Home הציבוריות היהודית והמחתרת בגיטאות, שלום סטפאן גראייק

הציבוריות היהודית והמחתרת בגיטאות, שלום סטפאן גראייק

הציבוריות היהודית והמחתרת בגיטאות, שלום סטפאן גראייק

הציבוריות היהודית והמחתרת בגיטאות, שלום סטפאן גראייק

ארכיון מורשת, D.2.316

כדי לקצר בדברי אשתמש בכמה מושגים מתוך חומר הרקע שהפיצה "מורשת" לקראת יום העיון, הרצאותיו של צבי בראון.

ראשית, איני מסכים עם מה שאומרים שהיתה מנהיגות מקבילה כפולה: אחת של היודנראט והשניה של המחתרת. יתכן שפה ושם (אולי בביאליסטוק או בוילנה, אבל לא רומקובסקי בלודז') היה ראש היודנראט מנהיג לשעבר או תקופה מסויימת גם בימי המלחמה. אבל אי אפשר לקרוא לחברי היודנראט מנהיגות. מנהיגות מזוהה אצלי לא רק עם מי שנבחר לכך על ידי קהל מסויים, כי אם גם עם שאיפה או דרך אידיאית, רצון לשרת את הציבור, שבמסגרתו פועל המנהיג. תיתכן מנהיגות הטועה בדרכה או בהתווית דרכה, אבל לא אקבל את המושג שמועצת היהודים, אשר תפקידה היה לבצע הוראות של הכובש הנאצי, היתה מנהיגות הציבור או מנהיגת הגיטו.

בין חברי היודנראט הראשונים בורשה היו גם אנשי ציבור מסויימים – אך הם עזבוהו אחרי תקופה קצרה ואיש מן התושבים היהודים לא ראה ביודנראט את מנהיגות היישוב. האבחנה בורשה היתה חדה יותר, כי היה קיים ועד יהודי לאומי, המורכב מנציגי רוב המפלגות. בתקופה מאוחרת יותר נוצר כעין ועד תיאום בין הועד הלאומי לבין נציגות ה"בונד" לצורך התיעצויות, ומאוחר יותר – לפעולות משותפות (עוד אחזור לנושא זה).

הועד היהודי הלאומי היווה את הנציגות המוסמכת של הישוב היהודי, אבל למרות הליכוד המפלגתי שבתוכו, היו לנו – לאנשי המחתרת וראשיה – ויכוחים חריפים על דרך תגובתנו על השמדת יהודי פולין במקומות שמחוץ לורשה, כדי לקדם את פני הרעה לפני הגיעה לגיטו ורשה עצמו. לא צריך היה להיות חבר ביודנראט, שאת חבריו פסלנו פסילה מוחלטת על עצם היותם חברים בו, אבל בקרב המנהיגות האמיתית, המוסמכת, של הועד הלאומי, היו לנו ויכוחים חריפים על דרכי תגובתנו. החלוקה היתה בין תנועות הנוער והמפלגות של תנועת העבודה הציונית לבין נציגי המפלגות האזרחיות.

כאשר הציעו נציגי המחתרת היהודית החלוצית להתחיל בהכנות להתנגדות מזויינת, נשמעו קולות התנגדות בנימוק שהדבר ימיט שואה על כל האוכלוסיה ולא ניתן יהיה להציל אף חלק מבין התושבים. ויכוח זה נמשך זמן רב והפסדנו זמן יקר על ידי דחיית הקמתו של הארגון היהודי הלוחם.

אביא עובדה מוקדמת יותר: עוד במרץ 1941, כלומר שנה ורבע לפני התחלת הגירוש מגיטו ורשה, התקיימה פגישה ביוזמת נציגי "החלוץ" ו"פעילי ציון-צ.ס.” עם נציגי ה”בונד” ו”פועלי ציון-שמאל”. הפגישה התקיימה בורשה, במטבח העממי של ה”בונד”, ששימש גם כמועדון כנהוג באותה תקופה. מצד היוזמים השתתפו: לייזר לוין המנוח, יצחק צוקרמן ואנוכי; מטעם פועלי ציון שמאל – מלך פיינקינד, ומטעם ה”בונד” – אברשה בלום ואוז"ך.כל המשתתפים, פרט ל”בונד”, היו מאוחדים בדעה ובדרישה להקים לאלתר ארגון יהודי לוחם. התנגדות נציגי ה”בונד” נומקה בכך, שאין לתאר טבח המוני ביהודי ורשה – עיר השוכנת בלב אירופה – לעיני כל העולם (טענה זו הושמעה גם על ידי נציגי מפלגות מסויימות בועד היהודי הלאומי). טענה נוספת בפי אנשי ה”בונד” היתה שאין הם יכולים לתת הסכמתם להקמת ארגון לוחמים בגיטו בלי לקבל את הסכמתם של ה-פ.פ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית), שאיתם הם קשורים קשרים אידיאולוגיים ובחלקם גם ארגוניים.

