Home אליהו שדמי, "פרקי חביבה" – על חביבה רייק

אליהו שדמי, "פרקי חביבה" – על חביבה רייק

אליהו שדמי, "פרקי חביבה" – על חביבה רייק

פרקי חביבה

מתוך ספר בכתובים "לא למצוא ולא להיכנע"

מאת אליהו שדמי

 

ההר והנהר

ההר והנהר חלשו על העיירה החמודה המצטנפת לה בעמק הצר בין רמה תלולה מזה וההר והנהר מזה.

הנהר היה נהר של ממש ושמו הרוֹן. הוא זרם לרגלי ההר, גון מימיו השתנה לפי עונות השנה ובאביב, בימי הפשרת השלגים בהרי הטאטרה הנמוכה, היה עולה על גדותיו, חום וסחפני, גורף עמודים ומרישים, שרידי גשרים וכל מיני חפצי-בית מעניינים. הילדים היו אז מתגברים על פחדם ויוצאים חבורות-חבורות לחזות בנהר המשתולל, ושעות על שעות היו זנים את עיניהם בזרם אדירים המוחק חופים ומציף רחובות ומרתפים.

לימים רוסן הנהר בקטע העובר את העיירה. ערוצו העומק, גדותיו רוצפו אבנים, וטיילת רחבת-ידיים עברה לאורך החוף. אבל עבודות הוויסות נפסקו בעיבורה של העיר, ובקטע העובר את הכפר-הפרבר בעל השם היומרני ראדבאן-שעל-נהר-הרון נשאר הנהר חופשי מכבלים והמשיך בתעלוליו באביב מדי שנה בשנה. ביקתות העוני הוצפו מים, חצרות נמרחו רפש, הרכוש הדל ניזוק ויש שהיו גם קורבנות בנפש. גם חצרם של משפחת רייק היתה בהישג שטפו של הנהר.

ההר אורפין לא היה גבוה ממש כפי שהיה נראה בגין מבנהו המיוחד. צלעו הפונה אל העיירה היתה תלולה ביותר ומיוערת עצים למיניהם, שהרהיבו את העין בשלל גוני הירוק בחודש מאי ובקשת צבעי החום והצהוב בשלכת הסתיו. בחורף הבהיק לובן השלג מבעד לשלדי העצים החשופים.

על עף תלילותו הרבה נקל היה לעלות על פסגתו של ההר הודות למערכת שבילי עקלתון, שהותקנו על ידי העיריה, ועליהם גאוותה. מוצאם של שבילים מרווחים אלה בסמוך לתחנת הרכבת "הקטנה" ועוברך בהם הלוך ועלה ממזרח למערב וממערב למזרח יתגלו לפניך גגות העיירה ומגדלי בית היראה שלה, חוצותיה וכיכרותיה המקסימות והגבעות העוטרות לה סביב כחזות מרהיבה, כל פעם מזווית-ראייה אחרת ומגובה אחר.

בשיפולי השבילים המתעקלים הוקמו סוכות וספסלים בחיק פינות חמד, מקלט לנאהבים, וגם – מקום לשיחות לבוגרי קן השומר הצעיר בערבי קיץ לוהטים. ויכוחים סוערים על חומר ורוח, אהבה ואושר, חופש הפרט וזכויות הכלל שימשו נושאים לשיחות אלה. במיוחד התחבב על השומרים ביתן-עץ מרווח ופתוח עם ספסלים לאורך הקירות, שנבנה בשביל תזמורת כלי הנשיפה של הצבא, בו היתה מנעימה את זמירותיה בימי ראשון לשבת.

 

 

יומה של חביבה

דרכה של חביבה חצתה לאורכה של כל העיירה, שצירה הם שני רחובות ראשיים הנפגשים בכיכר עתיקה על שמו של נשיאה הראשון של הרפובליקה ט.ג. מאסאריק. הרחוב העליון תחילתו בתחנת הרכבת "הגדולה", המרוחקת מהחנות שעבדה בה רק כמאתיים מטרים.

