Home זיכרונות מוורשה, עליזה מלמד

זיכרונות מוורשה, עליזה מלמד

זיכרונות מוורשה, עליזה מלמד

ורשה – יום בגיטו – חורף, עליזה מלמד, עתון חברת נוער בבית אלפא,

הדים, מדריכים: שלמה גנצביץ, יחיאל קדמי 5, סתיו 1946

ארכיון מורשת, D.2.3

סתיו 1946

עתון חברת נוער בבית אלפא / ה ד י ם / מדריכים: שלמה גנצביץ, יחיאל קדמי/5

ו ר ש ה

א. יום בגיטו – חורף

שנת 1941. הגיטו בורשה. קר. הקרה חודרת מבעד לבגדים הדלים. יצאתי עם מרים החוצה, כי בבית אי אפשר עוד לשבת. תמיד אותו הנושא: מחר. האווירה רקובה ועבשה. כל עוד נותר בנו הרגש, שעלינו להתרחק מזה, מוכרחות אנו לברוח מן הבית.

יום חורף אפור ומעונן. יורד שלג בלול בגשם והוא נמס מיד בהשאירו בוץ, שרגלינו בוססות בו. נלחצות אנו זו לזו והולכות נכחנו.

אנו יוצאות מן הגיטו ועוברות דרך הגשר לחלק השני הגדול יותר. אנו עוברות במרוצה את גשר העץ הנטוי על פני הרחוב חלודנה, אבל לרגע אחד רוצה אני להציץ מטה, לצד הארי. מתחתנו עומד משמר גרמני ומכוון את התנועה ואת הכניסה לגיטו.

עוברים אנשים רבים, אנשים בלי סרטים על זרועותיהם, לבושים פרוות ובנעליים חמות, עוברים פועלים, ילדים ממהרים לבית הספר, נשים לבושות הדר, נוער עליז. אלה אנשים אחרים, בני עולם אחר, אריים.

פתאום תופסת אותי חברתי בזרועי. קמה מהומה ובהלה. האנשים בורחים באימת-מוות.

מה קרה? מספיקה מילה אחת: “פרנקנשטיין". זהו אדם-חיה. גרמני שהוא סיוט הגיטו.

רצות אנו בתוך ההמון הרב, במוח מנצנץ רק רעיון אחד, עד כמה שאפשר להתרחק מכאן, כי בעוד רגע יתחולל משהו נורא.

נשמע קול מטח יריות. כדורים פוגעים בהמון, וההמון נרעד, התנודד והאנשים נפוצו לכל עבר. נכנסנו לבית זר והצצנו לרחוב שנתרוקן: בבוץ נשארו כמה גופות אנשים. ולמעלה, על הגשר, עמד הוא, המנצח הגאה, וצחק צחוק צרוד ומטורף למראה מעשה ידיו, הוא, אודננו, “פרנקנשטיין".

עודנו רועדות ומבוהלות, ואנו יצאנו מן השער ומכל השערים נשמעים קולות לחישה: אפשר ללכת? כבר שקט? ושוב נתמלאו הרחובות המונים ובקושי מפלסות להן דרך הריקשות והאומניבוסים הכחולים-לבנים הרתומים לסוסים – התחבורה החדישה ביותר שלנו.

יצאנו מלשנו לקארמליצקה. כאן כבר יש צורך לפרוץ לנו דרך בין המוני האדם ולאטום את אוזנינו, שלא נשמע את יללותיהם של האנשים השוכבים לאורך הקירות.

אנו כבר מכירות כמעט את כולם, אבל כל יום נוספים עוד כמה קבצנים חדשים.

הנה בפינה עומד אב עם ילדתו. פניו של האב חיוורים, עייפים, אבל מביעים חכמה רבה. בגדיו מתפוררים. הוא מחבק אל חזהו ילדה כבת שש, פניה ירקרקים צהובים, תפוחים ורגליה החשופות והנפוחות בולטות. פנים אלו של הילדה מביעים טמטום גמור.

לפני זמן-מה היה כאן עוד ילד אחד, אבל הוא מת. גם אמו מתה. יום אחד נפלה מתעלפת ואיש לא שם אליה לב.

עוברות אנו באדישות ליד גופות המתים הערומות המוטלות מכוסות נייר משני צדי הרחוב. כבר חדל להשפיע עלינו מראיהם של צללי-אנשים, ערומים כמעט, שפניהם צהובים ובשרם הנפוח נע בהליכתם כמין מקפא, פנים שאבד מהם צלם אדם והעיניים מציצות מהם כשני סדקים צרים.

