Home גילה פטרן, דמותו של ד"ר אוסקר נוימן

גילה פטרן, דמותו של ד"ר אוסקר נוימן

גילה פטרן, דמותו של ד"ר אוסקר נוימן

גילה פטרן, דוקטור אוסקר ירמיהו נוימן

הבא להתחקות אחרי דמותו של אוסקר נוימן, לא יכול שלא לעמוד על הניגוד שבין תכונותיו הטבעיות שמשכוהו אל עולם הרוח והשירה, לבין התפקידים שמילא בחייו ושמעוגנים היו בעולם הפוליטי. ניגוד זה הוא אשר מנע מאוסקר נוימן לכבוש לו עמדה של מנהיג מובהק, אך הוא לא מנע ממנו להתבלט כאישיות בעלת יושר ציבורי ואינטלקטואלי שכל מעשיו הודרכו על פי אמות מידה של מוסר.

לפני חמש שנים הלך מאיתנו אוסקר נוימן, ממנהיגיה הבולטים של יהדות סלובקיה, שנפטר בשיבה טובה שבע ימים, מעש אך גם סבל. היטיב עמו הגורל וניתן לו עוד לחיות בארץ שלבניינה וגאולתה פעל בכל מאודו, ולה הקדיש מרבית שנות חייו. מרחק גיאוגרפי רב מפריד בין מקום קבורתו של אוסקר נוימן – מושב באר טוביה – לבין עיר הולדתו מוסט

(Most-Brux), אי שם בחבל הסודטים, צפון-מערבית לפראג, בה ראה את עולם העולם

ב-1894. כבן להורים ציוניים, כבכור מבין ארבעת הילדים שאמו ילדה, התוודע אוסקר נוימן אל הרעיון הציוני עוד בשחר נעוריו. ניצוץ זה נדלק בו עם מותו של הרצל שזעזע כל כך את יהודי אירופה, ולא כבה אלא עם היכבה פתיל חייו.

כנער צעיר הצטרף אוסקר נוימן אל תנועת הנוער "תכלת-לבן", ובהיותו סטודנט באוניברסיטת פראג נמנה על פעילי ארגון הסטודנטים הציוני "באריסיה", שם עוצבה השקפת עולמו הציונית-הומאניסטית ובה ספג ערכי היהדות הנאורה. בדומה לרבים מבני דורו היהודיים, למד גם אוסקר נוימן משפטים להבטחת קיומו לעתיד לבוא, אולם עניין אמיתי מצא בלימודי פילוסופיה. מעולם לא עבד כמשפטן, מקצוע שלא עלה בקנה אחד עם נפש המשורר שבו, שמשכה אותו אל כתיבה. רק כאשר ב-1923 נשא לאישה את מרים בת איזידור קנופפלמאכר1, פעיל ציוני בכיר בברטיסלבה, ניסה תקופת-מה לעבוד כפרוקוריסט; אולם הוא זנח עבודה זו בשמחה משהוצע לו מטעם התנועה הציונית לקחת על עצמו את ניהול ענייני קרן הקיימת בסלובקיה.

לברטיסלבה הגיע אוסקר נוימן אחרי מלחמת העולם הראשונה בשליחותה של התנועה הציונית וניסה שם לארגן את הנוער היהודי בתנועת "תכלת-לבן". כנראה בגלל אופיו השונה של הנוער הסלובקי מזה של הצ'כי, הנסיון לא עלה יפה. כשלון זה לא ריפה את ידיו והוא החליט לקרב את הנוער היהודי בסלובקיה לציונות באמצעות תנועת צופים "השומר קדימה". ביוזמתו ובהנהגתו התקיים בספטמבר 1924 מפגש ראשון של צעירים ציוניים בסלובקיה, בו הוקם גם ארגון-גג לכל קבוצות הנוער הציוניות ברפובליקה לתיאום פעולות תרבות2. הקשר האמיץ של אוסקר נוימן עם הצעירים, שנוצר עם ראשית פעילותו בברטיסלבה, נשאר ממאפייניו הבולטים של עבודתו לאורך כל תקופת פעילותו הציונית והציבורית בסלובקיה.