חנותם של האחים נויברגר היתה שונה במקצת משאר החנויות שבעיירה. אם פתחת את דלת הזכוכית, צלצולו של פעמון מודיע שלקוח בא לחנות. כי אין בה איש, בחנות זו. חביבה יושבת במשרד המובדל על ידי מחיצה, מאחורי שולחן הכתיבה או על יד מכונת הכתיבה. הבעלים נמצאים לרוב בבית המלאכה או במחסנים שבחצר האחורית, כי אמנם החנות היא רק חלקו הקטן של העסק הכולל עבודות שרברבות, בית מלאכה לפחחות, מחסנים של חומרי בניה, מלט, מרצפות ורעפים. בחנות אופניים ואופנועים וחלקי חילוף שלהם, ברזים, צינורות, צרכי חשמל ועוד. חביבה – ידה בכל. מנהלת חשבונות, כתבנית, משלמת שכר לפועלים, מסדרת את הדואר, פורעת שטרות בבנקים… וגם מוכרת בחנות.

זה עתה חזרה מהדואר והביאה את תוכן תיבת הדואר של הפירמה. בדרך סרה לכמה רגעים לחנותו של דוקטור הלר לגמור איתו כמה פרטים להכנת ביקורו של דוקטור אלטמן מברטיסלבה, הבא לפתוח את מגבית הקרן הקיימת לישראל "הגלילה". כרגע פותחת היא את המעטפות, ממיינת את המכתבים המסחריים, החשבונות והודעות על זמן פרעון השטרות.

הטלפון מצלצל. אהובה מבשרת בהתרגשות רבה שאת דליה פיטרו ממקום עבודתה. שערוריה בלתי נעימה. דליה ניהלה יומן והחזיקה אותו במגירת שולחן העבודה שלה. בימי מחלתה של דליה חיפש הבוס שלה משהו במגירה, נתקל ביומן וקרא בו מתוך סקרנות. והנה כתוב בו בין היתר, שהוא, הבוס, הינו קפיטליסט מנוול, מוצץ דמם של הפועלים, נצלן המתעשר מעבודתם, ולא העלה את שכרה של דליה מאז נכנסה אצלו לעבוד כמתלמדת, הגם שהספיק כבר מאז לרכוש שלוש פרוות-חורף לאשתו. תיאור זה לא נשא חן בעיני הבוס והבוקר לא נתן לה אפילו להיכנס למשרד, אמר לה שהיא בולשביקית כפויית-טובה ופיטר אותה ללא שהות. צריך מיד למצוא לה עבודה אחרת, כי לאחר שאחיה יצא להכשרה, היא המפרנסת העיקרית בבית. אולי תוכל חביבה להפעיל את הקשרים שלה בעולם המסחר והתעשיה ולתור אחרי מקום עבודה מתאים!

עוד בטרם הניחה את השפופרת נכנס למשרד ייז'י נויברגר, אחד משני האחים בעלי העסק, רווק זקן וחביב, בעל שיער מכסיף ונימוסים מקסימים. הוא המתין בסבלנות עד שחביבה סיימה את שיחת הטלפון ורק אחר כך ביקש לראות את הדואר הנכנס, ומיד הכתיב לה כמה מכתבים קצרים. זמן קצר אחרי שיצאה צלצלה הדלת. אברך מגודל, בן איכרים, מתעניין באופניים, אך מחירם נראה לו גבוה מדי. בסוף הוא קונה רק פנס חשמלי וממהר לתחנת הרכבת הקרובה. חביבה גומרת את כתיבת המכתבים. הגיעה שעת הצהרים. היא סוגרת את החנות, עולה על אופניים ורוכבת לאכול – הביתה.

היא עוברת על פני מפעלי התובלה והמסחר הסיטוני, בית חרושת לכסאות וכמה חוילות של עשירים חבויות בצל גינות מטופחות. בהמשכו של הרחוב, הסמוך יותר לשוק – משרדי המדינה והמחוז, בית משפט, בית סוהר מחוזי, דואר ומשרדי המס והמכס.