כמעט שכבר חדלנו לשמוע את גניחותיהם של החולים בטיפוס הבהרות השוכבים בחום ברחוב. אנו נוקשות ואדישות. עינינו הסכינו עם מראה המתאים ואף קורטוב של רחמים או השתתפות בצער לא יעורר בנו מראה זה.

עוברות אנו על יד חנויות מלאות כל טוב, שבהן אפשר לקבל עוגות ונקניק ושימורים. בחנויות אלה יוצאות ובאות נשי הגסטאפו היהודי, נשי השוטרים ופקידי הקהילה, לבושות הדר ושערותיהן עשויות יפה. בגיטו יש הכל.

ופתאום התעכבנו מול מחזה שהוא בעצם מעשה שבכל יום. מאחורי החנויות העשירות, בתי הקפה והתיאטרונים מסתובבים נערים יהודים שאין להם כבר מה לאבד, המכונים "חאפער'ס"/חטפנים. שומעים צעקת אישה. ריצה, בהלה. איזה נער בן שבע עשרה מטורף מרוב רעב חטף ממנה את חבילת המזון ונעץ בה את שיניו. למען רגע אחד זה של אושר כדאי היה לו לספוג את מכות השוטרים היהודים. זה היה מעל לכוחותינו. למה הוא מכה את הנער הרעב? זעם אדיר עלה מן ההמון: חדלו מיד! מוכה, זב-דם גרר הנער את רגליו הלאה אל חנות אחרת לחזור על המחזה.

יוצאים אנו ממרכז הגיטו אל בית הקברות היהודי. מרחוק כבר מתנשא ריח חריף, בלתי נעים. זהו ריח מחסן הגופות המתות וריח הקברים המשותפים הגדולים, מקום שם הונחו הגופות שכבה על גבי שכבה. יהודים בלתי ידועים, בני בלי שם. אין למצוא קבר של קרוב, של ידיד. העצמות המעורבות זו בזו מכוסות סיד וכלור. מעשה ידיו של הטיפוס והרעב.

יורד הערב. כל הגיטו שרוי באפלה. אי שם תנצנץ מנורת קארביד. הכפור גובר, השלג יורד. כל העולם – מחול הרוח והשלג. נעלמות החומות, נעלמים המבריחים, האורבים מעבר לחומה, נעלמים בערפל הז'נדרם עם השוטר היהודי. הכל הולך ואיננו…

חוזרות אנו בסימטאות אפלות. התנועה נפסקת. מתקרבת השעה תשע. שעת השוטרים. הרחובות ריקים. אי פה אי שם מזדקרת גופה מתה שעוד היום התחננה לשוא לקצת עזרה.

לילה אפל וכפור. והיכן המחר? אלי, אלי האם כבר לעולם כך ישאר? האם תמיד אותו הלילה והרעב והדי היריות מרחוק? ולבסוף מה? מה? עוד גויה אחת בלא שם מכוסה סיד וכלור? בשקט מתים אנו ואיש אינו יודע על כך כלום. האם לא תתרומם איזו יד להגנתנו?

ב. שיחת גדוד – אביב

מתקרב האביב. מראה משונה לשמש החיוורת של הגיטו. באיזו ענווה – כאילו מפחדת היא לגלות את זוהמת החורף – תרפרף מעל לגגות הבתים וחודרת גם מעט אל הרחוב. ועם קרניה פז עולים גם זכרונות על אביב אחר, רחוק רחוק. מה מגוחכים ובלתי אקטואליים הם הזכרונות הללו? פרחי אביב ריחניים, טיולי בית הספר, הכפר, גרגרי תות היער – מלוא החיים, מלוא הילדות הטהורה. האם רק לפני שלוש שנים כל אלה היו במציאות?

לשוא נחפשך, אביב, בגיטו. הרי טיוליינו אל בית הקברות – המקום הירוק היחידי בגיטו – אינם אלא צחוק ופארודיה. יודעים אנו זאת, אבל כה תשתוקק הנפש אל קומץ ירקות, אל פרח קטן, אל שריד של דשא.

אביב אצלנו. מגיפה חדשה. הטיפוס חוזר ומכלה את האנשים למאות ביום. אביב אצלנו ושוב חוזרות השמועות על "אויסזידלונג". הבשורות הרעות מגיעות מכל קצווי פולין. גיטאות נשרפים, קרונות חתומים, מוות ונדודים.

