Home זיכרונות מקן ורשה, ישראל גוטמן

זיכרונות מקן ורשה, ישראל גוטמן

זיכרונות מקן ורשה, ישראל גוטמן

זכרונות ישראל גוטמן מקן השומר הצעיר בורשה

 

ישראל גוטמן – זכרונות מקן ורשה

ארכיון מורשת, D.2.13

ימים אחרונים של ספטמבר.

חדרי הקן, שהיו שוממים מזה שבועות, חזרו לתחיה. הם מלאו המולת ברכות וסיפורים על רשמי הימים במושבות הקיץ נסוכי השמש ועשירי הטיולים. ספרים שקראנו, רעיונות

שהגינו – הם נושאי היום. ובחוץ – הבית והרחוב סאנו ממתיחות. נחטפו מן היד התוספות המיוחדות של העתונים, הכל נצמדו לרמקולים המוסרים הידיעות האחרונות ברדיו, הופיעו המודעות הראשונות על הגיוס.

נדמה שמכל פינה נישאת הבשורה השחורה: מלחמה.

היה זה יום לפני פרוץ המלחמה. נפגשנו כולנו בקן. דובר רק על המתיחות ועל הידיעות האחרונות. מזה ימים אחדים עבדנו בחפירת חפירות-הגנה.

ברחוב השתלט פטריוטיזם. את ההמונים תקפה פסיכוזה של מלחמה. נמחה מן הזכרון רושם התקופה האחרונה, שהצטיינה באנטישמיות וריאקציה. ברוניבסקי, המשורר הפולני המהפכני, שהתגולל שנים רבות בבתי סוהר בעוון מהפכנותו, בשירו "הכידון על הרובה", דרש לשכוח את העוול שנגרם במולדת. המולדת בסכנה. הפאשיזם בשער.

ישבנו כמנהגנו על ספסלים שעמדו בריבוע. השירה, שכרגיל משמשת הקדמה לכל שיחה, לא עלתה הפעם יפה.

מישהו פתח בשיר "וויינקה" (מלחמה):

על כיכר פילסודסקי

תזמורת מארש ניגנה…

יוסף הפסיק. לא, לא – אמר, הרפו. הן אין אלה מלים עוד. המלחמה חדלה להיות תופעה רחוקה, הנראית ממרחק ההיסטוריה. עכשיו חדלו המלים. הן זו מציאות.

נשתררה דממה. כל אחד מאיתנו חשב על המלחמה. בית הספר הפולני היה מעורר בנו חיבה למלחמה והעלה על נס את גבורת הלוחם. היה זמן שהמלחמה נצטרפה במחשבתנו למנגינות  הזמירות של החיילים, לצלצול הדורבנות שבמגפי הפרשים. אבל בקן למדו לא להאמין לכל מילה מודפסת. הבריות והעולם לא היו עוד כה פשוטים ובלתי-מורכבים, כפי שניסו לתארם לפנינו בסיפורי בית הספר.

החיים שוחחו איתנו בשפת החרם, הגיטו בבתי הספר, הפוגרומים וההתרוששות המתמדת של הבורגנות הזעירה היהודית.

ילדותנו הורעלה בארס האנטישמיות, השנאה והפחד. בגרנו במהירות. נתעוררו בנו שאלות נוקבות, שלא נתנו מנוח.

נולד המרד. המרד נגד הסביבה, נגד המציאות הנואשת. ברחנו מן השאיפות האזרחיות של הורינו, מבלהות הדלות ואלות הפרחחים ברחוב. יצאנו לקראת שמש, ירק וספרים.

חיפשנו. תחילה צמחה השלילה. אחר כך מצאנו את הדרך. הדרך לארץ, הדרך לאדם, לסוציאליזם.

אדם – היו אומרים אצלנו. לא ידיד, לא חבר, אלא אדם. משום שבחוץ לא היו אנשים. חיפשנו דרך אל עצמנו, לערכים אנושיים ופשוטים. בשנים האחרונות פלש לחיינו חזון הבלהות של הפאשיזם. למן ימי המלחמה בספרד, מבעד לקול צעדי עלייתו של הנאציזם – חשנו את הסער המתקרב.

העליה לארץ נסתננה טיפין-טיפין. בגעגועים ציפו מאות בוגרים לאפשרות להמשיך את חייהם בארץ. נקודות ההכשרה היו מלאות, ואולם את שערי הארץ נעל האימפריאליזם.

המלחמה נשאה בחובה אי-שקט רב ואי-בטחון. ואולם ידענו, כי המלחמה היא בלתי-נמנעת. ידענו, כי בהכרח יגיע לידי התנגשות בין הארץ של הסוציאליזם הנבנה ובין הפאשיזם.

על המלחמה שעברה הבטנו לא רק בעיני הספרות המלחמתית שקראנו, ראינו את המלחמה והיא ארוגה ברשת הבעיות של הקפיטליזם המתמוטט.

כבר רחקנו מן הפציפיזם חסר הצבע והנעור מתוכן. המלחמה בישרה תמורות, היא עוררה כוחות מהפכניים, החבויים כבהר געש.

הרגשנו צורך אדיר בתמורות. ברטט וברעדה חיכינו למלחמה.

יוסף דיבר. קולו היה חמור ועיניו הציצו מהורהרות ונעוצות בנקודה מרוחקת מבעד למשקפיים. –המלחמה היא בלתי נמנעת. הפתיל הוצת. המלחמה הגדולה שעברה גרפה איתה שמונה מיליונים קורבנות. היוכל מישהו לנבא, מה גודל תאוותנותו של לוע המלחמה שנפער זה עתה, מלחמת אוויר וגזים, שבה תיסחף האוכלוסיה האזרחית יחד עם החיילות בחזית. בסיום המלחמה בוודאי יותז ראשה של מפלצת הפאשיזם. אבל בינתיים אנו חיים בארץ, שעליה תונחת המהלומה הראשונה. ונוסף על כך אנו יהודים.

למחרת נפלו הפצצות הראשונות. בבוקר עדיין לא ידעו, האם אלה אימוני טייסים פולנים או המערכה הראשונה של השואה.

תוך שעות מועטות חדר סיוט המלחמה לעיר. מן החנויות נעלמה המכולת. בתי החרושת הפסיקו עבודתם. רק הצפירות יללו בילל-זוועה לאזעקה. הרחובות מלאו חיילים, שגוייסו. האוכלוסיה ירדה בפעם הראשונה למקלטים.

עברו ימים כבדי מאורעות. גל של חיילים מן הצבא הניגף חזר מן החזית. הם הביאו בשורות-איוב על מבול של פלדה ואש הגורף כל שבדרכו. הבתים הראשונים הפכו לעיי מפולת.

היינו נפגשים יום יום בקן. לא היו אספות קבועות. היינו מהלכים ברחובות ומתחלקים ברשמים. כמה מדריכים גוייסו. את המדריכים אחזה כאילו קדחת מתמדת. חברי ההנהגה היו סגורים בקביעות בחדר האספות.

אמרו, כי את העבודה בתנועה תקבל על עצמה הנהגה, שתתמנה לצורך העבודה בתנאי מחתרת.

בשישה בספטמבר כונסה אספת-אזעקה של הקן. נפגשנו בקומה א' באולם הגדול הכללי. באולם זה הכל היה מוכר ודבר לא נשתנה בו. על הקיר מול הכניסה היו תלויות לוחות עם ידיעות מחיי הגדודים. על אחד מארבעת העמודים, שתמכו את התקרה, תלוי היה עתון הקן "נגד הזרם". בפינה משמאל, בסמוך למדרגות הלולייניות, שהוליכו לקומות העליונות, עמדו  הדגלים נעוצים בתיבה משולשת, שהותקנה במיוחד לכך.

הגדודים נערכו מסביב, כשמונה מאות איש מגיל שלוש עשרה ועד תשע עשרה. הדגלים נתנפנפו מעל לראשים. נישאה ברמה, בפעם האחרונה באולם זה, ברכת "חזק ואמץ".

אספה חגיגית. רבות האספות החגיגיות, שאולם זה היה עד להן. כאן היינו מתאספים בימי חג ובימי מאורעות  חשובים. כאן היינו שרים את שירינו העבריים וכאן שעטה ה"הורה" עד אישון לילה. אך אותו יום לא לבשנו את חולצות החג ולא שרנו. בעיר, מאחורי החלונות הגדולים של אולם אספתנו, השתוללה התקפת אוויר.

דיבר יוסף מגדוד "המפלס" בשם הנהגת הקן. על ידו עמדו מרדכי ושמואל:

אחים, היטלר עומד בשערי העיר. אולי מחר, אולי מחרתיים יהיה כאן. עלינו להיעלם מעל פני הקרקע. אנו מפזרים את קן ורשה. כל אחד ילך למקום שתשאהו סערת המלחמה. ואולם לעולם אל נא תשכחו, שהינכם שומרים. יחיו בלב כולנו הרגשות, שאנו נושאים מכאן. ובהיותכם לבדכם, יחשוב נא כל אחד באותה בהירות וישרות, באותם ערכי מחשבה, כפי שלמדנו לחשוב בהיותנו יחד. בכל מצב ישאר נא כל אחד שומר, בן אדם.

קולנו נשבר, כאשר שרנו את ההמנון. נפרדנו מן הקן לעולם. הנה הקירות היקרים המכוסים ציורים ועתוני-קיר, הנה החדרים, חדר חדר וזכרונותיו. כאן צמח והבשיל המרד שלנו, כאן, בבית הזה הקיץ רוחנו. ועכשיו – הקץ. האפשרי הדבר? היחדלו הקן והתנועה? הנלך לדרכנו ודבר לא יהיה עוד מלבד הרחוב המבוהל והעצבני ומלבד בית ההורים, שבו הכל חסר תקווה מול פני האסון?

כבר נסתיימה האספה. שורפים את הניירות, קורעים ספרים ומסירים מן הקירות את הסיסמאות הידועות לנו. מישהו טומן את דגל הגדוד מתחת לחולצתו. יצאנו החוצה קבוצות קבוצות ובלב כולנו מחשבה אחת.

הביתה לא חזרנו. סובבנו סחור סחור באותו קטע רחוב עצמו. משער הבית יצא יוסף ואיתו קבוצת מדריכים. הוא קרב אלינו ובקול חנוק הודיע לנו: אנו, הבוגרים, עוזבים מחר את ורשה. פנינו מזרחה. שם בוודאי יתרכז מוקד ההתנגדות.