הכיכר צורתה אליפסה מאורכת ובאמצעיתה מזרקה מפוארת, שמימיה מגיעים לגובה עשרים מטר והם מוארים בערבים בשלל צבעים. בצידה האחד של הכיכר כנסיות עתיקות עם מגדלי פעמונים ועל אחד מהם שעון גדול הנראה למרחקים. בצידה השני בולטים בתי מידות מודרניים של בנקים למיניהם. ה"בנק היהודי" בעל כניסה מרוצפת שיש, הוא מן הקטנים שבהם, אבל כאילו להכעיס קבע לו משכן בפינת ארמונו של הבישוף דווקא. לא חסרים, כמובן, גם בתי קפה, מלון, להלן בית העיריה העתיק וחנויות עם חלונות ראווה נוצצים שעל שלטיהם שמות בעלי צליל זר לשפה הסלובקית. רובן – חנויותיהם של אחינו בני ישראל הן. מקיצה השני של הכיכר נמשך "הרחוב התחתון" ובו בתים נמוכים, בנויים בסגנון ימי הביניים עם סמלים מוזרים מכויירים מעל לשערי ברזל כבדים. לפני הגשר העובר מעל לפלג ביסטריצ'קה, שמימיו תמיד עכורים וצבעם כצבע נייר האריזה המיוצר אותו יום בבית החרושת שבכפר הארמאנץ, לפני אותו גשר שמזכיר לחביבה את ימי הולדתה, מזדקרים בניינו של מנזר עטור חומה ומיסתורין מימין וטחנת הקמח הענקית משמאל המושבתת מאז ימי מלחמת העולם הראשונה. מכאן מתחילים הפרברים. רחוב בעל שם מוזר "הושטאג" המזכיר את ימי הביניים כשבעיר ישבו כורים גרמנים שהובאו לכאן על ידי הפוּגרים. כאן גרים יהודים בעלי פיאות וזקנים, יוצאי גליציה, כאן גם באחת החצרות הפונות אל הנהר בית התפילה הצנוע שלהם.

הלאה מזה אין עוד בתים. מצד שמאל רואים את הנהר וגשר-עץ מעליו, ומימין תל שחור, שריד מכרה עזוב ובתוכו מרתפים לאיחסון בירה. ושוב היא עוברת על יד בניינים מרובעים של קסרקטין שמחלונותיו המסורגים מלווים אותה תדיר החיילים בקריאות של ליצנות וניבול-פה.

כעת יורדים האופניים מהכביש הסלול בדרך-עפר לשפת הנהר בשטח בלתי בנוי, שבו מתקיים שנה שנה היריד הידוע של ראדבאן.

חביבה מתקרבת הביתה. על יד בית מרזח זה – פניה שמאלה והנה שער-עץ פתוח לרווחה. בחצר היא משעינה את האופניים אל קיר העץ של המרפסת, עולה בחפזון שתי מדרגות וכבר היא יושבת על יד שולחן ארוך יחד עם האח והאחות שחיכו לה, והאם המוכנה להגיש להם את האוכל.

 

בית-אם

היתה זו דירת עוני כפרית קטנה ופשוטה, בלי שרברוב ובלי חדרי שירותים. חדרים נמוכים, עבי קירות, רצפת לוחות עץ. מפתיעה למבט ראשון היתה הסתירה הבולטת בין הנקיון המבהיק של הרצפה, הדלתות, החלונות, המפיות הלבנות שעל השולחן ועל השידות ובין צפיפות הרהיטים המשופשפים, ששמרו שיירי-פאר מטושטשים מימי זוהר שחלפו ועקבות של טלטולי-דרך מרובים במעבר מהדירה המרווחת שבבודפשט למרכזי תעשיית הנייר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית ומשם לחדרים עלובים אלה שבכפר ראדבאן. מספרן הרב של הספות והמיטות היה מחוייב המציאות, כי שישה ילדים נתגדלו על שטח מצומצם זה, האב היה מבלה פה רק את השבתות והחגים, והיתה זאת האם ששמרה בעקשנות קפדנית על נקיון וחמימות גם בתנאי מגורים אלה.