לצד פעילותו עם הנוער, נתמנה אוסקר נוימן גם לעורכו של העתון Judische Volkszeitung, כתב עת בעל אופי ציוני, שהחל לצאת באוגוסט 1919 כבטאון של יהודי סלובקיה. כתב עת זה נעשה לגורם חשוב במאבק למען זכויות המיעוט היהודי הלאומי3. ומלבד היותו עורכו, אוסקר נוימן הרבה גם לכתוב בו.

פעילותו למען הרעיון הציוני כוונה גם למבוגרים. היה מיוזמי הקמת ארגון הנשים "ויצו" בסלובקיה (1925), וחמותו יוליה קנופפלמאכר, יחד עם גיזי פליישמן, היו ממנהיגותיה הראשונות. גם אשתו מרים התגייסה לפעילות במסגרת זו, והיתה ממארגני ומבצעי ערבי תרבות. לא במעט הודות להשפעתו של אוסקר נוימן היתה ויצו בסלובקיה לגורם חשוב ביותר בטיפוח התרבות היהודית, השפה העברית והקשרים עם ארץ ישראל.

בקיץ 1929 הוקם בסלובקיה חוג לתרבות יהודית ופעילותו החלה בסדרת הרצאות שניתנה על ידי אוסקר נוימן במרכזי קהילות שונות. נושאי הרצאותיו נסבו אל אומנות, יהדות וציונות – שהיו מתחומי התעניינותו המרכזיים מאז ראשית נעוריו. על נושאים אלה הרבה גם לכתוב בעתונים יהודיים שונים, לרבות ה"זלבסטוור" (Selbstwehr), העתון המרכזי של התנועה והמפלגה ___ בצ'כוסלובקיה לצידם של ציונים דגולים כמו פליקס ולטש, מאקס פרוד, מארטין בובר, לאו הרמן ואחרים.

עבודתו בשירותי ההסברה של הקרן הקיימת מראשית שנות העשרים ועד לאיסור פעילותה של התנועה הציונית בסתיו 1940, הביאה את אוסקר נוימן לכל המרכזים והפינות הנידחות של סלובקיה ורוסיה הקרפטית, ואף לרומניה ולהולנד. בהרצאותיו הנלהבות הבנויות היטב, תאר בפני שומעיו את חלקה הגדול של הקרן הקיימת בבניין הארץ והתחדשות היישוב בה. למרות חרם הרבנים, שהוכרז עליו בלא אחת מעיירות רוסיה-רוטניה הקרפטית, הרצאותיו הושמעו בפני אולמות מלאים, והענותו של הקהל לקריאותיו היתה שכרו על המכשולים הרבים שהועמדו בדרכו.

ב-1931 הוזמן אוסקר נוימן לסייר בארץ ישראל כדי לראות במו-עיניו את תרומתה הגדולה של הקרן הקיימת בפיתוחה של הארץ. את רשמיו מסיור זה העלה בספרו Fahrt nach osten (המסע למזרח), למען להפיץ גם באמצעותו את הרעיון הציוני.

היה זה בעצם כבר ספרו השישי של אוסקר נוימן. קדמו לו שלושה ספרי שירה, ספר פרוזה ומחזה בשם "רות". במקביל הרבה לכתוב גם ביקורות על ספרים יוצאים. אחרי ספרו על ביקורו בארץ ישראל יופיע עוד ספר שירה אחד (1935), ובעקבותיו הפסקה בפרסומים ספרותיים שנמשכה כעשרים שנה. בתקופה ארוכה זו חבויים פרקי חייו הקשים של אוסקר נוימן: ערב המלחמה, השואה, חבלי הקליטה בארץ ונפילת בנו בכורו אוריאל במלחמת השחרור. ב-1956 ראה אור בארץ ספרו על שואת יהודי סלובקיה Im schatten des todes (התרגום העברי המקוצר במידת-מה "בצל המוות" הופיע ב-1958). למרות היותו ספר זכרונות ולא ספר היסטורי מובהק, מהווה חיבור זה עד היום ספר יסוד לכל חוקר המבקש לכתוב על שואת יהודי סלובקיה, וזאת בגלל אמינותו הגבוהה. בעזבונו של אוסקר נוימן מצויות יצירות נוספות, לרבות שתי יצירות בנושא השואה, אותן לא העמיד לפרסום.

