Home אנשים ומעשים, מאת רוז'קה קורצ'ק

אנשים ומעשים, מאת רוז'קה קורצ'ק

אנשים ומעשים, מאת רוז'קה קורצ'ק

"משמר"  20.4.45

ארכיון מורשת, C.68-10-1

גטו ורשה 19.4.1945-19.4.1943

אנשים ומעשים, מאת רוז'קה (קורצ'ק)

איש מאתנו לא היה אז בורשה. איש מאתנו לא ראה את הגטו ברגעיו הנעלים ביותר, במערכה האחרונה שלו; עיננו לא ראתה בנפול אחרון הלוחמים ובצנוח איתו אחרון הדגלים – הדגל הכחול-לבן, שהתנוסס מעל לגטו הלוחם כסמל עליון לגאוות-עם ונקמתו –

לא היינו איתם. אבל נשאנו לבנו אליהם בכל הכאב ושנאת הדמים שמילאו אותנו. כל איש מאנשינו ראה עצמו שם בתוך-תוכו של המאבק הטרגי, במערכה האחרונה של גטו ורשה.

תחילה מגיעות שברי-ידיעות – מעורפלות, לא בטוחות. מפה לאוזן מוסרים כי שם, בורשה, מתרחש משהו; כי הגטו הגדול, השקט, של ורשה, התנחשל… שעשרות ומאות מבני הגטו יצאו לרחוב, חמושי נשק, והתייצבו למערכה מעטים מול רבים… – אולי למערכה האחרונה.

הידיעות אינן ברורות, אינן בדוקות. הנה נושרות הן מפיו של פועל רכבת פולני ויש שאין לזהות אפילו את מקורן. הגטו שלנו – גטו וילנה נרעש וחדור אי-שקט. במתיחות-נפש, בנשימה עצורה, קולט הוא כל צליל, כל מילה הבאה משם.

והפ.פ.או (*פארייניגטע פארטיזאנען ארגאניזאציע – ההסתדרות המאוחדת של הפרטיזנים) יודעת: אם הם כבר התחילו, משמע, כי מתקרב גם התור שלנו…

*

מבעד לחומות הגבוהות והאטומות של הגטו לא חדרו כל שמות. איש לא ידע מי הם אלה אשר העיזו, אשר ליבו את אש המרד. אף אנו לא ידענו. גם אלינו לא גונב שמץ דבר. ואף על פי כן, וככל שהדבר לא ייראה מוזר, עם הגיע הצליל הראשון, הבשורה הראשונה ידענו מיד בוודאות –

לעצמו של דבר, היה כל זה מובן, ברור ופשוט. האפשר היה לחשוב על המתרחש בורשה, בגטו, בלי לראות שם, בשורות הראשונות את ראשה הבהיר, את העיניים המפיקות און-עלומים, של טוסיה?

האפשר היה  שלא לראות שם בסערת הקרבות את פניו החיוורים ועזי ההחלטה של אריה?

האם לא ידענו בבהירות – אז, בטרם ידענו דבר, כי מרדכי הוא שמסר לעניין זה את נשמתו, את ליבו, את חייו?

האפשר היה לפקפק – ולו גם רגע קט – כי מקום שם נערך הקרב על חופשו של העם ועל כבודו –  שם נמצאים בעמדות הראשונות, המסוכנות, עשרות מאנשינו?

 

הן שמענו את קול הלמות לבותיהם, הן הכרנו את זו השלהבת הקדושה אשר הדליקתם.

הכל נעשה מיד כה ברור וכה מובן – שהרי אי-אפשר שיהיה אחרת…

*

ורשה-וילנה. המרכז הגדול של יהדות פולין מזה וירושלים דליטא מזה. שני הגטאות אשר יישארו כסמל לרוח העשוייה ללא-חת, לגבורה אנושית עילאית – הם ישוזרו עוד כמחרוזת באגדות העם. וילנה – בה נרקם לראשונה הרעיון הגאה על התגוננות ומלחמה. ערש האידיאה החדשה, המסעירה בחיי הגטאות. ורשה – היא שנתנה לאידיאה זו את הביטוי העליון והפכה אותו לאקט הירואי, גאה וטרגי – בצאתה, באין תקוות-ניצחון, אל המיתרסים.

*

מחדש צפים ועולים לנגד עיניי השבועות הראשונים בגטו וילנה. היינו מבודדים, באין קשר עם התנועה לא אחת שאלנו: ומה בורשה למודת ניסיון השנתיים של עבודה בתנאי הגטו? היודעים הם שם מהנעשה פה אצלנו, הגונב אליהם שמץ ממאורעות וילנה?