  • ואנחנו, יוסף, מה יהיה עלינו? – שאל מישהו.
  • עליכם להישאר כאן. מאמין אני, שעוד ניפגש. מכל מקום אל תאבדו את הקשר ביניכם.

לעתים רחוקות היינו לוחצים יד בשעת פרידה או פגישה. הפעם היה בלחיצת היד משום ביטוי רב.

אותו לילה פנה אומיאסטובסקי באמצעות הרדיו לאוכלוסיה, שתעזוב את העיר ותצא מזרחה.

למחרת, עם אור הבוקר, נפתחה הנדידה הגדולה הראשונה במלחמה העולם ב'. דרך גשרי הוויסלה נהרו המונים בכיוון לפראגה. המכוניות ההדורות של פקידי הממשלה הבוגדנית, שערקו מן העיר, פילסו להן בקושי את דרכן בין גלי האדם.

בין העוזבים את העיר היו המדריכים והאקטיב של קן ורשה. לא מעטים היו שבתרמיליהם ארזו במקום לבנים נחוצים את הספרים החביבים עליהם. וכך יצאו אל דרך לא-נודעת. ואיתם ברכת פרידה אחרונה – דגל הקן הורשאי, דגל התנועה העולמית.

עתים הייתי מהרהר, האם אמנם חדלה להתקיים תנועתנו לאחר פיזורו החגיגי של הקן, האם באמת נשאר חלל ריק בתולדותינו בתקופת הקרבות על ורשה ובשלב הראשון של הכיבוש?

לא מצאתי שום חלל ריק.

היו שבועות של הפצצות, דם ואש. חלפו החגים היהודיים, "הימים הנוראים", מלווים קולות נפץ, בערו הרחובות גנשיה ונאלבקי והשמיים רעשו ממשק כנפי המוות. בימים הלוהטים הללו לא פסקו אנשינו מלהיפגש. בין בתים בוערים, בין רחובות ששרקו בהם כדורים הצלחנו תמיד לעבור, כדי לפחות לרגע להציץ זה בעיני זה ולהתחלק ברשמים.

השקפה משותפת היתה לנו על מהלך המאורעות. במקלטים, מול פני המוות, היו הבריות מתקוטטים בשל קטנות, בשל מקום שינה, בשל צרור שנעלם. בפעם הראשונה ראינו אנשים מבוגרים, מכובדים ונשואי פנים, והנה פשטו את מחלצות הפאר, ועמדו ערומים לעינינו. נתגלה לנו אופי האדם, ערכו האנושי.

העיר נכבשה. נחתם חוזה הכניעה, ברחובות הופיעו הכרזות הראשונות של הכובש.

זוכר אני, כי ביום הראשון לאחר הכניעה הלכתי עם קבוצה של חברי גדודי לקן. כבר מצאנו שם אנשים מגדוד תל עמל. חזית הבית רימארסקה 12 היתה הרוסה. בקושי פילסנו לנו דרך בשער הסתום במפולת. האגף השמאלי נשאר שלם. הכניסה לקן פנויה. הכל נראה שם, כמו שנשאר לאחר האספה בשישה בספטמבר.

למטה, בחדר הקטן, שבו היתה לפנים תזמורת הקן, מצאנו שני טפסים חדשים של "ספר השומרים". הכריכה האפורה כה מוכרת, והדפים עדיין לא נחתכו אפילו. לקחנו איתנו את הספרים כמוצאי שלל רב.

באו ימי התבוסה. הרגשנו את כפו הכבדה של הנאצי. פקדו אותנו האיסורים הראשונים ונתארח הפחד המתמיד מפני המחר הסמוי. מצבם הכלכלי של היהודים הלך ורע מיום ליום. הרוב התקיים ממכירת הרכוש, מפירורי האמידות שחלפה. רבים נשארו כבר בימים הראשונים בלי פת לחם.

בא גל האיסורים נגד היהודים. אסור להחזיק סכום גדול מאלפיים זהוב, אסור לנסוע ברכבות. כרטיסי מכולת מיוחדים ליהודים. ובסוף – אות הקלון: סרט לבן על הזרוע ובו מגן-דוד בגודל המוגדר בחוק.

אותם ימים קשים תפס בית ההורים את כל מעיינינו, הציקה המחשבה על הלחם. לביתם של רבים מאיתנו הציץ העוני.

היינו תנועה חינוכית. איחדו אותנו רעיונותיו המשותפים, הטיולים, מחנות הקיץ וחזון העתיד. בית ההורים, דאגותיו וצרותיו היו לרובנו תחום לא ידוע וזר. עד למלחמה חיינו בתוכניותינו ובמחשבותינו הרחק הרחק. ואינני יודע מתי חל שינוי פתאומי זה. לא הוספנו לדבר על העבר, לא קראנו לאספות והכל הבינו, כי בתנאים שנשתנו, חייבת להשתנות גם פעולתנו.

הדאגה ללחם, לעבודה, לחבר, הקיפה בבת אחת את כל הגדודים, כמעט את כל אנשי התנועה. שוב לא היו ספרים, הרצאות ורומנטיקה. נפגשנו פנים אל פנים עם גסות החיים, עם המלהומה הראשונה של הברבריות. הנקל היה אז להפסיק את הקשר. הבית העסיק את מוחנו, הסכנה ארבה מכל עבר, מדריכים לא היו. רבים נשרו מאיתנו (לא עמדו במבחנים החדשים, ועל כן הנותרים היו מלוכדים שבעתיים).

בימים ההם היינו נפגשים בקבוצות קטנות בכיכר הקראשינסקים ובקטע של רחוב לשנו בקרב הקן. היינו מטיילים שלובי-זרוע, משוחחים בערות, ולפעמים שרים את שירינו החביבים עלינו. זמן קצר לפני שעת העוצר היו הקבוצות מתפזרות והאנשים היו נחפזים בריצה לבתיהם.

בורשה נשארו כמעט בשלמותם שני גדודים של צופים צעירים "מענית" ו"הגליל", שלושה גדודים של צופים בוגרים – "מסד", "בניר", "תל עמל" וגדוד בוגרים – "מרחביה". במשך ימי החורף הארוכים והבטלים מעבודה היינו מתכנסים בבתי החברים. החלפנו זה מזה ספרים, קראנו יחד, העלינו זכרונות מן הקן, העיניים היו נוהרות. וכך חלפו שעות רבות.

באש הוויכוחים נידונה השאלה: ללכת או לא ללכת מזרחה. הגיעו אלינו הבשורות הראשונות על כיבוש שטחי המזרח על ידי הצבא האדום. סובבו שמועות, כי גבול הסובייטים ייקבע בקו הוויסלה.

יום יום היו אנשים יוצאים לדרך. דרך ורשה נהרו המוני הבורחים מן המערב. השתרכו בשארית כוחותיהם אף על פי שבדרכים ארבה הסכנה מכל עבר. בימים הראשונים לאחר שביתת הנשק נפלו אלפי אנשים בכבישים שהשחירו מרוב אדם, נפלו ירויים מכדורי מקלעים או פגועים מפצצות.

מאנשינו רבים יצאו לדרך. זמן מה היינו מקבלים מהם ידיעות. קצתם חזרו לאחר זמן. כל אחד מאיתנו נמשך אחר האפשרות לעבור לאיזור הסובייטים. שטופים היינו בקריאת הספרות הסובייטית החדשה, אהבנו את גיבורי אוקטובר ובכל לבנו היינו עם החיים הנובטים שם.

רוסיה לא היתה עוד רחוקה. הגבול פתוח. וכאן – הכובש הנאצי, רעב, השפלה והמוות אחר הכתלים.

הוכרחנו להכריע לבדנו. המדריכים לא היו, עצת התנועה נעדרה. זוכר אני את הוכחותיו המשכנעות של חיים. חיים היה גבה-קומה, גופו תמיר, חזהו בולט תמיד, כאילו שאף תדיר קדימה. פניו מפיקים טוב-לב, שערותיו הבהירות הסתלסלו בבלורית ארוכה ואפו חד. היה עושה עלינו רושם רב בכוחו להחליט החלטות מהירות.

  • מה אנו חוככים – טען. – למה עוד נצפה? ילך כל היכול ללכת, ואם תיפתח הדרך ארצה, נמצאנה.

ולעומתו שמואל:

  • ודעתי אחרת. אסור לנו לחפש פתרונות פרטיים. רבים הם איתנו שאינם יכולים ללכת. חולים או תשושים. נו, וההורים. דעתי, שעלינו להרגיש את הקשר עם היהדות שנשארה כאן. איתה עלינו לחיות ולה לעזור בשעת הצורך.

בפעם הראשונה שמעתי אז את הנימוק, שמילא אחר כך תפקיד חשוב כל כך בחיי התנועה וההסתדרות הלוחמת, על שותפות הגורל, על הקשר עם העם, שקשר אותנו עם חיי הגיטו.

באביב 1940 התחילה להתארגן מחדש העבודה התקינה של קן ורשה. נתלקטו המדריכים, שמסיבות שונות לא יצאו לוילנה. התחילו הפגישות המאורגנות הראשונות בבתי החברים. נתעורר הרעב לדעת.

עד שחזרו המדריכים מוילנה.

ראשונים חזרו טוסיה ויוסף. אחריהם מרדכי ושמואל. עזבו את וילנה, גנבו את הגבול, ויתרו על סיכוי הצלתם וחזרו לעיר שפירפרה בצפורני הנאצים, חזרו לתנועה, שציפתה ליד מארגנת. לאחר המבוכה הראשונה, הבינו הם במרחקים, בוילנה, כי בכל מקום שיהודים נחיתים שם – גם התנועה חייבת להתקיים.

התחילה עבודה אינטנסיבית. הגדודים חולקו לפלוגות. עובדו תוכניות עבודה. למדו עברית. רבים למדו יידיש וקראו ספרים בשפה זו.

בגדוד "בניר" הנהיגו שיתוף של הכסף. לקומונה נמסר שכר עבודתם של החברים. בעקבות "בניר" הלכו גם שאר הגדודים.

קם אקטיב חדש של הקן. שוב יכולת לפגוש את טיפוס השומר במכנסיים קצרים, בחולצה פתוחה וספר תחת זרועו.

הקן גדל. בערבים נהרו הקבוצות במדרכה הרחבה של רחוב לשנו. לאחר זמן מה התחילו הפגישות האלו לעורר שימת-לב. אז עברנו לרחוב הומה פחות, לרחוב נובוליפקי. כל גדוד קיבל לרשותו קטע מן הרחוב ובקטעים האלה היינו מתאספים סביב אורם הקלוש של פנסי הרחוב. אספות הפלוגות נערכו בדירות פרטיות, הגדודים היו מתכנסים באולמי הג'וינט ובית הספר של "תרבות" ברחובות לשנו 24, גראניצ'נה 3, נאלבקי 21, פרוסטה.