אישה קטנה זו עם שערות מכסיפות ותוי-אצילות בפניה הצרים חרושי הקמטים, עיניה הטובות, מלאות-בינה ועליצות, הביטו בחיבה על ילדיה המגודלים שהסבו אל שולחנה. שלוש הבנות הגדולות סעדו בבתים, בהם עבדו בטיפול ילדים. רק שני הבנים וחביבה, הצעירה מכולם, היו עוד סמוכים על שולחנה. ילידת שלזיה, דיברה עם בניה גרמנית, ורק עם השכנים שוחחה בסלובקית רצוצה ועילגת במקצת. את האוכל הגישה ברוח טובה, לא היה צורך להפציר בילדים שיאכלו.

בשעת הארוחה דובר על בעיות פרנסה. בעיה זו לא ירדה מסדר יומה של המשפחה מאז הם זוכרים את עצמם. זה מזמן הסכינו לא להחשיב את האב בין מפרנסי המשפחה. הילדים הגדולים זכרוהו עוד כבעליו של בית חרושת קטן לנייר ולכלי כתיבה, וכן את הדירה היפה שבבירת הונגריה. כל זה ירד לטמיון.

השלב הבא היה עוד משרה טובה בעיר סגד, אבל גם מכאן פוטר ונדד לשאיו-האזה שבמחוז דיוֹר. בעיירה זו נולדה גם חביבה ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אז לראשונה נעלם האב לכמה חודשים והמשפחה נשארה ללא פת לחם. הילדים הגדולים נאלצו לעבוד, מי בעידור תפוחי אדמה ומי כרועה בקר ואווזים אצל האיכרים, כדי לזכות בלחם ובולבוסין ובכוס חלב בשביל התינוקת. כשהאב חזר אחרי חודשים סיפר שסוסיו הוחרמו על ידי הצבא ונבצר ממנו להגיע לביתו. בינתיים נסגר בית החרושת בשאיו-האזה ומשפחת רייק עברה להארמנץ שבסביבות באנסקה ביסטריצה. כאן, על שפת הפלג ביסטריצ'קה, בחיק יערות עבותים, עמד בית חרושת ענקי לנייר עם אלפיים פועלים. בימי המלחמה גוייסו רבים מהפועלים, נותרו לרוב בעלי מום וחולי שחפת. האב הועסק כאן כמחסנאי. כל הכפר התקיים על העבודה בבית החרושת ותנאי הדיור והקיום הזכירו את אלה שב"ז'רמינל" של זולה. בבית הספר ישבו בחדר אחד מאתיים וחמישים ילדים מחולקים לשש כיתות ולמדו מפי מורה אחת ויחידה.

ילדי משפחת רייק לא היו יודעים על יהדותם אלמלא גידופיהם של ילדי הפועלים. הם קמו על רגליהם יחד עם יתר התלמידים בראשית השיעור ואמרו "אבינו שבשמים" לפי דרישתה של המורה האדוקה. גם עץ האשוח לא ניפקד מקומו אצלם בחג המולד, כדוגמת בתי הנוצרים שבכפר.

עם גמר המלחמה והכרזת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, גברה השפעתן של המפלגות הקומוניסטית והסוציאל-דמוקרטית על הפועלים ועד להארמנץ הרחוקה הגיעה. פרצה שביתה גדלה נגד תנאי עבודה הבלתי אנושיים ושכר העבודה הירוד והיא נמשכה שנה תמימה. ארפד רייק, אשר מלבד חולשתו לקלפים היה אדם נאור, הסתפח אף הוא למפלגה הסוציאל-דמוקרטית ונטל חלק פעיל בארגון השביתה. כשזו נשברה סוף סוף על ידי טכסיסיהם של המנהלים, לאחר אפיסת-כוחם והפרת אחדותם של הפועלים, היה המחסנאי היהודי "המסית" אחד מאלה ששוב לא נתקבלו לעבודה. בזה חסל סדר תעשיית הנייר.