כעין תשובה לכך ניתנה במכתבו של יוסף קפלן. ברכת-שלום ראשונה, סימן ראשון לקשר, הידיעה הראשונה משם.

"אנו מזועזעים – כותב יוסף – למשמע הידיעות המגיעות מוילנה. אנו חושבים עליכם ועושים הכל, כדי להחיש לכם עזרה. זכרו, כי ברגעים הקשים ביותר אנו אתכם, זכרו את העבודה בתנועה… אל יאוש. הכרח הוא, כי יהיה לכם כוח, כי תהיו חזקים! אף אצלנו חייה ופועלת התנועה בתנאים קשים…"

הניתן לתאר מה ערך למספר מלים שלוחות מרחוק, מאנשים-אחים קרובים, לעת כזאת?

היש מי יודע את שפע המחשבות, ההרגשות והזכרונות שהן מעלות, את מידת הכוח והמרץ שהן מולידות?

כי מבעד לחומות הגבוהות האטומות, מבעד לגדרות-תיל של גטאות ורשה, ביאליסטוק, וילנה, לבוב, גרודנה וקובנה – בוקעות הידיעות, פורצות להן דרך ומבזיקות כמטיאורים: שארית התנועה חיה וקיימת!

*

בראשית היו מכתבים, פריסות-שלום, ידיעות, רוויים רוח של חירות, אהבה, דאגה כללית. אחר הופיעו גם הם – האנשים, אלה אשר הרסו בכוח רצונם העז את חומות הגטו האטומות ופרצו לעולם הרחב. לגבי אלה לא היו קיימים שערים נעולים, מחסומים. הם נשאו בחובם, איתם, את המילה החיה – זו שעתידה היתה ליהפך למעשה הגואל.

בדצמבר 1941 הגיעה לוילנה טוסיה. כל מי שלא היה מאחורי השער לא יבין, מה משמעות ל"הופעה" מעין זו בתחומי הגטו.

טוסיה הגיעה! – כבשורת-אביב עליזה נפוצה הידיעה בין האנשים. "טוסיה כאן, הגיעה לביקור מורשה" (לרגע צפו-עלו זכרונות על אותם ימים טובים, ימי הביקורים מורשה…) – כאילו לא היה גטו בנמצא, וגרמנים ומוות מסביב, כאילו לא היו, כאילו לא ארבה מכל פינה הסכנה… טוסיה פה! – קרן אהבה, קרן של אור.

ובבואה – הביאה איתה מחדדות החיים ומאש הנעורים התוססים, סיפוריה על העבודה בורשה, על אנשים, על מאורעות שונים, היו טבועים בחותם אהבה גדולה. היא פתחה לפנינו עולם חדש, לא-ייאמן כמעט. ראינו עשרות שומרים בעבודתם בתנאי זוועה של טרור, של מחסור ורעב. שמענו איך בקע מאפילת חיי הגטו בורשה זמר חדש, מתרונן באון – הרגשנו את מידת העמל המושקעת בהקמת נקודות ההכשרה. היא סיפרה על אנשים, על עזרה הדדית ובעיקר על כך, שלאחר שנתיים תחת עול הנוגש, בתנאים אל-אנושיים אלה – האנשים לא נשברו. וכאז כן עתה, לא רפתה האמונה בדרך והחזון הגדול רווי בלבבות –

כבר אז היה כל זה בשבילנו מעבר לגבול הממש, חלום שפג ונגוז. את וילנה פקדו כבר אז פעולות ההשמדה הגדולות הראשונות. לנגד עינינו הצטיירה מציאות הזוועה לכל היקפה. עוד חושבים על החיים ועל העתיד, ואותנו מטרידה כבר המחשבה על הכליון…

תוכניות רבות היו לטוסיה. לא יכלה להאריך שבת במקום אחד. גם בגטאות אחרים – היתה אומרת – מחכים אנשים, חברים. הם מנותקים ואני חייבת ללכת אליהם. הן נושאת אני איתי את דבר התנועה!

היה זה כה פשוט – היא חייבת ללכת אליהם!

צורך פנימי זה, הכרח מניה זה שנשא אותה בדרכים אבלות, בכל מקום בו ארבה הסכנה – יסודו בהכרה גבוהה, בהתעלות אנושית.