אותם ימים חודש הקשר עם קני הפרובינציה. זוכר אני, כי שמואל, אף על פי שמראהו השמי הטיפוסי העמידהו בסכנה, ביקר בקנים בסביבות לודז'. טוסיה ויוסף היו כמעט תמיד בנסיעות.

חודשה הופעת עתון הקן "נגד הזרם". היו מדפיסים אותו על נייר דקיק בעשרה אקסמפלרים, שחובה היתה להשמידם לאחר הקריאה. המאמרים היו מוקדשים לבעיות המדיניות, למאורעות בחיי הקן, לזכרונות ולבעיות השעה בקן. העורך היה שמואל.

באחד המאמרים, שנדפס בכמה המשכים, התקיף שמעון מגדוד "מרחביה" את ברית המועצות, בשל חוזה ריבנטרופ-מולוטוב ובגלל היחס של ברית המועצות לציונות.

המאמר גרם לויכוח ער. אז לא ידענו, כי ויכוח כזה נטוש היה בכל תנועת הפועלים. ואולם אנו, מנותקים מכל קשר עם העולם, נתונים לשבט הנוגש של הנאצים, לא יכולנו תמיד להבין את תגובותיה של ברית המועצות בתנאים הנתונים. רוחנו קצרה היתה. רצינו בגאולה לאלתר. והיתה השאלה הזאת מעסיקה אותנו מאד, עד שצפה שאלה נכבדה שניה.

השאלה השניה שהדאיגה את התנועה היתה שאלת דרכנו בתנאי המחתרת והמלחמה, תוך ניתוק מן הארץ ושאר חלקי התנועה. עלתה על הפרק שאלת הבוגרים, היה הכרח למצוא תשובה לשאלת האבסטיננציה המינית, היה צורך לבדוק מחדש את איסור העישון. תבעה את בירורה שאלת מסנה התנועה, דרך הארגון של גדודים חדשים.

היינו תנועה שהתרגלה לויכוחים גלויים וסוערים, לשירה, לטקסים מפוארים, שעוררו שימת לב רבה. היינו רגילים לתלבושת משלנו, למנהגים מיוחדים, שטבעו חותמם על כל אחד מאיתנו. כל זה מן הדין שייעלם עכשיו, שירד למחתרת יחד איתנו.

כיצד איפוא לכונן את צעדינו בחינוך הנוער בתנאים החדשים?

המועצה, שלאחר הכנות מרובות נתכנסה בהשתתפות שליחים מערי השדה, חייבת היתה לפתור את כל הבעיות הסבוכות הללו.

שעות ארוכות סיכם מרדכי את הויכוח הפוליטי. הוא התווה את קו התנועה בהבנה עמוקה. המחשבה הדיאלקטית, שחושלה בתנועה בימי הגיטו, הקולקטיביות הרעיונית, שגברה בתנועתנו משניתקה ממקורותיה – הן שעמדו לנו למצוא את דרכנו אף על פי שבודדים היינו ונבוכים בסבך המאורעות. תוך התעלות רבה קבענו את יחסנו החיובי לברית המועצות.

לאחר זמן כתב מרדכי:

"שורשי הסיכסוך שבין ברית המועצות ובין התנועה הציונית-סוציאליסטית העולמית נעוצים בסתירה שהיתה עד כה בין האינטרסים העולמיים של ברית המועצות ובין מושא התעניינותה של הציונות – ארץ ישראל והמנדט הבריטי. את הסתירה הזאת לא יסלק שום חוזה סובייטי-אנגלי ארעי. ההכרה במפעל היהודי בארץ היא השלמה הכרחית לדרך, שכבר עברה ברית המועצות. אך היא תיהפך לעובדה רק כאשר ייעלם בידוד הסובייטים מצד אחד והאימפריאליזם מצד שני".

ובמקום אחר ("נגד הזרם" 3/14) כתב:

"עם נצחון הסוציאליזם תצוף ותתבלט השאלה היהודית. היא תכביד על החברה. הסוציאליזם יוכרח למצוא לה פתרון. בתנאים האלה תופיע שאלת היהודים כשאלה בינלאומית, התובעת פתרונה בקנה מידה בינלאומי. ואם ארץ ישראל תהיה אז מקום הקליטה ומקום הריכוז הטריטוריאלי, יהיה זה הגורם המכריע בהחלטה".

ועוד לאחר זמן בהחלטות מועצת הבוגרים:

"המהפכה הסוציאלית המנצחת תכשיר את הקרקע לחיים של חופש ואושר-אמת לאנושות כולה. רק המהפכה הסוציאלית תוכל לתת שילומים לאחת מעוולות הדמים המשוועות ביותר של הקפיטליזם בתקופת גוויעתו – העוול שנגרם להמוני היהודים. רק המהפכה הסוציאלית תיצור את התנאים האובייקטיביים לפתרון מלא וכל-צדדי של הבעיה היהודית".

התנועה גברה והלכה. הגדודים בגרו. הם עבדו בקבוצות סגורות חשאיות. התנועה משכה את השנים, היא העניקה להם תוכן–חיים חדש, לימדה, חינכה והדריכה. היינו חבורת אחים, עדת אנשי סוד מעמיקים לחשוב, הוגים יחד. היה קסם המחתרת והרגשת השותפות. אבל כלום מותר היה לנו להסתפק בהשגים אלה? וכי יכולנו להיות מנותקים מחיי ההמונים היהודים? מעינוייהם של מאות אלפים, מנתיבו וגורלו של הנוער המתבגר?

חיפשנו דרכים חדשות, תרנו אחר קו שיתווה את כיוון התפתחותנו בתנאים החדשים.

גדל דור חדש של נוער. גדל פרא ללא הדרכת מורים, ללא השגת הורים. בית ההורים לא היה עוד מרכז של חיים מוסריים, המשפחה התמוטטה והתפוררה, בית הספר היה סגור ובני הנוער נעזבו לנפשם ונלכדו במערבולת של מלחמת חיים אכזרית וחסרת שחר. הנוער התפרע.

המשפחות גרו בצפיפות איומה. בחדר קטן הצטופפו חמישה-שישה אנשים. הילדים היו עדים לכל מחזות החיים של משפחה. לפעמים היו הילדים המפרנסים היחידים של המשפחה, הם שכילכלו במסחר הרוכלים שלהם את בני משפחתם.

קודר היה הבית. דחקות, עוני, רעב ומחלות שררו בו. שבתה שמחת החיים. והילד החל שוב מחפש מפלט, מנוס, מקלט.

היו מתארגנות חבורות של ילדי רחוב, שעסקו בגניבות ושוד זעיר. ילדים אלה היו מעשנים סיגריות, והיו משוטטים ברחובות והפילו פחדם על עוברים ושבים.

לא נמצא מי שישים לבו לנוער זנוח זה, ליציר-מלחמה עלוב ונורא זה. ואילו אנו לא מצאנו לנו מנוח. חיפשנו דרכים, כיצד למנוע התפשטותו של ניוון זה בנוער.

קשה היה בימים ההם לאגור את המרץ, כדי לאמץ ברכיים כושלות. הנאצים נעו קדימה בקצב שטני. לא נראה זיק של תקווה. ואף על פי כן, כל עוד ניתן לנו לנשום – היו פנינו מועדות לחיים, לעתיד. כל מעיינינו היו בילדי הרחוב, הגינו בנוער, בילדים כעתודות העם, שחובה עלינו להצילם למען התפקידים הגדולים המצפים לנו.

התחילה עבודה קדחתנית. לגדוד "תל עמל" נערך סמינריון חינוכי. הגדוד החל מארגן שני גדודים חדשים. ניגשנו לארגן את ילדי הרחוב. בעבודה זו עסקו בעיקר הנערות. ילדי הרחוב היו תחילה לועגים ומלגלגים. אך החברות שלנו לא אמרו נואש. השימו עצמן כאילו אינן מבינות את עקיצותיהם וליגלוגם של הילדים. הן היו מספרות על חיים אחרים, על עולם טוב יותר ועל אנשים אחרים, סיפרו על ארץ ישראל. והן שברו את הקליפה הנוקשה. הרי הילדים חיפשו בבלי-דעת מעט חום, קצת אהבה. בלי שהרגישו בשינויים, המתחוללים בהם, דבקו במחנכיהם, בחבריהם ובסוף גם בתנועה.

היינו מארגנים גם קבוצות במטבחים הציבוריים. לאחר האוכל היו הילדים מתאספים קבוצות קבוצות, לומדים עברית, מאזינים לסיפורים ושרים שירים עבריים. קבוצות אלו שימשו גרעינים לגדודים שנוצרו בגיטו: "למשמרת", "באש". זה היה הנצחון הראשון. בפעולה במטבחים עסקה טוסיה. זוכר אני את האספות, שנערכו בחדרה בנובוליפקי 21. הסימן המוסכם היה דפיקה משולשת בקיר. אז נפתחה דלתה של טוסיה. עדיין היתה אז טוסיה מלאת חיים ושמחה, רחוקה מאותו מצב-רוח נואש בתקופתה האחרונה בגיטו.

אותם ימים, ביוזמתה של ז'.ס.פ. (ז'ידובסקה סאמופומוץ ספולצ'נה – סיוע ציבורי יהודי), הסתדרות פילנטרופית, שירשה את נכסי הג'וינט וריכזה סביבה קבוצת עסקנים יהודים, נוסדו חוגי-נוער בבתים של יהודים. תפקידם של החוגים האלה היה לאסוף את הנוער אחרי שעת העוצר ולטפח את העבודה ההשכלתית-תרבותית. מטעמנו טיפל בפעולה זו שמואל ברסלב. אנו, הצעירים, היינו פעילים בחוגים הללו. לא פסקנו תוך פעולתנו זאת מלהפנות את מוחם וליבם של בני הנוער לארץ ולבעיות הציונות.

גדל ערכנו בציבור שבגיטו. בכל מקום לפעול פירושו היה לחנך נוער לעשות עבודה קונסטרוקטיבית, להשליך את הנפש מנגד, לעבוד במחתרת, לשבת לילות ולדפוק במכונת הכתיבה, להפיץ עלונים חשאיים ולשאתם תחת הכותונת, כל מקום שהיה הכרח לעשות עבודה שחורה זאת – שם נשארנו אנחנו.