…וגם אצלנו, בתנועת השומר הצעיר, חלו שינויים.

החיפושים נגד תנועות המחתרת מתגברים. לא מתקיימות כבר שיחות הגדודים באולמי המטבחים העממיים, חדלנו להתכנס במגרשים וכל הפעולה הפנימית של הקן עוברת אל אולם הקיבוץ ברחוב נלבקי 23.

המנהלים שלנו יותר עסוקים משום-מה ולעתים בכלל אינם נראים.

החלה העבודה במחתרת ב"חמישיות". המצב החומרי הורע, למרות שנשמר עדיין המטבח בקיבוץ. לעתים קשה היה לבוא להרצאה או לשיחה, מפני שהרעב הציק.

בסימטה צרה, בפרברי העיר, דלת מסתורית אל המרתף. ברחוב עומדים משמרותינו. נכנסים אחד אחד. זמן רב עלי להיאבק עם האפלה למחצה, עד שהתרגלתי להבחין דבר מה באור הנר שעמד באמצע. עיניי תרות אחרי חברות קבוצתי. הדמויות היקרות והמוכרות הללו. מתיישבים על הרצפה הרטובה והמלוכלכת. הכל טובע באפלה.. מופלאים וגם איומים פני המנהלת מירה, המוארת באור אדמדם. הפנים חיוורים, הפה קמוץ, העיניים הירוקות נוצצות בברק של פלדה. יושבות אנו בשקט, כי לשיר אסור. רוגע ורועד נשמע קולה של מירה. דבריה היו מלאי כאב.

"…כעת יכולה לבוא שעת המשבר בחיינו. יתכן ונוכרח להיפרד ולהתפזר; עלינו להיות מוכנים לכך. אולם מטרתנו עד הסוף, עד הנשימה האחרונה להישאר אדם, להישאר שומר. עלינו לשים לב עוד עכשיו שלא נשקע בחיי זוהמה וזלזול בכל. עלינו להחזיק ברמה את דגל האידיאלים וחרות האדם.  א ל   ל נ ו   ל ה ש פ י ל   א ת   ע צ מ נ ו,  א ל   ל נ ו   ל כ ר ו ע    ל פ נ י   ה א ו י ב.

יתכן ונוכרח להיפרד…

זכרו כי לא קשה להישאר אדם, כאשר יש לך על מי להישען, כאשר נמצאים ביחד. במבחן תיאלצו בודאי לעמוד ביחידות, כשכל אחד מכם יעמוד פנים אל פנים מול האויב. ויהיו דברי השיר, שהושר על ידי אחינו שם בארץ ישראל בימי המאורעות, לנו לסיסמה:

כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המוות"

דמומים ישבנו. דומיית קבר…

הצצתי אל הפנים הללו. כה צעירים, בני ארבע עשרה-חמש עשרה, וכה אמיצה החלטתם. הרי זה אנחנו, השומרים מתקופת המלחמה, ילדי הגיטו, יושבים כאן צמודים ודבוקים בלהט המרד, בקדושת הרעיון המשותף. הוי! כמה גדולה היתה אז שנאתנו אליהם, אל הגרמנים. ומה חזקים היינו בהכריזנו עליהם מלחמה לחיים ולמוות. ברגע הזה כל אחד החליט. בלאט ובשקט עזבנו את האסיפה… האחרונה.

כעובר חודש היו דברי מירה למציאות.

ג. רחוב מילא – קיץ

ב-22 ביולי 1942 התחיל הגירוש (אויסזידלונג בלע"ז) מורשה מזרחה. עברו כמה חודשים של עינויים בלתי פוסקים. חודשים של צייד על יהדות ורשה הכלואה בסוגר ללא מוצא, היהדות ההיסטרית, רדופת הטירוף.

עד שבליל אוגוסט אחד דפקה המשטרה היהודית אל דלתות היהודים הנותרים עוד בחיים והודעה בפיהם: על כל היהודים להתייצב מחרתיים בשעה עשר בבוקר על מגרש שלושת הרחובות הסגור. מי שלא יתייצב – יירה. גדולים ההיסוסים ולבסוף החלטה לא בטוחה. הולכות אנו, נדחקות, בזרם. יתכן שלעולם כבר לא נשוב הנה. לפנינו המונים. כל רכושם – תרמיל גב קטן. כיכר לחם. הגענו לבית החרושת, מקום שם היינו רשומות. כאן צריך להתקיים הבירור, הסלקציה. גרמנים עם שוטים מסדרים את השורות הארוכות. לחישות קדחתניות עוברות מאוזן לאוזן: מה יעשו בנו, מה רוצים? מהר תפסתי מספריים והינני גוזזת את שערות אמי, שתיראה צעירה יותר. שערותיה הנהדרות מתגלגלות לאט, כאילו מתחרטות על העוול שנעשה להן.