המשפחה רבת הסבל והתלאות עברה לגור לעיר המחוז באנסקה ביסטריצה. וכיוון שידם לא השיגה לשכור דירה בעיר, נשתקעו זמנית בדירה זולה זו בכפר-הפרבר. נשתקעו ושקעו. האב ניסה עוד את כוחו במסחר עורות, אך גם בזה לא שיחק לו מזלו. לפני מותו היה סוכן נוסע של בית חרושת לצרכי קצבים. שבועות על שבועות ניטלטל בקרונות רכבת מלאות עשן מעיר לעיר, לן במלונים ממדרגה שלישית וחזר הביתה רצוץ ושבור רק לעתים רחוקות לחגים או שבתות, וגם אז לא היה יכול להוסיף הרבה לקופת המשפחה. בינתיים גדלו הילדים והגיעו לפירקם. הבת הבכורה, נלי המסכנה, שעבדה שנים כאומנת במשפחתו של גנרל צ'כי, מפקד חיל המצב שבעיירה, הוכרעה על ידי מחלה ממארת ומתה. פרנצי ואילונקה מצאו עבודה במשפחות של סוחרים יהודים, שנשותיהם היו עסוקות כל היום בחנותן, אך כל שכרן היה המזון ומעט כסף שהספיק בקושי ללבוש ומנעלים.

כל האחים והאחיות נאלצו להפסיק את לימודיהם בגיל ארבע-עשרה כדי לעבוד ולא ליפול למעמסה.

שני הבנים למדו מלאכות. האחד שרברבות וחשמלאות והשני ספּרות, אך שכרו של הפועל, אפילו הוא מקצועי, ירוד הוא, ורבות גם עונות האבטלה. לפני שנתיים ניסו לפרוץ את מעגל הקסמים והחליטו לפתוח מספרה עצמית. ניגשו למפעל בהתלהבות רבה. במו ידיהם שיפצו הבנים את הדירה, ששכרו על אם הדרך, לא הרחק ממקום מושבם. פרצו קירות ובנו מחיצות. התקינו חלון ראווה מפואר. מתחו חוטי חשמל, סיידו וצבעו, תלו מראות. מספרה כזו טרם ראו בני ראדבאן בכפרם. לגברים לחוד ולגברות לחוד, עם מתקנים לסלסול תמידי.

בהתחלה היו ההכנסות טובות אם גם רובן ככולן הלכו לכיסוי החובות. אחר כך בא המשבר הכלכלי, נתמעטו הלקוחות והמספרה כיסתה בקושי את הוצאות החזקתה המרובות.

רק חביבה, הצעירה מכולן, היתה יוצאת מהכלל. בה השקיעו את כל מאווייהם לחיים יותר טובים, את געגועיהם למעמדם שאבד ואיננו. תחילה חלמו על כך שתלמד "פילוסופיה" ותהיה מורה בבית ספר תיכון. על חלום זה נאלצו לוותר וכל מה שיכלו לתת לה היו לימודים בבית ספר למסחר. מיד עם סיומו נכנסה לעבוד בחנותם של האחים נויברגר. מאז היוותה משכורתה החודשית הצנועה, העולה מדי פעם בפעם בשל הערכתם של בעלי העסק, אחד ממקורות הפרנסה הקבועים של המשפחה.

 

חרם

בית הספר היהודי היה בנין אפור בן קומותיים ומלבד שתי כיתות כפולות וחדר המורים שכנו בו גם משרדי הקהילה, בית תפילה של חורף (ששימש בקיץ מועדון לקן השומר הצעיר) ואולם גדול להצגות וריקודים. באולם זה היו עורכים השומרים את נשפיהם הפומביים בחנוכה וכן בעונת הקיץ, כאשר הרווח מהכנסות הנשף סיפק תוספת למגבית "קרן המחנות". מקהלות, ריקודי-עם, פזמונים ומערכונים שימשו אז לבידור הקהל ולחינוכו הציוני. בייחוד נהנו ההורים מהופעות ילדיהם.