העדרויותיו התדירות והממושכות של אוסקר נוימן מהבית, הטילו על כתפי מרים את עול גידולם וחינוכם של שלושת ילדיהם. ילדיו ידעו מעט מאותו האושר שזוכים בו אחרים מהמצאותו של אבא בבית. בימים המועטים שבילה עם בני משפחתו, כפי שנזכרת בתו מרגלית, החדיר בהם את רוח הציונות. קופסת קרן הקיימת שכנה כבוד בחדרם, ובארוחה משפחתית של ערב שבת קויימה מצוות התרומה לקופסה הכחולה. הטיולים המשפחתיים המעטים שזכו לערוך בצוותא בחיק הטבע ברוח תנועות הנוער היו מן החוויות המשפחתיות הבודדות שמעלה מרגלית בזכרונה. אוריאל הבכור זכה להתלוות אל אבא למחנות קיץ של

תנועות הנוער ולספוג מעט מרוח הצופיות והציונות, בטרם היה לחבר מן השורה של השומר הצעיר. אורי היה גם ראשון המגשימים של משפחת נוימן, וב-1939 עלה ארצה במסגרת עליית הנוער לקיבוץ שער הגולן.

סיפוח חבל הסודטים לרייך השלישי ובעקבותיו כינונה של סלובקיה האוטונומית באוקטובר 1938 על ידי הלאומנים4, היוו את ראשית התפוררותה של הרפובליקה הצ'כוסלובקית. אוסקר נוימן וחבריו הציונים, שהיו גם פעילי המפלגה היהודית5, חשו כי זהו מפנה משמעותי גם לגבי גורל יהודי סלובקיה, שמצריך תגובה יהודית הולמת. הם מחליטים להקים מעין "נציגות יהודית מאוחדת" שתורכב מכל הזרמים, כדי להגן בכוחות משותפים על זכויותיהם של היהודים שעמדו להתקפח בעקבות השינויים הפוליטיים. הארגון שיסדו כונה "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה – Zidovska ustredna uradovna pre krajinu slovenska – ZUU. מוסד זה זכה לפעול כשנתיים עד שנאסר קיומם של כל הארגונים היהודיים, ועיקר פעילותו התמקדה בהסבה מקצועית, עזרה בהגירה והגשת ייעוץ משפטי חינם ליהודים במאבקם נגד תהליך נישולם. אולם חלומם לכונן נציגות מאוחדת ממש נגוז, בגלל סירובו של ארגון הקהילות האורתודוכסיות להצטרף אליהם. לפי תיאורו של אוסקר נוימן ( בספרו Im schatten des todes6), מאמצי ה-ZUU לצרף את האורתודוכסים לארגונם נמשכו לאורך כל תקופת קיומו של ארגון זה.

בפרספקטיבה של הזמן ניתן לומר, כי תרומתן הגדולה של ה-ZUU לבד מהעזרה שהושיטו ליהודים, היתה במאבקם של מנהיגיה לאחדות השורות, אותו ראו כצו השעה. סביר להניח, כי כאן הונחו היסודות לשיתוף הפעולה המבורך של "קבוצת העבודה", העתידה לקום, בה עבדו מאוחר יותר שכם אחד נציגי האורתודוכסים, הניאולוגים, הציונים והמתבוללים.

בעת קיומה של ה-ZUU הופיע בסלובקיה עתון Zidovske Noviny7, היה בעצם בטאונה של החלק הציוני של המפלגה היהודית ומאוחר יותר גם של ה-ZUU. העתון נתאפיין ברוח לוחמת בעיקר בתגובותיו על הגזירות האנטי-יהודיות. אוסקר נוימן הרבה לכתוב בו מאמרים מרכזיים בעיקר בענייני יהדות, ציונות, התגובה היהודית על בעיות השעה. ראוייה לציון תגובתו על הספר הלבן של מאלקולם מק דונאלד במאי 1939, אותו סיים בנבואה: "ספר לבן זה יהיה מכבר מסמך דיפלומטי מת בדומה לאלה שקדמו לו, ויישתכח באבק הארכיונים של הפוליטיקה העולמית, כשאנו נחיה ונעבוד בארצנו כבני-חורין"8. חבל רק שמעטים כל כך מיהודי אירופה זכו להגשים חזון זה, אבל את השואה כפי שהתרחשה לא ניתן היה לחזות.

