הנהגת המחתרת. בדיעבד היו שותפים כמעט לאותו גורל טרגי שפקדם בנסיבות דומות ולא במקרה: המשטרה היהודית, אשר כגוף מאורגן ובעל עצמה היה המוציא לפועל במישור האפקטיבי-אינסטרומנטלי, את מדיניות ההנהגה, פעלה בשני הגיטאות הללו מתוך השראה ציבורית ותוקף סמכותי מוסרי שהוענק לה על ידי היודנראט ולימים גם על ידי הציבור הרחב.

לכאורה, הושתתה מערכת היחסים בין הנהגת הגיטו לבין ארגוני המחתרת, על הבדלי גישה בין שתי נקודות המוצא כדלקמן: "הבלגה תוך חירוק שיניים, כדי להרוויח זמן ולזכות אולי בגאולה"8, לעומת "מרד גלוי נגד הצורר, אם יצליחו להציל יהודים מה טוב ואם לאו – תמות נפשי עם פלשתים". ואילו במציאות לא היו הניגודים כה נוקבים. לא פעם אימץ צד אחד את עקרונות הצד השני אם בלית-ברירה ואם בדיעבד. כך חוסלו בגיטו קובנה בוגדים יהודים שהואשמו בשיתוף פעולה חמור עם הנאצים – בידיעת הנהגת הגיטו ובהשתתפות שלוחותיה9; מאידך, היה "שלום הגיטו" אחד המרכיבים החשובים בשיקולי המחתרת, באשר לנקיטת אמצעים ופעולות.

בחיי יומיום קיבל שיתוף הפעולה בין שני הצדדים מימדים רציניים הן בפעילות השגרתית והן בפעולות חד-פעמיות. עם זאת, אין להיתפס לרושם ששיתוף הפעולה היה תמיד אידיאלי, וכאילו התנהל הכל על מי-מנוחות; היה לפעמים גם חוסר תיאום והיו גם חילוקי דעות.

שיתוף הפעולה בין היודנראטים לבין המחתרות בשני הגיטאות הנ"ל הקיף שטחים רבים. נציין את העיקריים:

  • רכישת נשק, מימונו והכנסתו לגיטו, אחזקתו ושמירתו.
  • אימונים צבאיים, בעיקר הללו אשר בהדרכת אנשי משטרה יוצאי צבא ואף בעלי דרגות.
  • איסוף מידע ומתן התראות בעת הצורך.
  • חיפוי על פעולות מחתרתיות בגיטו, כגון התקנת בונקרים, אסיפות חשאיות וכדומה.
  • מתן מחסה לנדרשים על ידי השלטונות הגרמניים ולנרדפים; דוגמה מוחשית לכך היא פרשת הבריחה מן המצודה התשיעית. הכוונה היא חאנשי המחתרת שנתפסו בדרכם לפרטיזנים והובאו למצודה זו ושימשו בה כשורפי המתים מגיא ההריגה. בסוף 1943 ברחו משם וחלקם הגיע לגיטו קובנה. ראש משטרת הגיטו, משה לוין, לא זו בלבד שהורה להחביאם ולסעדם היטב, אלא גם גמר אומר לא להסגירם חרף כל לחץ מצד הגרמנים, אשר צרו על הגיטו בתקווה למוצאם. הודות לכך נשארו בחיים ולימים הוברחו ליער10.
  • חיפוי על היציאה ליער ולא רק חיפוי, אלא עזרה ממשית ביותר שהוגשה בידי השוטרים היהודים בשיטתיות, עם יציאת אנשי המחתרת לפרטיזנים, דרך שערי הגיטו: החל בגרימה לקצר חשמלי, אשר האפיל את המחנה ובחסות החשיכה יכלו הנ"ל לעבור באין מפריע, וגמור באבטחת היוצאים עד להושבתם במכוניות שחיכו להם בצד השני של השער. כמה מבין השוטרים יצאו בעצמם ליער.