בדין וחשבון מפעולות ההנהגה נאמר על תקופה זו:

"אותו זמן פעלנו הרבה כלפי חוץ. ברחוב היהודי קיימת דזאוריינטציה וחוסר כיוון מחשבתי ברור. המלחמה הכניסה מבוכה במוחות רבים ממנהיגי המפלגות, והצאן נשאר בלי רועה. ראינו לחובה לחרוג מן המסגרת הפנימית שלנו ולהראות את הדרך לאלה שאינם רחוקים לנו. התחילה הסברה רחבה, אשר נתנה את אותותיה, אבל הרעיון שלנו נתפרסם והיווה לא במשך יום אחד ת הנושא בתוך הציבור היהודי החושב על עתידו".

("פשגלונד רולניצ'י")

במחצית השניה של שנת 1940 קיבל הקן, בשותפות עם הקיבוץ, דירה ברחוב נאלבקי 23. זוכר אני איך יוסף קפלן הקים את המחיצה מעץ לבוד, שהפרידה בין הקיבוץ והקן. קבעו חלונות, הדביקו כמה שולחנות, תיקנו ספסלים והקן קם לתחיה. באופן רשמי היה בדירה זו מטבח עממי.

במשך שנה ומחצית השנה בערך התרכזו חיינו במעון הזה. שני חדרים קטנים, מטבח, פרוזדור צר. באחד החדרים ארון מלא וממולא ספרים – ספריית הקן, שחיים ארבוז מגדוד "מרחביה" הצליח לאגור לאחר מאמצים ארוכים וקשים.

בקן הזה מצאנו מקום מרגוע לנפש. לכאן ברחנו מן הרעב, מחיי הגיטו הקודרים, מן החיים שהורעלו בארס השנאה. בין כותלי החדר הסגור הרגשנו את עצמנו חופשיים. מותר לדבר על הכל, מותר לשיר את השירים היקרים שנאסרו עלינו (בחשאי, שקולנו לא יישמע בחוץ), מותר לקרוא ספרים על עולם העתיד. יש מקלט מיצער לחופש בעיר המוות, פרח פרח-פלאים בשממת הגיטו.

זוכר אני את השיחות על ספסלים, שהוצבו בריבוע. חורף היה והצינה צפדה את הגיטו ואנו ישבנו סביב התנור שהאדים מאש (מישהו בהנהגה דאג וטרח להביא פחם) והיתה הרגשה נפלאה כאילו מצאת בית קרוב ויקר.

קמה שכבה חדשה של צופים. שמואל התחיל להוציא את עתון הצופים "אל על". הגדודים הורשאיים, שהתאחדו עם הגדודים מפראגה, קלטו בינתיים אנשים רבים מהקנים שבערי השדה. לגדוד "הגליל" נספחה קבוצה גדולה מקן ולוצלבק, לגדוד "תל עמל" נצטרף חלק מגדוד לודז'אי.

אחת הפעולות החשובות אותה תקופה היו המשפטים הציבוריים שנערכו בקן. זוכר אני את המשפט על הנוער העברי ואת המשפט על העם הגרמני. במשפט על הנוער עברו לפני הקהל דמויות מן הנוער בגיטו. נתגלתה תמונה חיה של הווי הגיטו. כל טיפוס תיאר אורח חייו, תינה את דאגותיו ותהה על טעם חייו. לאחרונה הופיע שומר. הוא סיפר על דרכו בחיים, על קשרו לתנועה, על צדקת רעיונו ועל כוננותו לפעולה. ולא עוד היה צורך במומחים ובפסק-דין. הנפש שוכנעה וההחלטה היתה נחושה.

הגדוד שלי, "מסד", הכין משפט על "יין ולחם" לסילונה. המשפט נערך בדירת המטבח העממי ברחוב נאלבקי 2. ישבנו סביב שולחנות ערוכים בלחם וקפה והיינו שקועים בשמיעת העדים ופתאום הודיעונו, כי גרמנים נמצאים בחדר המדרגות. במהירות הבזק התחלנו מסתירים ולועסים את הניירות. לאחר רגע קט עסקנו בשקט גמור באכילה ובשתיה.

בזמן ההוא נערכה קבלה חגיגית של גדודים חדשים. האספה נתכנסה באולם הלגאלי היחיד שבגיטו, אולם הספריה למדעי היהדות שליד בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה. ימים רבים התכונן הקן לאספה חגיגית זו. באולם התנופפו הדגלים, הלבינו החולצות והוצגה תוכנית עשירה. לכל גדוד היה חלק בתוכנית.

תוך שקט מוחלט קרא מרדכי את הוראת היום בשם ההנהגה. עברו בסך השורות מבהיקות בחולצותיהן הלבנות, טופפו בקצב הרגלים החשופות במכנסיהן הקצרים. ניצבו דום הטורים ערוכים לגדודיהם. מאות גרונות ענו בקצב מלוכד על ברכת "חזק ואמץ".

הגרמנים לא הפריעו לפעולותנו. לא פעם היינו מהרהרים, על שום מה מתייחסים הגרמנים באדישות כזאת לחיי החברה היהודית? רק לאחר זמן הבינונו סיבת יחסם זה. רק לאחר שנעשינו קורבן לרצח מתוכנן, הבינונו כי בשביל הגרמנים לא היו היהודים חברה מגוונת ומפוצלת לפלוגותיה. בשבילם היה הגיטו סוגר אחד אדיר, שבו ישבו נידונים למוות. הטרף לא יכול היה להימלט. אפשר היה להתיר לו משחק של עכבר.

כן לא האמינו הגרמנים כי היהודים מסוגלים להקים תנועת הגנה עצמאית, שאלה המדוכאים שבמדוכאי העמים יקפצו אגרוף וינחיתו מהלומה.

בימים ההם הוציאה התנועה כמה וכמה עיתונים. בלילות, מאחורי חלונות מכוסים, דפקה בקצב לא-שווה מכונת הכתיבה. רתחה העבודה. לחש-רחש עצבני. אחד מקריא, חברו דופק את המלים הקוראות למרד. גלי נייר נבלעים תחת מכבש הדפוס הפרימיטיבי. משם יוצאים הם מנומרים ברשת מלים, רעיונות, הוראות לפעולה. עם בוקר מחוברים הגליונות לחוברות. אחד אחד חומקים מן החדר נערים ונערות ותחת כותונתיהם הגליונות העפים, החופש הכבול. אור היום מוצא את שדה הקרב המסוכן והנה אינו אלא חדר תמים וצר, ודבר אין בו המייחדו מכל חדר אחר. מחשבת החרות כבר נישאה מכאן לבין הבריות הרחק הרחק.

הופיע אז עתון הקן "נגד הזרם" בפורמט גדול. העתון מחולק היה לכמה מדורים. הופיעו בו מאמרים חשובים, שהכילו הערכות מדיניות, דינים וחשבונות מהמצב בחזיתות, תיאורים מחיי הגיטאות. היה בו גם מדור, שהיה מוקדש לבעיות התנועה וגדודי הבוגרים. המאמרים נכתבו עברית ופולנית.

"אל על" היה עתון הצופים. הפורמט דומה לזה של "נגד הזרם". היו מתפרסמים בו מאמרים שהכילו תמונות מחיי הגדודים החדשים, מהגיטו ומהנעשה בתנועה. רוב המאמרים נכתבו בידי הצופים.

בראשית 1942 הופיע ה"פשגלונד רולניצ'י" ("הסקירה החקלאית") שנשאה את התאריך 1932 וכמקום ההוצאה צויין ורשה-פוזן. עמוד השער היה מוסווה בכוונה. היה זה מאסף בצורת ספר, ובו חומר שלוקט מעתוני הקן בורשה. היו כאן מיטב המאמרים ותמצית תולדות התנועה, החל מפרוץ המלחמה. הספר נועד בראש וראשונה לקנים בערי השדה.

גם בשביל הציבור הרחב הוציאה התנועה עלונים עם אינפורמציה על הנעשה לפי ידיעות הרדיו. שם עיבדנו את דעת הקהל על המצב בעולם ועל חיי היהודים. עלונים אלה היו מתפרסמים בשמות שונים. היו מדפיסים אותם על נייר דק במכונת כתיבה. בהפצתם עסקו הצופים. יום יום היתה קבוצת צופים מתפזרת ותחת חולצותיהם חבילת עלוני המחתרת. כל אחד היה פונה לכתובות שנמסרו לו, היה מוסר את העלון לבעל הכתובת ומחכה עד שיסיים את הקריאה. לאחר שהלה גמר, היה תוחב את העלון מתחת לחולצה ושם פניו לכתובת הבאה.

בקיץ שנת 1940 נעשו כמה ניסיונות לארגן הכשרות חקלאיות באחוזות שבסביבות ורשה. קבוצה אחת יצאה לפכיאבי, אבל התנאים שם היו קשים מאד וחיי הקיבוץ שותקו שם כמעט כליל.

השאיפה לחיי קיבוץ היתה רבה. גדודי הבוגרים חיפשו דרך. הוחלט לארגן קיבוצים עירוניים. נוסד הקיבוץ מגדודי "במעלה" ו"כרית". לאחר זמן נוסד הקיבוץ, שהורכב מן הגדודים "מרחביה", "למשמר", "גל-און" (פראגה). הקיבוצים גרו בדירה שבנאלבקי 23. חברי הקיבוץ עבדו בעבודות גופניות שונות מטעם מוסדות יהודיים וכן אצל הגרמנים. התנאים היו קשים ואף על פי כן תססו החיים בקיבוצים בשעות הערב. נערכו שיחות, הובאו מרצים מבחוץ, חברי הקיבוצים השתתפו בעבודת הגדודים, היו משיחים ומשוחחים וגם שרים בחשאי. התגעגעו וחלמו. יש תקופות, שבהן מותר לחלום. כאשר החלום אינו בריחה, אלא משאת-נפש שאינה נשכחת, שמוסיפה לך כוח לחיות, מעניקה אומץ לעמוד בפני כל הקשיים, מחזקת אמונתך בעתיד, כאשר החלום נוסך בך שמחת-חיים והוא קן-תפילותיך בשעה נידחת ומפיח תקוותך – הנח לחלום שישלוט בך לרגע קט. ואולם רק לרגע קט.

בשנת 1941 התיישב הקיבוץ הורשאי הראשון בחווה חקלאית בז'ארקי. ההכשרה בז'ארקי היתה אותה תקופה הניסיון הראשון במדינה לקיים הכשרה קיבוצית בצורתה הישנה.