באביב 1939 נסע אוסקר נוימן יחד עם גיזי פליישמן, אז ראש היצ"ם ונציגת הג'וינט בסלובקיה, לצרפת ולאנגליה לחפש יעדי הגירה, באין אפשרויות עליה. פניותיהם הרבות לצירויות ולשגרירויות שונות לזכות באשרות כניסה למבקשים להגר, העלו חרס. באנגליה גילו נכונות לקלוט צעירות בנות שמונה עשרה לקורסים לאחיות ולעבודות משק בית, כמו גם ילדים של פליטים ושל אנשים חסרי נתינות9. ואכן, כמה קבוצות של ילדים ושל בנות יצאו לשם.

גם בקונגרס הציוני, שהתקיים באוגוסט 1939 בז'נבה, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, ניסה אוסקר נוימן להשיג סרטיפיקטים למועמדי העליה הרבים. אולם ההגבלות שהוטלו על ידי הספר הלבן של מק-דנואלד לא איפשרו להגדיל את מכסת העולים. החלוץ, שעד אז קיווה להשיג עלייה מוגברת על ידי מאבק פוליטי, הרים ידיו ונתן הסכמתו לארגון ההעפלה.

לאחר התמוטטותה של הרפובליקה הצ'כוסלובקית וניתוקה של ההסתדרות הציונית בסלובקיה מהמרכז שבמוראבסקה אוסטראבה, נבחר אוסקר נוימן בועדה שקויימה

ב-Liptovsky Svaty Mikulas באביב 1940, ליושב ראש שלה.

עם הקמת הארגון הכפוי "מרכז היהודים" – או"ז, Ustredna Zidov – UZ10 בסתיו 1940, נאסר קיומם של כל הארגונים היהודיים וגם של ה-ZUU. אוסקר נוימן נתמנה לראש אגף ההסבה המקצועית (Preskolovaci Odbor) שב"או"ז". במסווה של הכשרה מקצועית רוכזו באגף זה (עד לחיסולו בעת גירושי 1942) כל הפעולות של התנועה הציונית ותנועות הנוער שקיומן נאסר. אגף זה עזר גם הרבה לקבוצות חלוציות שנמלטו מפולין ואשר אחרי הכשרה בסלובקיה עשו דרכם להונגריה ומשם לארץ ישראל11.

במארס 1942 נוכח אוסקר נוימן לדעת כי נכשלו מאמצי פעילי ה"או"ז" למנוע את הגירושים. הוא דאג להפיץ את המידע בין היהודים באמצעות עובדי מחלקתו תוך מתן עצה לברוח להונגריה. יעקב רוזנברג-רונן, שהיה אחד משליחי מצווה זו, מספר בעדותו על אופן הפצת האינפורמציה12. עליו הוטל לנסוע מברטיסלבה לעיר פרשוב ברכבת מאספת (חבריו הנוספים נסעו לכיוונים אחרים), כשבכל תחנה בה התקיימה קהילה יהודית, חיכה לו – בעקבות הודעה טלפונית מוקדמת מאוסקר נוימן – נציג הקהילה, כדי לקבל את בשורת האיוב ואת העצה לברוח להונגריה. הידיעה עוררה מבוכה ואימת מוות אך גם חוסר אונים. האזהרות הועילו מעט, והסיבות ידועות, אולם אוסקר נוימן מילא את חובתו המוסרית כאיש ההנהגה היהודית בימים הגורליים ביותר של יהדות סלובקיה.

אחרי חיסולו של אגף ההסבה המקצועית13 היה אוסקר נוימן לראש מחלקת הבנייה שב"או"ז" יחד עם ידידו הטוב הארכיטקט אנדרי שטיינר. גזירת עבודת הכפייה והקמת מחנות העבודה על אדמת סלובקיה14 נתקבלה על ידי אחדים מפעילי ה"או"ז", ואף על ידי הציונים שבה, כרע במיעוטו. אוסקר נוימן, יחד עם אנדרי שטיינר, נרתמו להקמת מחנות עבודה ומפעלי ייצור פרודוקטיביים וחיוניים למשק הסלובקי. באמצעותם קיוו להפריך את טיעונם הכוזב של הלאומנים הסלובקיים הקיצוניים בדבר טפילותם של היהודים, וכן קיוו לחזק את מגמת המתונים לרכז את היהודים על אדמת סלובקיה. נסיבות שונות, שמקורן בעיקר במאבקי הכוח הפנימיים בסלובקיה, גרמו לנצחון האגף הרדיקלי בהחלטת ממשלת סלובקיה לגרש את היהודים.