כאן צריך להדגיש ולציין את אחת העובדות הבסיסיות אשר בכוחה להסביר ולו חלקית פשר התופעה ששני הגופים (היודנראט והמחתרת) היו בגיטאות הנדונים, בעלי רקע ציבורי וחברתי משותף ואפילו זהה עד כדי כך שבמקרים מסויימים היתה חפיפה אישית בין נושאי התפקידים המרכזיים; כך, למשל, משה לוין הנ"ל ונתן באג (ווישקין) זקן המשטרה בגיטו ריגה היו חברים פעילים במפקדות של ארגוני המרי והוא הדין ביחס לעשרות טוראים סמלים קציני משטרה ועובדי מנגנון היודנראטים שם. לא זו בלבד ששני הצדדים הכירו דה פקטו זה בזה, על בסיס של מודוס ויונדי (modus vivendi), אלא ששיתוף הפעולה היה לעתים כה הדוק עד שקשה היה להבחין בהבדל שביניהם; לפחות זה היה הרושם, שכאילו קיים הסכם בלתי כתוב על חלוקת תפקידים ביניהם: האחד – למישור הליגלי רשמי, והשני – למחתרת.

אין להסביר זאת כמקרה או פרי מציאות מסויימת. יש לזכור שהיתה בזה הכרה אידיאולוגית עמוקה מצד הנהגת הגיטו וכאן המקום להביא את דברי יושב ראש האלטסטנראט (יודנראט) בגיטו קובנה, דוקטור אלקס, בתשובה לשאלת מקורביו עד כמה ניתן לסייע למחתרת על כל הסיכון שבה: "זו הדרך המכובדת ביותר שעלינו ללכת בה. אני נוטל על מצפוני הכל, שכן זה רק לטובת שארית הפליטה של יהודי ליטא ולטובת העם היהודי כולו. כל אפשרות של מרי יש לנצל ובפרט כשהמדובר במאבק של כבוד"11.

בשיא שיתוף הפעולה בין הצדדים הונחתה עליהם מכה מוחצת: הם שילמו מחיר עקוב מדם והמגע חוסל ביניהם. בגיטו ריגה – ב-31 באוקטובר הוצאו להורג שלושים ושמונה אנשי המשטרה היהודית על קציניהם וראשם (שני שלישים מהם היו פעילים מאד בארגון המחתרת), הם נאשמו בשידול ובסיוע לתושבי הגיטו להצטרף לפרטיזנים12. אשמה מבוססת ונכונה. בקובנה נורו למוות במסיבות דומות ב-27 במרץ 1944 כארבעים שוטרים יהודים, וביניהם משה לוין ושאר המפקדים וסגל המיפקדה. גם הם הואשמו בסיוע פעיל לתנועה הפרטיזנית בגיטו13.

אין ספק שבאקט דרמטי וטרגי זה באה לביטוי מהותה העיקרית של משטרת הגיטו בקובנה ובריגה: כך בא הדבר לידיעת הציבור שעד כה לא היה מודע לזה. בעיני הציבור בגיטו ריגה הפכו השוטרים היהודים לקורבנות קדושים כמעט, והדברים נזכרים בעשרות עדויות של שרידי הגיטו: הם נחשבו לנוער המעולה ביותר: "רצח השוטרים – מספר בעדותו אסיר גיטו ריגה לשעבר – היה בשבילנו מכה עוד יותר קשה מאשר האקציה הגדולה (בה איבד המספר את כל משפחתו), שכן כולנו חשנו שלא ירו רק במשטרה, ירו בנו בכולנו. היה זה יום שטרם היה כמוהו"14. וההיסטוריון של גיטו ריגה, קאופמן, שבנו היה חבר מחתרת, מפרט בשולי ספרו "חורבן לעטלאנד" את שמות השוטרים היהודים אחד לאחד במסגרת שחורה ומספידם כך: "מחובתי לא רק בשמי לבד אלא בשם חברי ששרדו ושהכירו היטב את תנאי הגיטו, להצהיר חגיגית שהשוטרים המחוסלים היו בעלי הכרה לאומית. הם ראו בשירותם יעוד להקל עלינו עד כמה שאפשר את החיים. הם היו חלק ממיטב הנוער שלנו ועיקר גאוותנו, הם היו גיבורים שנאבקו בעוז וכן הלכו גם למות בגבורה. אנו, היהודים הניצולים, לא נשכחם וזכרונם לא ימוש מלבנו"15.