אך היום לא לשם שעשוע התכנס כל קהל יהודי העיירה באולם הגדול של בית הספר היהודי שברחוב לזובנה. פני הבאים אומרות רצינות ויש גם שעצבנות מה ניכרת בהן. השנה היא שנת 1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון והחרפת נגישות הנאצים ביהודים. יהודי גרמניה הועמדו מחוץ לחוק והיו נתונים לחרם כלכלי ולשוד שיטתי של רכושם. הציבור היהודי המאורגן ברחבי-תבל ענה על כל אלה בהכרזת חרם על סחורות גרמניות, על תוצריה התרבותיים של גרמניה ובייחוד על סרטיה. בערב זה עמדו גם יהודי באנסקה ביסטריצה להכריז חגיגית על הצטרפותם לחרם. האסיפה כונסה ביוזמת הסניף המקומי של ההסתדרות הציונית וחלק פעיל ביותר באירגונה נטלו השומרים. אלישע היה נציגם בוועדה היוזמת וחביבה וקבוצתה דאגו לפרסומת, הזמנות ושאר פרטי ביצוע. כעת עומדים הם, השומרים, בשורות האחוריות לאורך הקיר וחביבה סוקרת מכאן את הקהל. בשורות הראשונות יושבים להם כבוד "בעלי המאה", עשירי העיר, שתרומתם למגביות הקרן הקיימת נרשמת במספרים בעלי שלוש ספרות. הרי הם בעלי בתי החרושת והמנסרות, מנהלי בנקים, עורכי דין, רופאים ורופאי שיניים וכד', אחריהם באים הסוחרים הגדולים, רוקחים ומהנדסים, חנוונים, פקידים, סוכנים-נוסעים ובעלי מלאכה. בשולי השורות האחוריות מצטופפים "עמך" וסמוך לדלת הכניסה עומד לו שוער בית הספר אדום החוטם, שלעולם אין הבקבוק מש ממנו, זה שמגדף בפיו חסר השיניים את ילדי בית הספר, השרויים במצב של מלחמה מתמדת איתו בגין משחקי כדורגל אסורים, שבירת חלונות וכדומה.

האווירה באולם מחוממת. חביבה מסבירה לנפתלי שיש לחשוש להתפרצויות ונסיונות חבלה מצד סוכניה של הפירמה שטייגר-את-לוי, השולטת על כלכלתה של העיירה ומרבית יהודיה פרנסתם תלויה בה, במפעליה הגלויים והמוסווים. ידוע היטב ששטייגר-את-לוי ועוד כמה לויתנים הקשורים בעסקי יצוא ויבוא עם גרמניה, אינם מעוניינים בחרם, וינסו למנוע את הרחבתו.

חברי הנשיאות עולים על הבמה. הרב דמתא בחליפתו השחורה, שרשרת צמודה לכיס אפודתו המכופתרת, כיפה מכסה את שערותיו העוטרות למצח גבוה, שמתחתיו מבהיק זוג עיני-תכלת. על ידו חרושתן העורות פיקמן, רווק כרסתן שהסיגרה אינה משה מבין שפתיו, החבר היהודי היחיד במועצת העיר. שלישי עולה דוקטור הלר הבלונדי, מזכירה של האגודה הציונית, ידידם ויריבם הנצחי של השומרים. הוא מתרוצץ בעצבנות על קרשי הבמה כמחפש דבר-מה.

חביבה תרה בעיניה אחרי אלישע ואינה מוצאת אותו לא באולם ולא על הבמה. דבר זה מדאיג את השומרים הסבורים שגם לנציגם מגיע מקום בנשיאות, בהתאם למשקלם ופעלם.

סוף סוף מצא הדוקטור הלר את מקומו מאחורי שולחן הנשיאות, קם לברך את הקהל ומוסר במלים ספורות מגומגמות כלשהו על מטרת האסיפה וסדר יומה: כבוד הרב יסקור את תולדות יהודי גרמניה ותרומתם לתרבות. דוקטור שיינר הצעיר, המסיים את לימודיו במכללת פראג, ירצה על תגובת יהודי צ'כוסלובקיה ואחר כך יובאו להצבעה החלטות החרם על סחורות גרמניות. רשות הדיבור לכבוד הרב הראשי.