הגיע תורנו. המנהל, הגרמני טיבנס ועוזרו היהודי, התהלכו בין השורות וחילקו למי שמצא חן בעיניהם כרטיסי חיים. אני ואחותי בת התשע לא קיבלנו, ואילו אמא ואבא – כן.

הלכנו, נדחקנו עם זרם ההמון קדימה עד שהגענו אל המגרש הסגור בין שלושת הרחובות, מקום שם כבר התאספו כמאה וחמישים אלף יהודים, שרידים אחרונים, מתים למחצה.

מחשבתי הראשונה היתה להתקשר עם הקן השומרי שנמצא באיזור זה. לשוא, לאחר מאמצים לפלס לי דרך בתוך ההמון, ברמסי על כל שהזדמן מתחת לרגלי, הגעתי אל רחוב מילא 61. לשוא. לא מצאתי אף אחד. כפי שנודע לי אחר כך, חלק מן השומרים הלך להבעיר את האומשלאגפלאץ והיתר התחבאו בבונקר.

בינתיים התחילה תנועה ברחוב. הפירמה הענקית טיבנס מסתדרת בשורות ואלה שקיבלו את הכרטיסים יעברו את הסלקציה. אני הולכת עם אבא, אחותי ואמא. איני זוכרת, כיצד נעמדתי לפתע לפני הפרצוף האדום והאכזרי של הקצין ונושא כליו האוקראיני. זאת רק אזכור, היאך יד חזקה עצרה אותנו, לקחו מאת אבי את הכרטיס והחזירונו אל ההמון הרותח והמחכה לגורלו. אמי הרגישה, שלא עברנו את הסלקציה ונסוגה אף היא. עמדנו ארבעתנו חסרי אונים ומיוגעים. ורק כרטיס אחד בידינו. מי יקבלו? בקול רועד מהתרגשות פנתה אמי אלי ודבריה צרבו את לבי כברזל מלובן: “קחי את הכרטיס, הרי את עוד צעירה והעולם עוד לפנייך. למה זה תהי קורבן מיותר… לכי, בתי… אל החיים…” עיני אמי ואבי מלאו דמעות, אחותי התייפחה…

הרי זה היה פשוט כל כך שאני אלך איתם, שלא ניפרד יותר… יותר לא דיברנו על זה. ובינתיים נמשכה הסלקציה. הצצתי אל מעבר לגדר. משמאל עמד המון עצום, בעיקר זקנים וילדים המיועדים לטרבלינקה וממולי – קבוצה קטנה של נבחרים…

אוטמת אני אוזני. לא אוכל לשמוע את בכי העוללים שנקרעו מעל הוריהם. רעש איום. מרגישה אני את עצמי בתוך זרם עצום, שנושא אותי. איזה כוח אדיר נוהג בי ואינו מרשה לחשוב.

השרב גדול והצמאון מציק. הינני מתחילה להשליך בגדים שונים מתוך תרמילי אל ערימה גדולה. וכי מה בצע עכשיו בבגדים, בזהב וביהלומים? סמרטוטים שמתגלגלים בבוץ. רק מחשבה אחת גוברת: לחיות! והרי אנו הפסדנו כבר את הסיכוי הזה, לא עברנו את הסלקציה. בעוד יום או יומיים יקחונו אל קרונות צרים ומחניקים אל הנסיעה האחרונה בחיינו…

ירד הערב. שער הסלקציה נסגר. מחר המשך. ההמונים המחוממים מסתדרים ברחובות, בחצרות, בתוך הבתים. המונים, המונים בכל. אין לעבור את הרחוב. שכבנו על רצפת איזו דירה זרה. רק עכשיו החל המוח לפעול. מבררים תכניות. מחר תהיה סלקציה לכל אלה שאין להם כרטיסים. להורי עוד יש סיכויים. אני צעירה למדי, אולם יתכן שיתנוני לעבור באם אראה להם את כרטיסי. ואחותנו הקטנה? אבא יכניסנה אל תרמילו. התכנית ברורה, הסיכויים מעטים…

בלי סבלנות חיכינו לבוא הבוקר, איש לא עצם עין במשך הלילה. ושוב נפתחו שערי הסלקציה, ההמונים נדחקים אל השער. משני צדי השער שורות רוצחים ואצבעותיהם על הדק הכלים. ולפתע החל ההמון לסגת. צעקות: ברחו! הם אינם ממיינים, כולנו הולכים לגירוש.