קבוצת בוגרים אחת עם משפחותיהם גרה בדירה הישנה של ההנהגה הראשית ברחוב לשנו. שם נערכו לעתים קרובות אספות ובבית ההוא גר זמן מה מרדכי אנילביץ'.

בינואר 1941 נסגרה האוכלוסיה היהודית בורשה בחומות הגיטו. הגיטו חולק לשני חלקים שחוברו על ידי גשר. הגיטו הוקף חומות מסומרות במכיתות זכוכית. לא נמצא בגיטו אף לא חתימת ירק. נכלאנו בשטח סגור ומוגבל. העין ראתה סביבה רק את חומות הבתים ואך פיסת השמיים הגזורה מעל ראשך הזכירה שקיים עוד טבע בעולם. ומסביב אנשים. המוני אדם. דוחק שאין לשערו. על האוכלוסיה הקבועה נוספו פליטים מערי השדה. מספר היהודים בגיטו הצר הגיע למחצית המיליון. מגיפות פשטו והמחלות המידבקות נתרבו.

החורף הקשה של שנת 1940-41 זרע מוות בין חומות הגיטו – כשמונת אלפים-תשעת אלפים יהודים מתו מדי חודש בחודש מרעב וממחלות. ראינו, כי הרוצחים הגרמנים זממו מזימה שטנית להרעיב ולהשמיד את הגיטו. אך המציאות עלתה על כל דימיונותינו הקודרים.

המועצה היהודית שלטה בגיטו שלטון בלי מצרים. החרו החזיקו אחריהם אנשי המיליציה היהודית, שהיו מזויינים באלות-גומי ונעולים במגפי-לכה גבוהים. כנופיית בלשים השתלטה על הגיטו ומוסדות ממוסדות שונים שניתנו בידי חלאת הגיטו, שצפה עכשיו ועלתה בשעת הכושר והכל היה כשר בעיניה, כדי ליהנות מחיי שעה ולא לדאוג ליום המחרת.

התנועה נלחמה בניוון ובהסתאבות הזאת. הוחלט שאנשינו לא ילכו לעבוד במועצה היהודית ובמיליציה. המיליציה עסקה בחטיפת יהודים למחנות העבודה הגרמניים. החלטנו להתנגד. לברוח, להסתתר, להימלט מן המחנות. משום כך מספר אנשינו במחנות היה זעום.

מחוץ למחנות היו אוכלוסי הגיטו חייבים לעבוד אצל הגרמנים יומיים בשבוע. חובת עבודה זו חלה על כל גבר בגיטו, שקיבל כרטיס-לחם. ה"אמידים" שביהודים היו שולחים "ממלאי מקום", שעשו את ימי עבודתם בשכר, ששוויו היה מחצית הקילוגרם לחם. רבים מאנשינו שימשו שכירי יום כאלה.

השתדלנו לצאת לעבודה זאת בחבורה. התנהגותנו, בטחוננו העצמי, עזרתנו ההדדית לא נתנו לגרמנים הזדמנות לבעיטות ולהכאות.

זוכר אני, כי בחורף 1940-41 הוצאה פקודה, שחייבה את היהודים להסיר את הכובע בפני כל גרמני במדים ולרדת מפניו מן המדרכה. מרדכי היה הראשון שחדל לחבוש כובע. גידל לו בלורית משערותיו הערמוניות והיה מהלך גלוי ראש בקרה הגדולה ביותר. הוא היה למופת לכולנו. חדלנו לחבוש כובעים. ראו אותנו כראות מטורפים, עוברים ושבים הפנו ראשם אחרינו, ואולם אנו היינו משפשפים את אוזנינו הקפואות וגידלנו שערותינו פרא. כך עקפנו את חוק הכובעים.

המצב בבתי ההורים של רבים מאיתנו נעשה קשה עד מאד. בגיטו יוצבו היחסים. הסוחרים, שבידיהם היו סחורות טמונות, חיו ממכירתן. פקידי הקהילה והמיליציה מצצו את שארית הדם מן הגופות החיות למחצה. נוצרו חבורות מאורגנות של סוחרים מבריחים, שהבריחו מצרכים שונים מן הצד הארי. כך, לאט לאט, הסתאב הגיטו.

אותו חורף הופיעו בפעם הראשונה נפוחי הרעב. הרחובות מלאו קבצנים גוועים. כאשר האיר הבוקר היו שרועות לאורך הרחוב גופותיהם של מתי-קור ומתי-רעב.

בקיבוץ שברחוב נאלבקי התחילו לחלק ארוחות לאנשי הקן. המנה לא היתה אלא מרק מימי. אך התחלקנו בו. פרוסת לחם ומרק שימשו לרבים מאנשינו מנת יומם. בשעת הארוחה ישבנו סביב השולחנות בחדר הגדול. הפנים השחירו, בעיניים דלק הרעב, אבל היינו יחד. יחד – הן ברגעי השמחה הנדירים והן בימי הרעב הקודרים והן בימי הייאוש הארוכים שסגרו עלינו כסגור עלינו חומות הגיטו לאין מוצא.

שנת 1941, שנת השערים הסגורים והחומות הסמורות מכיתות-זכוכית בגיטו, היתה גם שנה של פעולה ערה במחתרת, שבה הגיעה לשיאה בימי המלחמה.

הקן מנה שמונה מאות איש מאורגנים. עבודה מאומצת הושקעה בגדודים ובשכבות. למדענו וקראנו, ערכנו אספות, משפטים וסמינריונים. לגיטו הגווע ברעב הגיע באמצעותנו קול הרדיו, קול האמת על המתהווה בחזיתות, קול הארץ. כמעט כל אדם בתנועה הוכנס למערבולת העבודה, הרגיש שהוא נחוץ, חש את דופק החיים, את הולם התנועה.

שנה זו היתה האחרונה למלחמת הבזק הגרמנית. המעגל הוצר. הגיעה השעה שציפינו לה בחרדה בימים הקשים של נפילת ורשה ופריז, בשעות צרה ובימים אין חפץ בם.

אמונתנו בברית המועצות לא עזבתנו אף לא לרגע. היא היתה בנו בימים שהכל פקפקו בחוסנה ונתקיימה בנו גם בימי תבוסות קשות. ידענו, כי היום שבו נכנסה ברית המועצות לזירת המלחמה הוא יום-מפנה במלחמה.

בנשימה עצורה היינו מחכים לידיעות מהימים הראשונים למלחמה. הידיעות מצד בנות הברית היו מעומעמות. בגיטו הושמו בימים ההם כמה רמקולים, שמסרו ידיעות רשמיות מהמטה הגרמני. צפופים ודחוקים בהמון אחד עמדו מרוכזים סביב עמוד הטלגרף, שאליו הודבק הרמקול. חיכינו לידיעות. כעבור ימים אחדים למן התחלת הפעולות בחזית, פרסמו הגרמנים הודעה רשמית נרחבת: כמה ערים בפולין, ביילורוסיה, אוקראינה, ליטא נכבשו. כל שם של עיר חתך בבשר החי, סיפר על אזורים שדודים בארץ של הסוציאליזם הנבנה, על מאות אלפים הרוגים, על חברינו הנתונים בסכנה בריכוז וילנה.

אותם ימים כתבו ב"נגד הזרם":

"יודעים אנו, כי המלחמה מכרעת, כי הנצחון לא יבוא על נקלה, על כן שולחים אנו ברכת-אחים לצבא האדום ולמצביאיו, לטייסים הסובייטים, לטנקיסטים הסובייטים ולצנחנים, למלחי הצוללות, לצבא הפולארי הסובייטי, לחיל הרגלים הסובייטי. איתם אנו בשעות הנצחון כבשעות המפלות החולפות, כי איתנה אמונתנו בנצחונם הסופי. מאמיני אנו, כי הם נושאים איתם חופש לעמים וברית מועצות עולמית. מאמינים אנו, כי יבואו אלינו להרוס את חומות הגיטאות ולשחררנו מנטל הבוז המדכא. מאמינים אנו, שיבואו לשחרר את האיכר והפועל הפולנים מסיוטה של אשביינצ'ים, מן העול הכפול של הפאנים הפולנים-גרמנים, ואת החייל הגרמני – מהאימה המתמדת של דאכאו ומשפיכת דמים ללא-שחר. מאמינים אנו, שלא ייעצרו במצעדם, שיגיעו במסעם בלא מעצור עד לארץ, שישחררו את הארץ הנענית מן הפיאודליזם והאימפריאליזם ויביאו חרות של אמת לפרולטריון היהודי והערבי.

מאמינים אנו, שיאפשרו לעם היהודי את ההגירה ואת שידוד המערכות בארצו. ועל כן אין אנו מצרים על הדם הנשפך במלחמה זאת למען עתיד העולם ועל כן אנו מוסיפים לגנות את אוולתה ובוגדנותה של חלק מתנועת הפועלים, שבגלל עוורונו גרם לתנועת הפועלים נזק לא-ישולם".

ואם כי קיים התקיימה הנבואה, היא באה בשבילנו לא בשלמות ובמאוחר עד מאד.

בסוף שנת 1941 התחילו להגיע לגיטו הידיעות הראשונות על הרצח ההמוני ועל השמדת כמה וכמה קהילות בערים ובעיירות של פולין.

הקורבנות הראשונים היו קהילות היהודים בשטח פולין הישנה ובאיזור לובלין. הגיעו שמועות על פלוגה מיוחדת של ס.ס. –  אַאוּסרוֹטונגסקוֹמאנדו (פלוגת השמדה), שמתפקידה היה לארגן ולבצע את הרציחות ההמוניות.

בשלהי 1941 חזרו האנשים האחרונים מגיטו וילנה. בין השאר הגיע אריה וילנר, חבר של האקטיב מקן ורשה.

אריה מסר דין וחשבון מדוייק ממהלך המאורעות בוילנה ובשאר הערים. הוא סיפר על התכנון הערום ועל הנכלים, שבהם נהגו הנאצים ברציחת הגיטו הוילנאי. זוכר אני את ערב החורף הקודר בנאלבקי, כאשר אריה סיפר את מעשה הזוועה. סיפר על תולדות שני הגיטאות, על מחנות העבודה, על המועצה היהודית, על לוקישקי, פונאר, על המנזר שבו הסתתרו אנשינו, על שארית אנשי התנועה.