הרב מתרומם בשקט ובקולו הבוטח, מתוך רגילות בנאומים ובדרשות, קורא הוא מן הכתב הרצאה מאלפת על עלייתה וירידתה של יהדות גרמניה מימי הפילוסוף משה מנדלסון, על טרקלינה של המשכילה היפהפיה הנריאטה הרץ שסופה שמד, על הטרגדיה של המשורר הגדול היינריך היינה, על סופרים, אמנים ואנשי מדע, על תריסר נושאי פרס נובל יהודיים ועד לשר הגרמני-היהודי וולטר רטנאו, שנרצח על ידי לאומנים גרמנים עוד בראשית ימי הרפובליקה הווימארית – סקירה תמציתית ומרתקת.

אלישע, היושב בירכתי הבמה בפינה המוסתרת על ידי המסך, עוקב מוקסם אחרי ההרצאה. אך לקראת סופה תקצר רוחו. היכן המסקנות? היכן מוסר ההשכל? יהודי גרמניה פרצו את חומות הגיטו ובדרך האמנציפציה וההתבוללות הגיעו לשיאי עושר וקריירה. אך כאשר עלו כן נפלו, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. למה, למען השם, למה? על אשר נטשו את דתם? והרי בין אלה, הסובלים שם בערי אשכנז, המובלים למחנות-ריכוז והנורים "תוך כדי בריחה", מספר לא-מבוטל של אדוקים בדת.

אבל הנה מופיע הנואם השני. דוקטור שיינר מדבר סלובקית רהוטה, מליצית. אביו, בעל חנות מכולת צנוועה, שבמשך חמש שנים חסך מפיו כדי לשלוח לבנו דמי-לימוד, יושב כעת באולם שבע-נחת מבנו הדוקטור, המדבר בחריצות שפתיים כזו בשפת הגויים. רק פתח את פיו וכבר הוא מפליג בשבחה של הרפובליקה הצ'כוסלובקית. זו הדמוקרטיה מיסודו של הפילוסוף תומס גאריק מאסאריק, ידידם האציל של היהודים. התרבות הגרמנית הכזיבה, לא היה בכוחה למנוע את העם הגרמני מדרכי הברברים. לכן הלאה השפה הגרמנית, הלאה השפה ההונגרית, שלבושתנו עוד רבים מבני עמנו לא התנערו מהן. הלאה כל השפות הזרות הללו! בואו וניצמד למשענת אחת בטוחה, זו מולדתנו האחת, הרפובליקה הצ'כוסלובקית הדמוקרטית, נדבר בלשונה ונהיה ראויים להגנתה.

מחיאות כפיים סוערות. מוחא כף האב הגאה ודמעה נסתרת גולשת על לחיו חרושת הקמטים. מוחאים כף יושבי השורות הראשונות, המדברים בביתם הונגרית וקוראים גרמנית: בראש וראשונה מחייבים העסקים ללויאליות כלפי המדינה. רק השורות האחוריות, מקום עמידתם של השומרים, נשארו קרירות וזועמות. פונים הם זה אל זה במבטי תמיהה. היתכן? הזהו דברם של יהודי באנסקה ביסטריצה נוכח מאורעות גרמניה? חביבה דוחקת באגרופה צלעותיו של יוחאי העומד לפניה וללא הבלגה יתירה לוחשת לו: "מה יהיה פה? אמרתי שאלישע חייב לדבר, ולא קיבלתם את דעתי". יוחאי עונה במין המהום שהוא ספק הסכמה ספק הבעת ספק. אבל שניהם כבר פוערים את פיהם למראה התמורה שעל הבמה. הדוד פיקמן קם פתאום מכיסאו ונראה כמתגלגל על רגליו הקצרות לעבר במת הנואמים. כרסו גדולה, קרחתו סמוקה ומכוסה אגלי זיעה, שפמו סומר, נשימתו קצרה. הוא נוטל מפיו את הסיגר העבה ופותח, כאילו להכעיס, בשפה הגרמנית: דבריו נרגשים וכנים. הוא מוחה נגד החרמת התרבות הגרמנית. האם בגיטה ובשילר נילחם, עם באך ועם בטהובן נלך בקרי? מה להם ולמעלליו של הצבּע-הקורפורל? מלחמה כלכלית-פוליטית – כן. אבל אל תגעו, חלילה, בתרבות הגרמנית האצילה, ההומניסטית, החפה-מכל-פשע! הקהל נבוך מהופעה מפתיעה זו, אך איש אינו מעז להפריעו. הדוד פיקמן, חבר מועצת העיריה, מקובל הוא על כולם, יהודים וגויים, לרבות ראש העיר השייך למפלגתו האנטישמית של הכומר הלינקה.