עמדנו ראשונים על יד השער. על הסתלקות אין מה לחשוב. הגרמנים רמזו לנו להתקרב. המלים האחרונות של אמי: אם אחד ייתפס, כולנו נהיה איתו והאלוהים בעוזרנו.

ישר הלכתי קדימה, הראשונה. איימה עלי אלת גומי. כל ישותי מכוונת היתה רק לאחת: לצעוד קדימה, שם הגאולה. אחרי הלך אבא עם מטענו החי בתרמילו ואחריו אמא. עברנו. בשקט הצטרפנו אל קבוצת הניצולים. נשמנו לרווחה. אולם בלב מועקה כבדה…

הסתדרנו בתהלוכה וזזנו לעבר בית החרושת. אין אנו צועדים כנגאלים. לא. זוהי שיירה של מעונים ומיוגעים. אין שמחה בלב. יש רק כאב ללא גבול ופצעים אנושים. כל אחד השאיר שם בדוד הרותח את קרובי נפשו, את נשמת אפו. חוזרים גופים מיוגעים, בקושי סוחבים את בגדיהם ותרמיליהם לאחר שני ימי רעב וזיעה ניגרת בלי הרף.

צועדים אנו כנידונים… דורכים אנו על חללים שנמצאו בבונקרים. זה הכל, שנותר אחרי יגיעה כה רבה…

הרחובות ריקים לגמרי. החלונות והדלתות פרוצות. על המדרכות ובכבישים – שפע של רהיטים, בגדים ודם.

באיזה יאוש זעקו הרחובות היהודיים המרוקנים, בכמה זעם צרבו חפצי היהודים הרמוסים!…

ומה טראגי היה שובנו אל חיי ההתנוונות והציפיה אל הסלקציה השניה… כי בעוד שבוע, בעוד חודש וגם אנו נלך ל"שם" – שאין חוזרים ממנו יותר…

השמש שקעה. מחניק היה. מעלינו תלויים עננים שחורים – העתיד שחור ואפל יאוש. כאב…

ד. במחתרת – סתיו

בחוץ סופה איומה. הכל מסתחרר במחול הרוח, המשתרק ביללת אימים פראית ונושא מיליוני מיליונים פרחי שלג. לילה שחור בלי ירח. השלג עוטף הכל בתכריכים לבנים. מרוכסות עד הכפתור האחרון ורועדות מצינת הרוח החודרת עד העצמות – אורבות אנו בשער הבית עד שתעבור המשמרת היהודית החוזרת מן העבר ההוא, מן הצד הארי, אל הגיטו. מחכות אנו בלי סבלנות, נושאות אנו ניירות ועוד דברים אחרים. אני מעט מפחדת. עדיין אין לי נסיון מספיק בעבודה הקונספירטיבית, אולם איתי שתי המקשרות המפורסמות רות וירדנה מגדוד "תל עמל". סוף סוף נראו על רקע הלילה דמויות אחדות. כעת צריך למהר ובזריזות לדלג על החומה לבל ישגיח הז'נדרם המהלך אנה ואנה. עוד רגע. העזנו. סיכנו. חמקנו על יד הקבוצה העוברת והתערבנו בין אנשיה. הם אינם שואלים כלום. אינם יודעים כלום. עוברות אנו דרך רחובות ריקים שהיו פעם שוקקים והומים. כעת הרוח בלבד מטייל לו בדירות המרוקנות. אין זכר לאנשים.