הקשבנו. שלג ירד מאחורי החלונות. שקענו במחשבות. במוחם של כולנו נתהרהרה אותה מחשבה עצמה. נדמה היה לנו כי מישהו מספר את הסיפור של גיטו, שמחר יהיה סיפורנו. ידענו, כי סיפור אימים זה הוא חזות המחר שלנו, הוא אזהרה.

אריה סיים. סיפר על התוכנית הכללית להשמדתנו שהגרמנים מתכננים ועל ההכרח לפעול.

התבוננתי בפני הנער העדינים, הידועים לי יפה, של אריה. עיניו התכולות והישרות נדמה שהן משכנעות אותנו. ביקשנו שיספר על עצמו, על המנזר, על המנהלים, שהכרנו.

והוא סיפר על הפולנים שנרדפו על ידי הליטאים ושהגישו לעתים עזרה ליהודים. סיפר על "אמא", הנזירה הראשית המוזרה במנזר, שהחליטה להציל יהודים, שהכירה את תנועתנו והשתדלה להבינה. בזכותה של אותה "אמא" הסתתר אריה זמן רב אצל משפחה פולנית אחת. שם לא ידעו כי הוא יהודי ודימו שם כי הוא אחד מעסקני המחתרת הפולנים.

בערבים היו נפגשים בדירתה של אותה משפחה פולנים מחוגי האינטליגנציה. אחד הנושאים השכיחים ביותר בשיחותיהם היו היהודים. דעות רובם היו עויינות לנו. פעם נשאל אריה, שהקשיב בשתיקה לוויכוחים, לדעתו על היהודים. אריה קם וענה____: "יש לי לומר רק משפט אחד: אני יהודי".

בדצמבר 1941 נערך בדירת הקן בנאלבקי 23 הסמינריון החינוכי השלישי בימי המלחמה. בסמינר השתתפו הגדודים “בניר”, “מסד” שמהם צריך היה לבחור שתי קבוצות מדריכים. הסמינר נמשך למעלה מחודש. מנהלו היה מרדכי.

מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בערב יושבים היינו סביב שולחנות שעמדו צפופים זה לזה. באמצעיתו של החדר עמד תנור, שמישהו היה משיג תמיד בשבילו איזה חומרי דלק. הפנים להטו מערות ומחדווה פנימית. בכל מקום ספרים ומחברות והעיניים כבושות במרצים והאוזניים כרויות לשמוע כל מילה. אווירה חמה של שותפות, של עבודה הדדית, של מטרה משותפת.

תוכנית הסמינר היתה מגוונת מאד. היו באים אלינו אנשי המדע היהודים, חכמי הגיטו. דרך המדרגות היו עולים למעלה הרחק משאון הרחוב בגיטו, ממלחמת הקיום האכזרית, כדי להתייחד לשעה עם הנוער תאב הדעת. נדמה היה כאילו נמלטו מדאגות, כאילו מצאו כאן מקלט מסכנות. דבריהם המריאו לעבר, לעולמות רחוקים, לארץ-מרחב מעבר לחומות. ובחדר – פני החלוצים העוקבים אחר כל רעיון ורעיון, פנים מלאי להט ואמון, פנים כאלה לא מצאת בגיטו כולו.

עוד זכורים לי הערבים הארוכים, שבהם העביר נגד עינינו ההיסטוריון יצחק שיפר את מראות הקסמים של ההיסטוריה היהודית. ישב מכורבל בפרוותו שהיה פושטה רק כאשר היה נוכח כי בחדר חם למדי. התפעלנו מזכרונו המפליא, מגמישות מחשבתו. חלפו לנגד עינינו תמונות חיות מתולדות היהודים, טורי מספרים ומעשיות מהפולקלור היהודי.

היה בא רינגלבלום, שכבר אז התחיל מכין את הארכיון המפואר שלו, ירושה יחידה מגיטו ורשה.

היה בא לינדר, דמוגרף יהודי, שהשתדל לאסוף חומר סטטיסטי בגיטו ולשלוח אותו לחוץ לארץ. כעבור כמה חודשים נהרג על ידי הגרמנים.

בין המרצים היה גם בלוך, יושב ראש הקרן הקיימת בפולין. הוא סיפר על הארץ, על הישגי ההתיישבות, על התוכניות. הקשבנו ורשמנו בחריצות. ידענו יפה את תולדות העמק, את תולדותיה של כל נקודה, של כל פיסת אדמה, שנגזלה מידי השממה.

ביקר אותנו דוקטור קורצ'אק הזקן, ידיד השומרים. הוא לא פסק להילחם בגיטו למען בית היתומים שלו והשתדל להגן עליו מפני הרעב ומפני הסערה. זקן היה. שנותיו עברו במלחמה למען האמת ולמען האדם. לפנים האמין בפולין העצמאית. אחר כך באה אותה פולין עצמאית ולימדה אותו אמת חיים, שלא כל פולין עצמאית היא עצמאית ממש וחופשית. שאותה פולין, שהוא לחם למענה, נעשתה ארץ פאשיסטית למחצה, שכנופיית שיכורים ושואפי שררה עומדת בראשה. לפנים האמין בבתי הילדים שלו, משום שהאמין בעתידם המשותף של היוסים, הישראליקים והיאשקים. באה המציאות וטפחה על פניו. אז הבין, שמרחק היסטורי גדול מפריד בין היוסים ובין היאשקים. הוא הבין שאת המרחק הזה לא יקרב באמצעיו. הוא היה בארץ ישראל וראה את הארץ הנבנית. ראה את הילדים היהודים. לא ילדים חולניים-ראכיטיים, לא אותם ילדים שהכיר, בני בלי מולדת, נטולי שמחה וילדות. הוא ראה יהודים אחרים. לפולין חזר עם שאיפה אחת בלב – להעביר את בית היתומים שלו ארצה. זקן היה ועייף ממלחמות. כתב ספרים על ילדים ובשביל ילדים. והנה שוב בגדו בו החיים.

גיטו. הדוקטור הזקן לוחם. הוא לוחם על השארית שנותרה לו – על הילדים. תחילה אינו רוצה לכוף את קומתו, אינו רוצה לשאת את הסרט המבזה. הגרמנים אוסרים אותו. בקושי שיחררוהו. משכנעים אותו שעליו לעשות הכל, לוותר על הכל למען הילדים והוא נשאר איתם עד הסוף. איתם יחד הוא הולך בדרך האחרונה.

ועד לרגע האחרון מופיע הדוקטור במגפיים הגבוהים והמצוחצחים. קומתו ישרה, לא נכופה, אלא שהקמטים על פניו מתרבים והולכים.

עודני זוכר את המסיבה לנעילת הסמינר. נתכנסו טובי החברה היהודית ונציגי החלוץ. הכינונו תוכנית ספרותית עשירה. יצחק קצנלסון קרא את שיריו שנכתבו בגיטו. והאחרון דיבר מרדכי עברית. דיבר על תפקידי הנוער החלוצי בגיטו, על שרשרת הדורות, על הסכנות הצפויות לנו, שיש להתכונן לקראתן.

אותם ימים התחילו לארגן את החמישיות הלוחמות הראשונות. החמישיות היו חשאיות ואסרו עלינו לשוחח על הפעולה בחמישיות אפילו עם ידידים קרובים ביותר. היינו מתאספים בדירות שונות, כשהיו ריקות. לאספות הוכן חומר שדן בטקטיקה של מלחמה בערים, בניין בונקרים, טקטיקה של מלחמה פרטיזנית וכו'. כל זה כמובן על הנייר בלבד.

כחודש לאחר ארגון החמישיות נערך מסקר הקבוצות. בשבת היה הדבר. טיילנו ברחוב לשנו. כל חמישיה הלכה יחד. פגשנו חברים מגדודים שונים, שצעדו על מדרכת הרחוב בקבוצות קטנות. בירכנו זה את זה בבת צחוק. נתגלה לנו, שכמעט כולנו נמנים עם החמישיות.

את המסקר קיבלו שמעון וינוגרון ושמואל ברסלב. סקרו אותנו במבט חמור. עדיין רחוקים הינו אז מקונספירציה ממש. כמעט שפרצנו בצחוק למרות רצוננו. לא השכלנו להבין כי אמנם היננו גרעין של ההסתדרות הלוחמת, וכי תפקידים גדולים מצפים לנו.

באותה תקופה הופיע האקדח הראשון בגיטו. הקבוצות התאמנו בחדר ברחוב לשנו. בהערצה היינו נוטלים לידינו את הנשק הזה הראשון בגיטו.

לאחר שהחמישיות כבר היו קיימות כמה חודשים, הודיע לי אברמק, שנועדה אספה דחופה לחמישיה. נפגשנו בדירה המיועדת ואברמק, מפקד החמישיה, הודיע כי עלינו לחכות והוא אינו יודע מה עתיד להתרחש.

הופיע מרדכי. פניו היו מתוחים ועיני הפלדה שלו בחנו כל אחד בקפידה. סיפר לנו במלים קצרות, כי בקרוב חייב הגיטו לשלוח היערה קבוצת אנשים לשם פעולה פרטיזנית. הוא דרש, שהאנשים הנכונים לפעולה, יתנדבו. התנדבו שניים. נודע לנו, כי אספות דומות נערכו בשאר הקבוצות. מקום פגישותינו אז היה רחוב נובוליפיה. קדחת התכונה אחזה אותנו. ארזנו חפצים, נפרדנו, התכוננו לדרך.

כמה ימים לפני מועד הנסיעה שוב הוזעקה פתאום חמישייתנו לאספה דחופה. בקצרה סופר לנו על המאסרים שחלו בצד הארי ועל סכנת המפלה הכללית הצפויה לנו. החמישיות פוזרו ויציאתם של אנשינו לפעולה אקטיבית בוטלה.

נשארה הרגשה משונה של חוסר-אונים. נדמה היה כי יד העריצים מגיעה לכל מקום והעיניים השוחרות לטרף רואות הכל.

כשבוע לאחר המאורעות האלה נתכנסה ברחוב לשנו אספת האקטיב. דובר על האקציה, על המפעלות המזויינות המחכות לנו, על כך שפיזור החמישיות אינו סיום אלא התחלת הפעולה המזויינת.

לאחר גמר הסמינריון שתי קבוצות המדריכים מן הגדודים "בניר" ו"מסד" התחילו לארגן שני גדודים חדשים. העבודה התקדמה במהירות. בדירת המטבח העממי ברחוב פרוסטה ערכנו נשף לילדים. נוצרו הקבוצות הראשונות.