מבחנה הגדול והאמיתי של מנהיגות יהדות סלובקיה בא לה בעת גירושי 1942, הימים הגורליים ביותר שקיבוץ יהודי זה אי-פעם ידע. כאשר אלה מבין ראשי ה"או"ז", שאחריותם ודאגתם ליהודים היתה מעבר לחובתם הפורמלית, הרגישו כי הארגון אינו מסוגל להתמודד עם סכנת הכליון הרובצת על יהדות סלובקיה, הם התארגנו במסגרתו לפעלות הצלה חשאיות תוך עקיפת הוראות הממשל, שאחדים מראשי ה"או"ז" גילו נכונות למלא. פעילותם התרכזה בשיחוד פקידים בכירים שבידיהם הופקד גורל היהודים, התערבויות למניעת גירושם של בעלי תעודות חסות למיניהם, נסיון רצוף לאתר מגורשים בפולין ולהעביר להם עזרה, גביית עדויות מהנמלטים ממחנות פולין והבאת המידע על גורל המגורשים לידיעת ראשי הכנסיה והממשל המתונים, ניצולו של המידע למאבק על הפסקת הגירושים, ודיווח רצוף על מצבם של היהודים לארגונים היהודיים בחו"ל, באותה העת בעיקר בז'נבה. קבוצה זו ידועה היום בשם Pracovna Skupina" – "קבוצת העבודה" וה-O.N. היה משותפיה הנאמנים.

פעילים אלה כינו עצמם "ממשלת צללים" – Nebebregierung, ואילו היום ידועים בשם "קבוצת העבודה". כוחם היה בעבודת צוות נאמנה, תוך שיתוף פעולה הדוק ואמון הדדי למרות השתייכותם לזרמים פוליטיים, חברתיים ודתיים שונים. מקור כוחה היו התחושה וההכרה כי פעילותם נוגעת לעצם קיומם של יהודי סלובקיה אשר ניצבים על פי תהום. המכנה המשותף לפעילי "קבוצת העבודה" שאוסקר נוימן היה מושתפיה הנאמנים היה הרצון העז להציל.

פעילותה הרבגונית של "קבוצת העבודה" חולקה בין חבריה על פי קשריהם האישיים עם נציגי השלטון, כישוריהם ותחומי אחריותם. בחלקו של אוסקר נוימן נפל להמשיך לחזק את מחנות העבודה, מתוך הנחה שאם אלה יגבירו את כדאיותם הכלכלית, הם יהוו גורם בריסונה של תאוות הקיצונים לחדש את הגירושים. כידוע, איומם של הגירושים לא סר מעליהם גם לאחר צאת השילוח האחרון של גל הגירושים הראשון באוקטובר 1942.

לבד מהגברת הייצור במחנות להעלאות ערכם כגורם כלכלי, למען יהוו פיתוי להשארתם של שרידי היהודים על אדמת סלובקיה, שם לעצמו אוסקר נוימן למטרה לשפר את תנאי חייהם וקיומם של שוכני מחנות העבודה, אשר בתקופת הגירושים היו תת-אנושיים. לשם כך יזם גיוס כספים משרידי יהודי סלובקיה ומהארגונים היהודיים בחו"ל, ואלה שימשו להעלאת רמת חייהם של תושבי המחנות ככל שהתנאים איפשרו זאת. במקביל הושגה גם מדיניות רכה יותר בהקפדה על הגבלת חופש תנועתם.

חוקרי השואה רואים את תופעת מחנות העבודה בסלובקיה – על חופש התנועה היחסי שהתקיים בהם ורמת החיים הסבירה שהושגה – תופעה ייחודית בשטחי הכיבוש הגרמניים ובארצות שנשלטו על ידם. במרוצת 1943 _________ התכתבות עניפה בין ועדת ההצלה שבקושטא לבין "קבוצת העבודה". אוסקר נוימן היה אחד המתכתבים המרכזיים עימם.