והיא הלכה. הגיעה לערים רחוקות, לגטאות סגורים ומסוגרים, בנשאה איתה את הערכים הנעלים ביותר של אדם – איש התנועה.

*

לאחר תקופה קצרה הלך אריה לורשה. הוא לקח איתו את כל האמת על החורבן ובלבו נשא את זוועת הדמים של פינארי (*היערות בסביבות וילנה שנהפכו לבית-קברות גדול ליהודי הסביבה). אבל הוא לקח איתו גם את הכרוז הנלהב של הפ.פ.א.: "אל תתנו להובילכם כצאן לטבח. התקוממו!"

מי שראה אותו אז, בשעות האחרונות לפני עזבו את וילנה; מי שהבין למבע פניו הסגורים ומלאי ההחלטה – ידע: לורשה הולך איש בעל נשמה יוקדת, רצון פלדה והאמת נר לרגליו.

*

אחר חודשיים מספר הגיעה אירנה (**נוצריה, מקורבת לתנועת השומר הצעיר, לקחה חבל פעיל במחתרת התנועה) בשליחות מורשה. אירנה – התגלמות האור והיפה שבאדם – הופעה שלא מן הרגילות. היא מביאה איתה חדשות מורשה. עתה אנו יודעים: מחוץ לפעולה הרגילה, החינוכית-חלוצית, מסתעפת העבודה גם לענפים אחרים. מתוך סיפוריה מזדקרת דמותו של מרדכי אנילביץ'. מאז לא קיבלנו עוד ידיעות במישרין. אך ידענו: גם ורשה מתכוננת.

 

אפריל 1943. זה זמן רב לא שמענו על ורשה. אנו אחוזים אי-שקט. מה מתרחש שם? הידיעות המעורפלות, הלא בטוחות, אין בהן כדי צירוף תמונה שלמה, מהן – אין לדעת כלום.

ולפתע, באופן בלתי-צפוי – זעקת הדמים באמצעות הרדיו*. "סוויט" מדברת: "האלו, האלו, אנו מודיעים לכל העולם: גטו ורשה גוסס, גטו ורשה עומד על סף האבדון".

זה שבועיים נמשכים קרבות מרים בין כוחות לא-שווים; זה שבועיים אחוז הגטו להבות אש ומוצף דם; מגינים על כל רחוב, מגרש, בית. כבוד ללוחמים האמיצים, כבוד לנופלים במערכה. בכוחותיהם האחרונים זועקים הם לתוספת נשק, לעזרה, לסעד…

"האלו, האלו! גטו ורשה נופל במערכה כבדה! כבוד לגיבורים! – גלוריה וויקטיס".

*

לפני שנתיים היה הדבר. ואף על פי כן זכורה כל מילה, זכור כל צליל, לפי שנחרתו באותיות-דמים בלב, בזכרון…

לאותו ערב נקראה אסיפה כללית של החברים בגטו וילנה. איש מהם לא ידע עדיין דבר. במתיחות וציפייה חיכו הכל לאשר יבוא. מתוך השקט הכבד והרווי מתיחות, נשמע קולו הפותח של אבא (*תחנת הרדיו של המחתרת הפולנית): חברים, גטו ורשה עובד כבר במערכה…"

כשכילה את דבריו עמדה דממה בחדר. דממה כבדה. איש לא העז להפירה. איש לא אמר דבר – אבל איזו זעקה עמדה בעיניים, איזה מבע היה לפנים החיוורים, המאובנים; כמה דמעות נמחו ביישנות, באין רואים –

מי שלא היה באותו מעמד – היבין, הירגיש את כל שחשבו והרגישו אז כל אלה. הידע כי בדמעות של כאב וחרון ביצבצה גם השמחה, הגאווה?…

היובן אם יסופר, כי בראש המאוויים היתה המחשבה: "ומתי נצא כבר אנו – כמוהם – למערכה, לראות עין בעין את דמו הארור של השונא, וליפול בשעת הצורך כבני-חורין, לא-מנוצחים, כלוחמים"… שעה זו של התייחדות והתעלות, לא תימחה מהלב עולמית –

וכביטוי חזק לרגשות אלה, של הימים ההם, מצלצלים עוד היום במרחקים, המלים השקטות של חברה צעירה – לא האמנתי כבר בזכייה גדולה זו של שמחה שעלתה בחלקי… לא חשבתי כבר, שאוכל בעצם הימים האלה, להיות גאה על יהדותי… היום גאה אני – זה היום של הנצחון הגדול.