לעבודה הזאת התמכרנו בכל ליבנו. שנים חלמנו על אודות עבודה חינוכית. ראינו בתפקיד שנמסר לנו תעודת אמון מצד התנועה, הזדמנות למפעל עצמאי, צעד גדול קדימה בחיינו.

כבשנו את לבות הצעירים. השתדלנו ללבות את להבת נשמתם, להעלות אור במוחותיהם ובלבם. והלכו ונתרבו אלה שהבינו לנו, שאליהם יכולנו להגיע.

הקבוצות התחילו להתכונן לכניסה החגיגית לתנועה. כל יום נתאספנו והתכוננו לנשפים. וגם אנו, המדריכים, היינו מתכנסים כל ערב וכל אחד מאיתנו מילא פיו שבחי חניכיו, התנהגותם ומסירותם. שכחנו על עולם ומלואו.

ופתע – – כרעם ביום בהיר פקדונו המאורעות של ליל הטרור אור ל-18 באפריל שנת 1942. יום ו' היה. בגיטו פשטה שמועה מחרידה, כי הפולנים, שהוסתו על ידי הגרמנים, מתכוננים לפוגרום על הגיטו. ברחובות הגיטו השתררה בהלה. אנשים התרוצצו עצבניים ברחובות ושאלו מהו המקור לידיעה המחרידה. האווירה העצבנית הדביקה את הכל. ידוע ידע הגיטו, כי בכל בדיה מבשרת-רעות כלול שיעור מסויים של אמת. וגם הפעם ודאי יקרה משהו. רק לא ידוע היה מאיזה צד תיפתח הרעה. אי אפשר היה להתכונן לבאות.

היום עבר בלי שאירע משהו חשוב. הגיטו המבוהל שם מבטחו בחשכת הלילה ועלה על משכבו. באישון הלילה נתעוררו תושבי הגיטו והטו אוזנם. מכל עבר, מרחוק ומקרוב, הגיעו קולות יריות. קפצו מן המיטות, קרבו לחלונות וכבשו עיניהם בעלטת הלילה. ירח חיוור האיר באור קלוש את מיתארי הבתים. דממת מוות. ומזמן לזמן רטן מנוע של מכונית.

ושוב נבלע הכל בדממת אימים.

עד אור הבוקר שכבו יהודי הגיטו במיטותיהם לבושים בבגדיהם. כאשר האיר היום חזרו ההמונים לרחובות. נודע הדבר. במשך הלילה רצחו אנשי ס.ס. כמה עשרות יהודים. מכוניות משא כבויות פנסים פרצו בלילה לגיטו. בידי אנשי ה-ס.ס. היו רשימות של הקורבנות. את האומללים הוציאו לרחוב וציוו עליהם ללכת קדימה. כאשר פנו ללכת, נשלח אחריהם מטח יריות.

בין הירויים היו דמויות נודעות לשם בגיטו. הגסטאפו רצה לסלק את האנשים שהכל חלקו להם כבוד בגיטו ושברגע מסויים יכלו לקחת לידם את הגה ההנהגה הרוחנית.

בין הנרצחים היה גם לינדר, אחת הדמויות היפות ביותר שבגיטו, מן העוזרים הקרובי של רינגלבלום בריכוז הארכיון.

ליל הטרור לא נגע בנוער החלוצי. הגסטאפו לא ידע על אודותינו. הנאצים מעולם לא ידעו להעריך נכונה את המצב וגם הפעם לא הבינו היכן כוחו של הגיטו.

התנועה העמיקה לרדת למחתרת. האולמות הציבוריים שהיו ידועים לכל, נסגרו. שכבת הצופים פוזרה. נפרדנו מן הגדודים, שנוסדו בימי המלחמה. קשה היתה הפרידה. קשרו אותנו ימי הגיטו עשירי המאורעות, השעות הקשות והסודות המשותפים. הנוער דבק בתנועה. גם לנו היתה הפרידה קשה. הרגשנו, שמשהו גדול נוצר והולך. ואמנם צעירים רבים לא ויתרו על הקשרים. זמן רב היו עומדים בקשר איתנו והיו גם יחידים שנשארו עד ימיה האחרונים של ההסתדרות הלוחמת.

ושוב התחלנו מתאספים בקבוצות קטנות, על פי רוב ברחובות. את העתונים והחוברות היינו מפיצים בין חבורה מצומצמת של אנשי אמונים.

עננים שחורים וכבדים התקשרו על פיסת שמי הגיטו.

יום ה-21 ביולי 1942.

בן-רגע פשטה הבהלה בכל הגיטו. שמועות משמועות שונות נפוצו בסמטאות הצרות, שירחו היה נודף למרחוק והשוקקות תמיד המוני אדם.

רצו והתרוצצו במבוכה, מן העיניים ניבט הפחד, הפחד מפני הלא-נודע, הציצה אימת המחר, שלא עזבה את תושבי הגיטו שנים רבות. קבוצות קבוצות התגודדו אנשים, החליפו דברים, העבירו איזו שמועה רעה, שאלו שאלות. כל הגיטו נע מבוהל, מעוצבן, מתחבט בספקותיו והאימה תלויה מעליו בכל שיפנה.

בבוקר עברו את שער הגיטו כמה מכוניות של הגסטאפו. בגיטו הן נתפרדו לכמה כיוונים. נתעכבו לפני בית המועצה היהודית, משרד האספקה, ו-ז'.ס.ס.

נאסרו כמה חברי המועצה ו"נכבדים" של הקהילה. המכוניות הוציאו אותם מן הגיטו. בו בזמן אסרו אנשי הגסטאפו, ששוטטו ברחוב לשנו, אנשים מלובשים מלבושים נאים והנראים כתושבים מכובדים.

רחוב לשנו היה העורק הראשי של הגיטו. הוא הפריד את הגיטו לשני חלקים. הרחוב היה קטוע משני קצותיו ועל גבולותיו שמרו שוטרים פולנים, ז'נדרמים גרמנים והמיליציה היהודית.

את הנעצרים הוציאו מן הגיטו. הידיעה עשתה לה כנפיים. לאחר שעת העוצר היה מתכנס כל תושב בגיטו בחדר הצר עם בני משפחתו ועשה חשבון נפש. בלב כבד ציפו ליום המחרת.

בבוקרו של יום המחרת חזרו רוב הנעצרים לגיטו. לבתיהם הפרטיים של חברי המועצה נהרו המכרים והסקרנים: מה קרה? אין תשובה.

אותו יום נפגשו אנשינו עם כמה מחברי המועצה. בין האסורים היה ישעיהו וינטר, אחד מן האנשים ההגונים המעטים שבין העסקנים בגיטו. גבוה היה וכתפיו בולטות, כאילו מתגבנות, ראשו שחוח, על אפו הגדול והחד היו רכובים משקפיים שבעדם הציץ זוג עיניים שחורות גדולות של אדם הוגה.

מוצאו היה מוולוצלבק. חבר ייוו"א היה  ויידישיסט נלהב. בימי המלחמה ברח מוולוצלבק ונשאר עם משפחתו בורשה. שני בניו היו חברים בשומר הצעיר.

מיעט בדיבור. פניו היו מהורהרות תמיד. ידע הכל והבין הכל. כתב כמעט כל ימי המלחמה יומן. דרך וינטר היו מגיעות אלינו ידיעות רבות. הוא היה במגע מתמיד עם התנועה, אחר כך עם ההסתדרות הלוחמת, ועבד יחד עם רינגלבלום וגוטקובסקי.

בערב היינו כולנו במקום המפגש. בקבוצות קטנות התכנסנו בקרב הגדר של חצר הכנסיה הגדולה ברחוב נובוליפקי. יהודה ונגרובר ניגש לכל אחת מן הקבוצות ומסר דין וחשבון ממהלך המאורעות.

הגיטו רגיל היה למראה פגישות ערביות אלו. רבים חשבונו בוודאי ל"נוער משתעשע", המתאמץ לשכוח את החיים המכוערים סביבם. ודאי רושם כזה עשו הפנים הערות. המכנסיים הקצרים והזוגות המטיילים שלובי-זרוע.

רק מעטים שיערו שנוער זה המשיח בערנות כזאת, השקוע למראית עין במשחק ואינה מרבה לחשוב, הוא-הוא המחתרת של הגיטו, שלשווא חיפשוה סוכני הגסטאפו בחיפושי הלילה שלהם ובדירות השדודות.

יהודה סיפר בחיפזון על מאסר חברי המועצה. האסורים הם בני תערובות. הכריחו אותם לחתום על מסמך, שלפיו דרשו היהודים לגרש חלק מתושבי הגיטו מחמת סכנת המחלות המדבקות, תנאי המגורים וחוסר העבודה בגיטו.

  • הנה – דיבר אלינו יהודה ופניו המאורכים והחיוורים היו רציניים מאד – מתחיל הדבר גם אצלנו. לאחר וילנה ולובלין וגיטאות אחרים הגיע תורנו.
  • למה, איפוא, אנו מחכים בחיבוק ידיים, מה בדעתה של התנועה לעשות, הן הגיעה שעת הפעולה – התרגש אליהו.

יהודה השתדל להרגיעו:

  • איננו לבדנו בגיטו. יש לפעול בכוחות משותפים. פנינו יחד עם שאר ההסתדרויות החלוציות לעסקנים היהודים. נמצא דרך. לא נשב בחיבוק ידיים.

התקרבה השעה שמונה, שעת העוצר. הקבוצות נתפזרו. אנשינו נחפזו בצעדים מהירים לבתיהם.

מתחבטים ההרהורים. השעה ששיערנוה, שידענו כי בוא תבוא, אכן באה. אולי השלינו את עצמנו בסתר ליבנו, שאפשר יהיה להתחמק ממנה, השתדלנו לשכוח, התאמצנו לגרש את המחשבות המטרידות, אבל בתוכנו פנימה ידוע ידענו, כי שעה זו תגיע.

ואכן הגיעה.

במשך חודשים רבים השתדלו אנשי "החלוץ" לשכנע את עסקני הגיטו, את הציונים הוותיקים ואת אנשי הרוח, שהתרכזו סביב ז'.ס.ס., כי הגרמנים יבצעו את הגירוש וכי יש להתכונן לכך.

ואולם, העסקנים הוותיקים ניסו להרגיע את עצמם ואת האחרים. הסתמכו על חשיבותה של עיר הבירה, על "דעת הקהל העולמית", העלו על נס את חשיבותם של בתי המלאכה הגרמניים בגיטו. רבים האמינו שבקורבן כמה אלפים ואולי עשרות אלפים נפשות יפדו את רוב הגיטו.