ביקוריו הסדירים של אוסקר נוימן במחנות העבודה בתוקף תפקידיו שמילא ב"או"ז", נוצלו בין השאר להכנות ל"שעת המבחן" שידעו כי תבוא. ב-1943 ידעו כבר בסלובקיה את סוד הפתרון הסופי, ורבים חשבו על התנגדות בדרכים שונות אם יחודשו הגירושים. במקביל קויים קשר עם מחתרות אנטי-פאשיסטיות מתוך כוונה ברורה להצטרף אל הלוחמים עם פרוץ המרד, ולשם כך החלו – בעיקר בנובאקי – באגירת נשק. משנכשל אוסקר נוימן להשיג נשק מהכומר הקתולי אוגוסטין פוזדך (Augustin Pozdech), שהיה קשור בתנועת ההתנגדות הצ'כוסלובקית15, העמיד לרשות הצעירים בנובאקי כסף לרכישתו בדרכים משלהם16.

מגעיו של אוסקר נוימן עם הכומר אוגוסטין פוזדך הביאו גם להחלפתם של אנשי "משמר הלינקה" במחנות העבודה במשמר של ז'נדרמים שנחשבו לנוחים יותר מהראשונים. עמם סוכם שעם כניסתם של הגרמנים לסלובקיה, ייפתחו הז'נדרמים את שערי המחנות ויאפשרו ליהודים להימלט17.

מגעיו עם פוזדך קויימו גם תוך כהונתו של אוסקר נוימן כ"זקן יהודים" (6.12.1943-28.9.1944), את תפקיד "זקן היהודים" קיבל על עצמו אוסקר נוימן בשלהי 1943 לפי דרישת חבריו לקבוצת העבודה. האווירה הנוחה יחסית בשלהי 1943 וכהונתו של לודוביט פאשקוביץ' (Ludovit Paskovic) כראש משרד הכלכלה המרכזי – UHU18, במקום מוראבק (Moravek) הקיצוני, איפשרו את הרחקתו של "זקן היהודים" שבשטיאן, שנפשם של פעילי "קבוצת העבודה" נקעה בו, ואת מינויו של אוסקר נוימן במקומו19. לא ברצון קיבל על עצמו אוסקר נוימן תפקיד מסוכן זה, בו אדם התהלך על חבל דק בין העזרה לבני עמו לבין מילוי הוראות האויב. מעשיו בתקופת כהונתו כזקן היהודים מוכיחים, כי גם כאן עמד אוסקר נוימן במבחן האחריות הציבורית והמוסרית.

באביב 1944, משגברה פעילות הפרטיזנים במזרח סלובקיה עם התקרב החזית, הוחלט על פינויים וריכוזם של יהודי מזרח סלובקיה, הפעם על ידי הצבא20. הפעולה השתדלנית של "קבוצת העבודה" לא מנעה אמנם את פינויים של יהודי מזרח סלובקיה מערבה, אך היא סיכלה את כוונותיהם של אנשי הממשל לרכזם. אולם נסיונם של היהודים לפעול גם במשרד ההגנה למניעת הגזירה, הביאה למעצרו של אוסקר נוימן, שרק במאמץ רב של "קבוצת העבודה" שוחרר כעבור חודש ימים.

כניסת הגרמנים בעקבות המרד הלאומי הסלובקי הביאה בסתיו 1944 לחיסולם המוחלט של שרידי יהודי סלובקיה. אוסקר נוימן נתפס ב-28 בספטמבר והובא למחנה סרד, שהפך בעת ההיא למחנה ריכוז, בזמן שמשפחתו מצאה מגן ומסתור בעיירה Velka Bytca. בהיותו מצוייד בתעודות כי נישואיו הם נישואי תערובת, נדחתה הגלייתו מסרד והוא גורש לטרזין עם השילוח האחרון. חסר אונים להושיע, חזה אוסקר נוימן בסרד בגירושם של אמו והורי אשתו האהובים, שגורשו לאושוויץ ומשם לא שבו.