אף נסיון זה של ליכוד המחנה הפועלי היהודי למען לחימה – לא הצליח.

לפיכך הוקם הארגון היהודי הלוחם באיחור של חודשים רבים ורק אחרי התחלת הגירוש הגדול מגיטו ורשה (22.7.42) – ב-28.7.42. המרד פרץ רק ב-19 באפריל 1943, אחרי שב-18 בינואר 1943 היתה ההתנגשות הראשונה, המאורגנת, עם הגרמנים בשטח הגיטו.

ובכן, היתה בורשה מנהיגות יהודית, אידיאית, שהתרכזה בועד הלאומי, ובתוכה היו ויכוחים קשים על דרך הפעולה והתגובה. היה גוש של מחתרת לוחמת, שהביאה – בלי שכולם יסכימו לכך – להקמת הארגון היהודי הלוחם, אשר במרוצת הזמן הפך להיות להנהגת הגיטו הנצור.

הגרעין, שהקים את הארגון היהודי הלוחם, כלל את השומר הצעיר, דרור, גורדוניה, עקיבא והנוער הציוני והמפלגות פועלי ציון-צ.ס. ושמאל וקבוצת הקומוניסטים. ה”בונד” הצטרף אליו רק חמישה חודשים מאוחר יותר, בדצמבר 1942.

ולהבדיל מכל אלה, היודנראט לא היה למנהיגות ואף לא לנציגות יהודית ואיש מאיתנו לא ראה אותו בתור כזה. היה אמנם ויכוח קצר בתחילת הקמתו של היודנראט על שיתוף או אי-שיתוף ומישהו אף הציע להימצא בפנים. אולם ויכוח זה נסתיים מהר מאד והדעה השלילית היתה אחידה.

לאור הנ”ל אני דוחה בתוקף את הגדרתו של בראון, הכותב כי “לא היתה אף למחתרת הלוחמת דרך אלטרנטיבית לזו של היודנראט”. אני דוחה אף את עצם ההשוואה. הדרך של המחתרת היתה – בכתב ובעל פה, ועתונות המחתרת בורשה מוכיחה זאת – למרוד בכל תופעה אנטי-יהודית מצד השלטון הזה, באורח אקטיבי ובמרד פסיבי, על ידי הקמת רשת כיתות מחתרתיות לילדים ולנוער, סמינריונים למדריכי הנוער, בית ספר תיכון, קיבוצי הכשרה, התמרדות נגד הליכה למחנות עבודה בסיוע היודנראט, הוצאת עתונות מחתרתית וחוברות, גם אוסף כספים לקופסה הכחולה של הקרן הקיימת ואם על ידי ביצוע פסקי-דין מוות נגד משתפי פעולה אחר כך – וכן אימון צבאי לפני הקמת הארגון הלוחם, הקמתו ומעשי ההתנגדות.

את כל אלה אפשר להשוות לפעולות היודנראט, שעיקר פעולתו היתה “להסדיר” את השליחה למחנות עבודה (בהתחלה), חלוקת כרטיסי מזון וגם שליחה למחנות כפיה, כולל – בשלב מאוחר יותר – למחנות המוות?

אדם צ'רניאקוב לא רצה לעבור את הגבול. ניתן לומר, שבשלב האחרון של חייו עמד במבחן, אולי גם מבחינה המוסרית על ידי מעשה התאבדות, שהיה לאות כלפי אלה, שעד אז לא האמינו שאפשר להשמיד עם שלם.

לבסוף, אינני מקבל את הגירסה על קיום שתי הנהגות. היתה הנהגה מחתרתית, יחידה, והיתה קבוצה שנקראה יודנראט, הממונה על ידי הגרמנים. חלק מחבריה נשארו בו מתוך חולשה, חלק אחר מתוך מחשבה שיינצלו, וחלק נוסף – מתוך אמונה שאין דרך אחרת. איני מצדיק אף אחד מהם.