קשה מזה היה הויכוח עם ה"בונד" ועם הקומוניסטים. אלה עדיין לא הכירו ב"ייחודו של הגורל היהודי", הם לא תפסו שאנו מוכרחים לצאת ראשונים למלחמה, שבשבילנו תיגמר המלחמה עוד קודם שתבוא מלחמת השחרור הכללית, שאנו לא נגיע עדיה, שמלחמתנו היא מלחמת הנידונים למוות.

ולמחרת ניתנה התשובה לכל הגיטו. מעל לכותלי הבתים זעקו כרזות באותיות שחורות גדולות ובישרו את העברת אוכלוסיית הגיטו למזרח. ההעברה לא חלה על העסוקים בסדנאות הגרמניות (ה"שופים"), על אנשי המיליציה, על הפקידים ועל עובדי המוסדות של הקהילה.

ליד הכרזות נקהלו המונים. קראו וחזרו וקראו את הכרזה ולא האמינו למראה עיניהם. אמנם הכל חיכו לבוא הגירוש. זה מחודשים רבים היו מגיעות שמועות והיו באים פליטים מקהילות שונות מגורשות ומושמדות. ואף על פי כן… גם עכשיו סירב הלב להאמין. ורשה – עיר גדולה לאלוהים, ורשה – עיר ואם בישראל, קהילה יהודית אדירה, נודעת לשם בעולם. כלום יתכן הדבר, שלא יישמע קול מחאה, שהעולם ישתוק, שליבה של האנושות כולה הפך לאבן?

היהודי הפולני, שעבר שבעה מדורי ייסורים, ששבע נפל וקם, שהאמין בנצח ישראל, שבטח שיכלה את כל שונאיו, היהודי הפולני, שחונך על קידוש השם, שרוחו לא נשבר מעולם, לא ידע מהי התנגדות אקטיבית והתגוננות בכוח, יהודי פולני זה, שרוב מניהיגיו השלוהו, כי ימצא לו מנוח גם בגלויותיו, עמד עכשיו אין אונים ואובד עצות. רק עתה הבין, כי מה שמתרחש לעיניו עובר כל דימיון-רשע, כי אין מפלט ואין מנוס. בעיניים כלות הביט עכשיו סביבו: מאין יבוא עזרו?

חנויות הגיטו מלאו קונים. המכולת המעטה נעלמה והלכה. קנו הכל. כל אחד לחץ בחוזקה אל ליבו את הצרור, שהצליח עוד לצרור ברגע האחרון. פת אחרונה. בכל בית שרר אבל. האמהות חשות כי לא נשאר להן עוד זמן רב לשמוח במראה ילדיהן, האבות שקועים בדאגה לגורל משפחותיהם.

וסרסורים סובבים בגיטו. פרוטה אחרונה שנטמנה ליום רע, מוצאת עכשיו ממחבואה, שמא במחירה אפשר יהיה לקנות את החיים. ומופיעות כל מיני "פירמות", באי כוח של בתי מלאכה גרמניים, כפטריות על רקב לאחר הגשם הן צצות פתאום, ומציעים תעודות, כרטיסים, השומרים מפני גירוש.

אותה שעה יושבים הפליטים, שהיו משוכנים בכמה מקומות ריכוז ("פונקטים") ואורזים את אחרוני חפציהם. ברחוב כבר מחכות העגלות, העתידות להוביל את הקורבנות למגרש ההעברה. האנשים מיואשים ואדישים. אין להם מה לאבד. אינם מקווים לחיים ואינם חוששים למות. בשיוויון-רוח הם קיבלו את הידיעה על גירושם. העוני, הנדודים, כוח האלימות הגסה מרדפת אותם זה שנים, והם הורגלו לנדוד.

בערב אותו יום נתכנסה המועצה היהודית לישיבתה. נשיא המועצה, המהנדס צ'רניאקוב, דחליל חסר-רצון, שנוצל כל הזמן על ידי הסוכנים הגרמנים וסכסכנים שונים, קרא בקול רפאים את צו הגירוש. תוך כדי קריאה בלע רעל. חייו נגמרו עם גמר השלב הראשון של הגיטו הראשון.

עברו ימי הגירוש הראשונים. חמשת, ששת, שמונת אלפים ליום. זוהי המכסה של גופות אדם, שהוטלה על הגיטו. עיר של נדודים למוות.

לועי המקלעים בלשו בכל. הם העיניים שדבר לא ייעלם מהן. והקהילה שומרת כל "הסדר והשקט". המיליציה היהודית השתתפה בפעולות הגירוש. הנימוקים היו כביכול הגיוניים: יש להציל את הניתן עוד להציל. נקריב כמה עשרות אלפים יהודים, אבל שארית הגיטו תינצל. ומוטב שידיים יהודיות יבצעו את הגירוש, מאשר לאפשר לכנופיות ס.ס. ולאוקראינים להשתולל בגיטו.

נמשכות השורות של אלפים הצועדים המוותה. הגיטו לובש צורת מחנה של קנוסי-מיתה קודם ביצוע גזר הדין. הרחובות הצרים חסומים על ידי שורת שומרים. מחדר לחדר, מן העליה עד למרתף, בכל מחבוא ומסתור משוטטות עיניים בלשניות, מפשפשות ידיים שעירות, הופכות ומהפכות. כאן נערך ציד רבתי ביער העבות של הפראות האנושית, ציד גדול על האדם חסר המגן. כבדים וארוכים הימים כשנים רעות. בכי ונהי מסביב וסגור. גם לנשארים בחיים נמאסו החיים, נושא אתה אותה כאשמה. והשיירות משתרכות לאורך הרחובות, שיירות על שיירות. נשים, שהזדקנו בלא עת נושאות צרורותיהן הכבדים, ילדים, תינוקות שנאחזו בשמלות אמותיהן, משרכים רגליהם לא-אמונות להליכה ארוכה.

אין זו אמת שאיש הגיטו אינו מתגונן. הוא מתגונן לפי אפשרותו. הוא עומד מוכן לכל. כל היום כולו הוא עומד דרוך וצופה בחלונו. הוא מחכה לקול הזוועה "בלוקאדה!" והקול נשמע לעתים תכופות. רחובות שלמים מוקפים, או בית, או קטע של רחוב. לעולם אינך יודע מאין תיפתח הרעה. ועל כן לבו הולם כל היום לקול כל עלה נידף. הוא הצטייד בתעודת עבודה משופעת בחותמות מחותמות שונות. כל רגע הוא ממשש בכיסו את נייר הביטחון הזה. וחששות מכרסמים אותו, שמא אין ממש בקמיע זה של נייר, שמא לא יצילנו מן ה"אומשלאג", מקרונות המוות. הוא הכין לו גם מחבוא לשעת צרה, הוא בוחנו וחוזר ובוחנו, האם יסתירנו המחבוא, עיניו תועות ומחפשות ותרות…

והמצב בגיטו הולך ורע מיום ליום. מיום ליום גדל הרעב. ההברחה נפסקה. אין להשיג לחם אפילו לפי כרטיסי המזון. הכסף איבד את ערכו. אין לקנות בו דבר. מספר המגורשים רב והולך. אחים מבכים אחיותיהם, בעלים – נשותיהם. איש הגיטו נעשה אדיש ושווה-רוח. כוח התנגדותו תש, ערכם של החיים יורד. הוא רואה עצמו מהלך בפרוזדור ארוך לקראת המוות. למילה "מחר" אין שום משמעות. עצביו מתוחים עד קצה היכולת, אין אונים הוא לעשות מעשה כלשהו, אפילו להסתתר אין רצון עוד. רבים הם שאינם מסתתרים עוד. לקול השוטר יוצאים הם מרצונם ומתייצבים לגירוש. יהא אשר יהא, ובלבד שיבוא הסוף.

על קירות הגיטו הופיעה כרזה חדשה, המבטיחה לכל הבאים מרצון להעברה – שלושה קילוגרם לחם וקילוגרם אחד דבש.

ובאים נפוחי רעב, אנשים מתים למחצה. על ראשם הצרור האחרון, שארית הרכוש. נשרכים הם על פני רחובות שוממים, שנעקרו מידי החיים. דמומות החומות האפורות. אוצרות הםן בקרבן את זכרונות הילדות, את ביכורי הנעורים, את זכר האהבה הראשונה, את ראשית מצעדי הגבר. כל מדרכה ידועה, כל שעל מוכר כאן.

ורשה היהודית נעזבת. ורשה, הלב היהודי הגדול שפעם בשפע חיות כזאת. ורשה, שוקקת נוער יהודי החולם על המולדת. סואנת בשאון המסחר ברחובות גנשה ונאלבקי, ידועה לשם, בית היוצר לתרבות היהודית, מרשרשת ברוב עתוניה היהודיים, ממריאה בחזון משורריה, כבדת חוכמה בבתי האולפן שלה וספריותיה, מתחנחנת בתיאטרונותיה – הכל, הכל נבלע בלוע קרונות המוות.

כבר הלכו דרי ה"פונקטים", הקבצנים, היתומים והחולים. הגיע התור לבעלי הניירות. תחילה לקחו רק את אלה שניירותיהם היו חתומים במספר קטן של חותמות, מבתי מלאכה פחותים בחשיבותם. אך עדיין אין סוף לדבר. יום יום חוזרים למגרש הגירושים לועיהם הרעבים של הקרונות.

בימים הראשונים להעברה נגזלו רבים מאנשינו. לא היינו מוכנים. המהלומה שניחתה בכל כוחה לא איפשרה את התגובה המהירה. היינו נפגשים ברחובות בעיצומה של ה"אקציה", החלפנו דברים על אנשים, מסרנו זה לזה ידיעות על קרובים. אחר כך התחלנו להיפגש בערבים. לא שמנו לב לשעות העוצר. בערבים היה הגיטו נושם לרווחה. בחביון הלילה הרגשנו עצמנו בטוחים יותר.

היינו נפגשים ברחוב נובוליפקי. כל יום הגדיל את הרגשת הזוועה. לעינינו גסס הגיטו. מעולם לא עסקנו במחשבותינו בעצמנו בלבד. כאבנו את כאב המיליונים.

והמאורעות תכפו במהירות הבזק. לא ניתן לנו זמן לאסוף עשתונותינו, לחשוב על תוכנית. כליום וגזרותיו, כל יום וצרותיו.

הכרת הכרח הפעולה בערה בנו. כבר בימים הראשונים פרצו ויכוחים חריפים בינינו ובין חברי ההנהגה. אבל מה לעשות?