לפי ממצאי המחקר שבידינו, אין ספק שבדברים אלה מביא קאופמן את רחשי-לבם של המוני הגיטו בריגה. עם זאת, הריני מוצא לנכון להדגיש בכל לשון, שעובדות אלו שהובאו בזה על גיטאות קובנה וריגה, אין בהם כדי להקיש על טיב היודנראטים או לטהרם באופן טוטלי. אפילו בשני הגיטאות הללו יש עוד מקום לבדוק את התנהגותם במבחנים גורליים, שכן בדברי נגעתי אך ורק במישור אחד בלבד, והוא טיב היחסים בין הנהגת הגיטו לבין המחתרת, ואל יגרום הדבר לטעויות ולאי-הבנות.

 

ירושלים, ינואר 1973                                                                     דב לוין

 

הערות

  1. Hanna Arendt, Eichman in Jerusalem. Ein Beriecht des Banalitat des Bosen, Munchen 1964, p.153
  2. צבי בראון, "אחריות ההנהגה בעתות פורענות", האומה 19, (ינואר 1967), עמ' 343.
  3. לני יחיל, הצלת היהודים בדניה – דמוקרטיה שעמדה במבחן, ירושלים תשכ"ז, עמ' 145-147.
  4. זלמן קלמנוביץ, "א טאגבוך אין דוילנער געטא", ייווא בלעטער ל"ה (1951), עמ' 75 (להלן: יומן קלמנוביץ).
  5. רוז'קה קורצ'אק, להבות באפר, מהדורה שלישית מורחבת, מרחביה 1965, עמ' 169.

מענדל באלבערישקי, שטארקער פון אייזן, תל אביב 1967, עמ' 458-466.

יומן קלמנוביץ, שם שם. צבי א. בראון "שתי הנהגות – דרך ואחריותן", גשר, רבעון לשאלות האומה, 54-55 (מרץ 1968), עמ' 65-67.

  1. על השיקולים לשריין את אנשי המחתרת בגיטו ראה: צבי א. בראון ודב לוין, תולדותיה של מחתרת – הארגון הלוחם של יהודי קובנה במלחמת העולם השניה, ירושלים תשכ"ב, עמ' 183 (להלן: בראון-לוין).
  2. היה זה גצל שוורצמן שביחד עם מאיר הימלפארב הזכיר את היהודים: "אל תצאו כצאן לטבח, כל יהודי שבידו גרזן ואקדוח – הזדיינו בכל הבא ליד… למי שיש נפט בנזין – הוציאום. אנחנו, אנשי טוצ'ין, נלחם. ברגע שתראו אש פורצת מאחד הבתים זה יהיה לכם לאות", מתוך עדותה של מרים שוורצמן לפי: שלום חולבסקי, "פרשת טוצ'ין", ילקוט מורשת כתב עת לתיעוד ולעיון, ב', עמ' 85 (אפריל 1946).
  3. הציטוט לפי ספרו של סגן יושב ראש היודנראט מגיטו קובנה: ל. גורפונקל קובנה היהודית בחורבנה, ירושלים תשי"ט, עמ' 263, והשווה את דברי ראש הגיטו וילנה, גנז, בשיחה עם שליח פרטיזני: "תפקידנו להחזיק מעמד מה שיותר זמן… אסור לנו לקצר בקיום הגיטו אפילו ליום אחד בלבד. אני אאבק על כל יום ותדון אותי ההיסטוריה על כך": משה שוטמן, "מיט געווער אין הענט", ספר זכרון לאזור שווינציאן, תל אביב תשכ"ה, עמד 1659-1674.
  4. בראון לוין, עמ' 235-238.
  5. שם, עמ' 171.
  6. מ' סעגאלסאן, פארטיזאנער באוועגונג אין קאונער געטא, לאנדסברג ע"נ לאך 1945 (משוכפל), עמ' 2-3
  7. י. קאפלאן, "געווער אין ריגער געטא", פון לעצטן חורבן 1, מינכן 1946; "כך נפלו בחורינו", דבר, 8.7.1945

Max Kaufmann, Die Vernichtung des Juden Lettlands, Munchen 1947, p. 179 (להלן: קאופמן).

  1. לוין בראון, עמ' 352-355, פרסום סובייטי בשפה הליטאית המביא את תיאור הוצאתם להורג מציין שאנשי המשטרה ובראשם קציניהם מתו מות גיבורים ולקחו עמם לקבר סודות המחתרת.
  2. Jelinas, D. Gelpernas, Kauno getas is jo kovotojai, Vilniay 1969, p.163
  3. עד' קארשטאט, ארכיון תיעוד בעל-פה של המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, עמ' 33-34.
  4. קאופמן, עמ' 181.