Home דברים ביום עיון על המחתרת בגטו לודז', 1973, פייבל פודה

דברים ביום עיון על המחתרת בגטו לודז', 1973, פייבל פודה

דברים ביום עיון על המחתרת בגטו לודז', 1973, פייבל פודה

פודה פייבל (פודמסקי), דברים ביום עיון על המחתרת בגטו לודז', 1973

ארכיון מורשת, D.2.313

טוב שהשאלות המטרידות על התנהגות של הציבוריות היהודית בגיטאות מוסיפות להעסיקנו ולעורר פולמוס היסטורי-ציבורי.

אם אני שואל את עצמי את השאלה הנוקבת, באיזה דרך צריך היה לבחור הציבור המאורגן בגיטו לודז' על מנת שמבחינה לאומית, מוסרית וכלל-אנושית תימצא גם היום, בעינינו, מוצדקת, הריני עונה בפשטות: איני יודע.

משום שככל שמתרחקים מהתקופה הנוראה הזאת, הולכים ומתרבים סימני שאלה, ככל שמתגלים יותר מקורות ומסמכים הולכים ומתעוררים יותר ספקות באשר לזכותנו ובעיקר, באשר ליכולתנו לשפוט ולהעריך הערכה היסטורית נכונה את מעשיה ומחדליה של הציבוריות היהודית.

בחינוך ובתהליכי הלימוד מקובל ביטוי שגרתי המתייחס לתלמידים:

"כשאתה יכול, אינך רוצה וכשאתה רוצה כבר אינך יכול". גם תקופת הגיטו מצטיירת בעיני בשני מצבים אלה.

מצב ראשון החופף את השנים 1939-1940, כאשר – סובייקטיבית – היינו מסוגלים להתמודד עם בעיות השעה, באשר היו עמנו עדיין כוחותינו הנפשיים, ראייתנו היתה עדיין שלמה ובריאה, וגופנו – והכוונה לגופנו הציבורי – היה עדיין שלם, אם כי פצוע קשות. באותה תקופה קשרו אותנו עדיין חוטים בודדים עם העולם החיצוני ובעיקר עם יהדות ורשה.

והמצב השני, אשר חופף את השנים 1941-1944, כאשר השתלטה עלינו תחושה עמוקה, כי דברים גדולים מתרחשים בעולם הגדול ובסביבותינו, ואין אנו יודעים עליהם מאומה. כסומים היינו, אולם בכוח חושינו המחודדים חשנו כי אסונות גדולים הולכים ומתקרבים ואין בכוחנו להושיע. משום שאז, באותה תקופה, אבדו לנו כוחותינו הנפשיים ונפגע קשות כוח שיפוטנו ומגופנו הציבורי נשארו רק אברים בודדים.

במשך כל השנים שלאחר המלחמה לא התערערה הערכתי, כי הידיעה המוחשית והברורה על ההשמדה היו הכרחיים ואף היו תנאי להקמתה ופעולתה של מחתרת מזוינת בגיטו. ואנו, בגיטו לודז', היינו רחוקים מזה כרחוק מזרח מהמערב. אין זאת אומרת כי ליחידים או לקבוצות קטנות לא הגיעו ידיעות על המתרחש במחנות ההשמדה.

היחוד של גיטו לודז' בולט לעין בתחומים רבים, ובמסגרת שיחה קצרה זו אציין רק אחדים בלבד.

גיטו לודז' היה המבודד ביותר מכל גיטאות פולין. למעשה, היה הבידוד הגורם הדומיננטי אשר עיצב את דמותו וחרץ את גורלו של הגיטו. רשמית, נסגר הגיטו בסוף אפריל 1940. מספר חודשים נהננו עוד מהתנועה הספורדית של יחידים וקבוצות אשר באו ויצאו את הגיטו, בעיקר לורשה וממנה. נשלחו יחידים וקבוצות במגמה ברורה להקים קשר. החל משנת 1941 תנאי הבידוד הוחמרו ונפסקה כמעט לחלוטין היציאה. גיטו לודז' נשאר סגור ומסוגר עד חיסולו. היו נסיונות של קבוצות ובודדים לפרוץ את ההסגר ולהקים קשר עם העולם החיצוני. כיום ידוע שהיו גם נסיונות רבים מבחוץ, מצד ארגונים יהודיים שונים, לחדור פנימה. אולם כל הנסיונות האלה נכשלו.