עם שובו הביתה בתום המלחמה, נרתם עוד אוסקר נוימן לעבודה ציבורית, אולם היה לו ברור כי שאיפתו היא להגיע לארץ ישראל מהר ככל האפשר. ניצולי השואה הציונים הביעו את מלוא הערכתם לאוסקר נוימן בבחרם בו מחדש ליושב ראש ההסתדרות הציונית בסלובקיה.

בשנים האחרונות הותקפה מנהיגות יהודי סלובקיה בתקופת השואה, בעיקר אוסקר נוימן, גיזי פליישמן והרב וייסמנדל, מעל דפי רבעון גרמני לענייני היסטוריה21.

פרופסור קנדי, ג'ון ס. קונווי (John S. Conway) האשימם באחריות על גירושם והיספותם של יהודי סלובקיה בתקופת השואה. הוא העלה האשמה כוזבת, כי מנהיגי "קבוצת העבודה" ידעו את המטרה האמיתית של הגירוש, אך שמרוה בסוד כדי למנוע התנגדות מצד הקורבנות להגלייה, התנגדות שעלולה היתה לסכן את עמודתיהם וחייהם של הפעילים עצמם.

תמוה ביותר, איך היסטוריון בעל שיעור קומה כפרופסור קונווי, הסתמך על עדותו של אדם אחד בלבד – דוקטור רודולף ורבה (Rudolf Vrba), שמהימנות עדותו מוטלת בספק, בהשמיעו האשמות כל כך חמורות, ולא טרח לאמת אותן על ידי תיעוד נוסף המצוי אודות שואת יהודי סלובקיה.

החומר ההיסטוריוגרפי והמחקרים המדעיים שנעשו בנושא, מפריכים לחלוטין את טענתו המרכזית של פרופסור קונווי על הסתרת המידע אודות ההשמדה בפולין מיהודי סלובקיה. בשילוחים הראשונים של גירושי 1942 לא "מרכז היהודים" – ה"או"ז" – ולא הציבור, ידעו את המטרה האמיתית של ההגליה. המידע על גורלם הקשה של המגורשים בדבר תמותה המונית ברעב וביריות, החל להסתנן לסלובקיה בקיץ 1942, בחודשים יוני-יולי, והוא נתקבל כמעט בו-זמנית ב"או"ז" ובציבור היהודי במקומות שונים ברחבי סלובקיה22.

מטעמים מובנים מידע זה לא הופץ בכלי תקשורת המקובלים, אך הוא עבר מפה לאוזן, והוא היה לנחלת הכל. ההוכחה, היהודים החלו לגלות התנגדות לגירושים – התנגדות שלא היתה קיימת בתחילתם של השילוחים – והשלטונות נאלצו לערוך מצודים על מנת ללכוד קורבנות. יותר מזה, היו אלה עובדי "או"ז" עצמם, שהפיצו מידע על מועדי הפשיטה של הלוכדים, כדי לאפשר ליהודים להסתתר בעוד מועד23.

הבירור המתקיים כבר עם פרופסור קונווי, יביא אותו ללא ספק להודות, שאין יסוד להאשמותיו החמורות בהן האשים את מנהיגי יהדות סלובקיה בשעתם הקשה ביותר של נסיונות הצלה נואשים.

במארס 1946 עלתה משפחת נוימן לארץ ישראל. בנמל חיפה חיכה להם אוריאל אהובם, ממנו נפרדו כנער, ופגשוהו כגבר; שזוף פנים ורחב כתפיים, במדי נוטר, כשחיוך של אושר האופייני לו נסוך על פניו היפים. הפגישה ריגשה את כולם, אך אושרה של המשפחה מאיחודה לא האריכה ימים. בשלהי 1947 הותקפה שיירתו של אוריאל בעמק הירדן והוא נפל חלל. השכול היה קשה מנשוא. נפילת בנו בכורו אוריאל במלחמת השחרור בשלהי 1947 היוותה מכה קשה וספק אם התאושש ממנה.

במלאת לאוסקר נוימן שישים שנה, הוערך פועלו רב השנים באירועים רבים ברוב עתוני הארץ. הועלו על נס אישיותו, מידותיו הנעלות וציונותו ההומניסטית בה דגל.