הסופה שככה. מבעד לעבים מציץ הירח. הציג את פרצופו החווריני מול בתים עריריים וריקים. מבוהלת עצמתי עיניי שלא אראה, אולם הירח הציני הציף את כל ישותי וחדר לפני ולפנים והגביר עשרת מונים את תחושת הזוועה והאימים. הסתכלתי אל חברותי. פנים חיוורים, חדים, מלאי החלטה איתנה. כה השתוקקתי לומר להן משהו מעודד, משמח, אך אסור לדבר, אין אנו מכירות זו את זו. מתקרבים אל משמרות הגיטו. מרחוק קבוצת אנשים מתלחשת. דבר מה קרה. מתקרבים. אני מאמצת את מבטי. על יד החומה עומד אדם, פניו אל הקיר, ידיו מורמות. שני גרמנים לוחצים את קני רוביהם אל גבו. על האדמה מוטלים שני אקדוחים. ברור לי, שזה חבר ז.או.ב. שנתפס בהעברת נשק. הוא הסתובב. זה נער כבן שמונה עשרה. חיוורון-מוות על פניו. מי זה? מנחם שלנו, מגדוד "הגליל". רות מתקרבת אלי: לכי בשקט, אנו נשתדל לשחד את המשמר, נדאג לשחרורו. אם יתפסוך, הודיעי למקום הידוע. נעלמו. נשארתי לבדי בלילה וסכנת הבדיקה החמורה מרחפת עלי. הכרוזים הוצפנו היטב, אולם הגרמנים זועפים וקוצפים. הרגע הזה מכריע, הרי מוכנה אני למות: צריך לסכן. רק פעם אחת נחיה עלי אדמות. תורי הגיע.

החלה הבדיקה. אוחזות בי ידיים גסות וממשמשות מכל הצדדים. רטט של בחילה וגועל מרצד בגופי. כל תשומת לבי וכל כוחות נפשי מרוכזים בנקודה אחת: לבל יגלו את הכרוזים, כי אז הרי כל אבוד.

ולפתע דחפני מישהו קדימה ובמקומי בודקים קורבן חדש. כעת בודקים את אחד מחברינו, לבוש בגדי שוטר. הינני מעבר לשער. העכבתי לרגע, עלי לאסוף את מחשבותי, ניצלתי.

בשקט המשכתי דרכי ומסרתי את מטעני.

היה כבר מאוחר. רחובות הגיטו החלו להתרוקן. האנשים פחדו להציץ החוצה. היתה זו שעת אי-שקט וציפיה בין פעולה לפעולה.

כיוונתי את צעדי אל רחוב מילא 61, אל מעון השומר הצעיר. לכלוך ואי-סדר בחדרים. בכל חדר שש-שבע מיטות בלתי מסודרות. כולם נאספו לארוחת הערב, אחרי העבודה ופעולו אחרות. הארוחה כולה: מרק מימי איום ופרוסת לחם שחור וקשה. וככה מדי יום ביומו. האנשים רעבים. אבל אין מדברים על זה. הרי ברור שכל הכסף מוקדש להשגת נשק ולעזרת החברים שנמצאים בצד הארי. עשרות אלפי זהובים עוברים את ידי המנהיגים.

היום שקט רב. מחכים בקוצר רוח, כי היום יצאו כמה חברים עם נשק לעזרת מקום מסוים, ולא ידוע מה יקרה. הם מוכנים לכל.

אני נכנסת עם חברותי בנות הארבע עשרה והחמש עשרה אל החדר מתחת לגל ומכינות את מצעינו. שתים שתים במיטה, איזה סמרטוט משמש שמיכה; למראשותינו – תרמיל וזה הכל. שוכבים בבגדים. צריך להיות מוכן תמיד.

פתאום נשמע רעש. קולות שמחים ועליזים מן המדרגות. הבחורים חזרו יחד עם מנחם; אין קורבנות. לחיצת ידיים. מושכים אותם באמצע. מנחם מספר: לא ירו בו מיד, כי אם הובילוהו למאסר זמני. הבחורים הצליחו להתקשר איתו. בויימה בהלה איומה, אחד החל לירות ושניים אחרים שחררו את מנחם. הכל עבר בהצלחה.

חוזרות אנו אל המיטות. חושך. בחוץ שוב הסופה מיללת. מישהי התחילה לפזם. השירים זרמו זה אחר זה. “ואולי", “אנחנו שרים לך מולדת" ושירי גולה עצובים ומלאי געגועים אל ארץ ישראל. היה כה חמים ונעים באותם ערבי חורף, עת בחוץ השתוללו סערות השלג ואנחנו רבוצות על הרצפה, קשורות זו בזו ודבקות בחזון המשותף – שרנו משירי הארץ. נפרדנו ממנה הרחוקה, הבלתי מושגת, הדמיונית ומן החיים הערומים, המעורטלים מכל אשליה. שרנו שירי מוות, מוות למען כבוד יהודי, שרק הוא יחידי נאה ומתאים לחלוצי יהדות ורשה. מקומנו היה בין מחצית המיליון שאבד ללא שוב.

היינו אז חזקים, בטוחים, יפים.