להיעדר קשר עם החוץ ולחוסר ידיעות היו תוצאות חמורות באשר לעמידתנו לבעיות השעה ובאשר ליחסינו ליודנראט ולגרמנים. הבידוד השפיע השפעה הרסנית על המורל של הגיטו, שבו השתלטו חוסר אונים ויאוש.

במקביל וכהשלמה לבידודנו, יש לציין את החולשה הניכרת של המחתרת הפולנית בעיר לודז' ובסביבותיה. למעשה, על רקע הפעילות העניפה ורבת העוצמה של המחתרת הפולנית בורשה ובערים אחרות, בולטת אפסותה של התנועה בלודז'. אין ספק כי למצב זה היתה השפעה מצטברת על ההסגר של גיטו לודז'.

כשנה אחרי הכיבוש התחיל הרעב הגדול, אשר בעוצמה שונה שלט בכל תקופת קיומו של הגיטו. הרעב הפיל רבבות קורבנות וכיסה את בית העלמין המקומי ביער של מצבות וקברים. תחושת הרעב השתלטה כליל על האנשים וחדרה לכל תאי החיים של הגיטו. הרעב לא הרפה מהאדם אף לרגע ורדף אותו במשך עשרים וארבע שעות ביממה.

כיום, בתנאי החיים הנורמליים, לא יתכן כלל לתאר ובוודאי לא יתכן לחוש, את המכה הנוראה הזאת ששמה רעב. הרעב פגע בנו פיסית, החליש את גופותינו, אולם השפעתו בתחום הנפשי והרגשי היתה הרסנית יותר.

הבידוד, הרעב והגירושים גרמו לכך שהציבור היהודי המאורגן והלא מאורגן לקה בכיתתיות ובצרות אופקים מדהימה. חיינו בעבר ועם העבר. ההווה היה טרגי ואכזרי והעתיד היה כה רחוק ומעורפל.

המפלגות, ובעיקר תנועות הנוער, ניהלו פעילות תרבותית-חברתית עניפה. נוסף לעשיה יום-יומית בקבוצות ובגדודים, ארגנו אקדמיות, כנסים וחגיגות. צויינו תאריכים היסטוריים של העם היהודי, תנועת העבודה ולא פסחנו על ארץ ישראל, על מועדי קונגרסים ציוניים, ביאליק והרצל.

כל הפעילות הזאת התנהלה בשעה שבעולם השתוללה המלחמה הגדולה והתרחשה הדרמה העקובה מדם של יהדות פולין.

הציבור המאורגן במפלגות ובתנועות נוער רשם בגיטו לודז' פרק מכובד בקיימו מפעלי עזרה הדדית שאין להם, דומני, דוגמה במקומות אחרים. הסתרת חברים בפני הגירושים ובעיקר עזרה במנות מזון הצילו עשרות חברים ממוות בטוח.

גבורה שקטה וצנועה זו של נוער רעב, אשר מתוך מנותיהם העלובות חסכו מפיהם וויתרו על חמישים גרם לחם או קמח כדי להציל את חבריהם, ראויה בוודאי לציון ואף לתשומת לב חוקרים והיסטוריונים. מפעל זה הפיח רוח חיים בין החברים, עורר תקוות באדם והחזיר לאנשים קצת אמונה בעתיד. במפעל זה היו גילויי חברות ומסירות למופת.

יש להודות כי הציבור המאורגן ביגטו לודז' לא הציג שום אלטרנטיבה ולא הצביע על שום דרך ברורה לעומת היודנראט. יתכן ועקב הבידוד וחוסר ידיעות על המתרחש בעולם וביהדות, פשוט לא היה לנו עם מי להזדהות.

עם זאת, הסתייג הציבור המאורגן מהיודנראט ובמעשים רבים נתן ביטוי לעמדתו השלילית כלפיו.

זכורה פרשת הקיבוצים במַרִישִין (פרבר גיטו לודז') עוד מראשית קיומו של הגיטו. כל זמן שהקיבוצים נהנו מחופש פעולה ועצמאות, התנהלה עבודה סדירה במשקים הקטנים וכאלף וארבע מאות נערים ונערות חיו את חייהם המשותפים במסגרת תנועות הנוער. בו בזמן שרומקובסקי רצה להשתלט על הקיבוצים ולהפכם לפלוגות עבודה במרות שלו, החליטה הנציגות הנבחרת של התנועה הקיבוצית על פירוק המסגרת וחיסול כל הקיבוצים. רומקובסקי ראה בהחלטה זו מעשה התגרות נגדו ולא שכח זאת לנו במשך כל תקופת קיומו של הגיטו.