ניתן לומר כי אוסקר נוימן היה אל-מפלגתי, גם אם בכינוסים ובקונגרסים הציוניים הרבים ייצג את סיעתו של חיים וייצמן. למרות זאת, חברי התנועות החלוציות לא ראו בו "ציוני כללי", אף לא במשמעות הווייצמנית הטובה, אלא אחד משלהם.

חייו הצנועים בארץ מעידים כי אוסקר נוימן לא ניצל את זכויותיו הגדולות מן העבר לחיפוש קריירה נוחה. בתפקיד צנוע במשרד ממשלתי עבד לקיום משפחתו, ובהמשך לפעילותו הציבורית בסלובקיה הוא כיהן כיושב ראש ההתאחדות של עולי צ'כוסלובקיה.

את חובו לילדיו על העדרויותיו הממושכות מן הבית בהיותם קטנים פרע אוסקר נוימן לנכדיו. רק כסבא התפנה אוסקר נוימן מעיסוקיו הציבוריים הרבים כדי להקדיש את עתותיו גם למשפחתו. הוא פרע גם את חובו הגדול לאשתו מרים על נשיאת עול המשפחה לאורך שנים, כשזו רותקה למיטה. לטיפולו המסור של אוסקר נוימן באשתו החולה לא היה שיעור. על מותה לא ידע להתנחם.

בן שמונים ושבע היה אוסקר נוימן במותו. מעשיו ופועלו קנו להם כבר אחיזה בתולדות יהודי סלובקיה.

 

הערות

  1. איזידור קנופפלמאכר כיהן אחרי תיאודור ויסטר כראש הארגון הציוני Svaz Zidov pa Slovensku; היה גם חבר הועד הפועל של המפלגה היהודית.
  2. The Jews of Czechoslovakia, Vol I., p. 96
  3. שם, עמ' 88.
  4. מאז הכרזת האוטונומיה השם "צ'כוסלובקיה" הופרד בכתיב על ידי מקף והוא נכתב צ'כו-סלובקיה.
  5. הרב ארמין פרידר, דוקטור אוטו לובל, ואוגן וינטרשטיין.
  6. Oskar Neumann, Im Schatten des Todes, 28-37

6א. על "קבוצת העבודה" ראה בהמשך.

  1. המוציא אוגן וינטרשטיין, העורך אוטו לובל.
  2. Zidovska Noviny – 2.6.1939
  3. שם, 12.5.1939
  4. הוקם על סמך החוק הסלובקי מספר 234, 26.9.1940.
  5. יוסף קורניאנסקי, בסלובקיה של טיטו, ידיעות בית לוחמי הגיטאות 22, עמ' 57-73.
  6. עדותו של יעקב רונן ברשות המחברת.
  7. משהוחלט על גירושם של היהודים, לא היה עוד צורך בהסבה מקצועית.
  8. בהקמת מחנות העבודה הוחל באוקטובר 1941, על סמך הסעיף 22 של הקודקס לענייני היהודים 198/41.
  9. עדות אוסקר נוימן, ארכיון מורשת A.175.
  10. עדות י.ש., ברשותו של עקיבא ניר, עמ' 280.
  11. עדות אוסקר נוימן, ארכיון מורשת A.175.
  12. ה"או"ז" הוכפף ישירות למשרד זה שקיבל סמכות רחבה ביותר להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה ולהעברת רכושם לידי לא-יהודים.
  13. ראה מינויו של אוסקר נוימן מטעם ה-UHU, 6.12.1943, ארכיון מורשת.
  14. Oskar Neumann, Im Schatten des Todes, 212-216
  15. ראה שני מאמריו של ג'ון ס. קונווי ב-Vierteljahrehefte fur Zeitge schichte, Munchen, Heft 2 1979, Heft 2 1984
  16. עדותו של דוקטור טיבור קובאץ' במשפט נגד אנטון ואשק, יד ושם M-5/137, עמ' 71; עדותו של ה. וינטנר בסימפוזיון על פעולותיה המאורגנות של יהדות סלובקיה, ארכיון מורשת C.38.2, עמ' 51; עדותו של ק. רובין, יד ושם ר-3415/220.
  17. ט. קובאץ' במשפטו נגד ואשק, יד ושם M-5/137, עמ' 69.