חביבה מחבבת את הדוד פיקמן. הוא רווק חביב, מספק רצועות לחנותם של האחים נויברגר ועוזר לסדר מיני רשיונות בשביל השומרים במשרדי העיריה. דמות מהעבר הרחוק, מתקופת הליברליזם של המאה התשע-עשרה.

אך בטרם הספיקה להתחלק בדעותיה עם נפתלי או עם יוחאי, שוב מפנה חדש על הבמה. מאחורי קרשיה צץ לו אלישע והרי הוא עומד לפני הקהל ונושא את דברו בקול צלול, מתכתי, נרגש כלשהו:

הקשבתי רב-קשב לדברי הנואמים המכובדים שקדמו לי, ואני תמה על האלטרנטיבה שהוצגה לפנינו נוכח אסון יהודי גרמניה, כאילו בידנו הברירה בין התבוללות גרמנית והונגרית, שהיינו נתונים לה פעם, לבין התבוללות חדשה – צ'כוסלובקית, שידידנו הדוקטור המלומד המליץ עליה. ולא היא. הלא תבינו, אחי היהודים, את גודל הסכנה? הלא תבינו ששאלת היהודים היא כלל-עולמית והגבולות אינם מהווים מחסום להתפשטות האנטישמיות. הנה קראנו זה לא מכבר על נאומו של השר מילאן הודז'ה לפני סטודנטים סלובקיים. השר שלנו המריץ אותם ללמוד ולעמול כפליים, כי עליהם להתמודד ולגבור על תחרותם של היהודים. האין סיסמה זו תואמת את המציאות? צאו וראו, מהו למשל המצב בעיירתנו. עוד לפני כעשר שנים היוו התלמידים היהודים כמחצית מתלמידי בתי הספר למסחר. היום בקושי תמצא בהם אחד או שניים לכיתה. גם אצלנו מנושלים היהודים מעמדותיהם, ההבדל הוא רק באמצעים. אך מה שקרה ליהודים אתמול בגרמניה, יוכל לקרות מחר גם אצלנו".

אחרי כל אחד ממשפטיו של אלישע פורצות מחיאות כפיים אדירות וחביבה מנצחת עליהן. מצטרפים למוחאי הכף רבים מירכתי האולם ומאמצעיתו וביניהם נשות ויצ"ו, המעריצות את אלישע על הרצאותיו הנאות בתולדות הציונות בחוג של הגברת נוימן.

"…נגיד זאת ברורות ללא שמץ של אשליות: הדרך היחידה להצלת היהדות היא הציונות, ארץ ישראל. שם בלבד נהיה בבית, רק שם נחיה כאנשים חופשיים ונוכל להתגונן. לא התבוללות חדשה נחוצה לנו, אלא דרך עצמית, יהודית, עברית. ומה אנו עושים במקום זה? בית הספר היהודי שלנו, במקום להעניק חינוך לאומי-עברי, הפך לקן של התבוללות".

כאן קופץ מכסאו בשורה החמישית המורה הוראק, מנהלו השאפתן של בית הספר. משקפיו נוצצים, קומתו הדקת כאילו חישבה להישבר כשהוא מנופף בידיו באוויר וזועק בקול צורמני: "עלילה מתועבת. אני מוחה, אני מוחה, אני מוחה!" וכבר מנצלים את התקרית כמה מלבלריו של האדון לוי וצועקים אל הבמה: "שערוריה! הפסיקו את הנער! מה הוא מרשה לעצמו?!" אך קולו של אלישע גובר עוד פעם על המהומה. הוא קורא ליהודים להתלכד למלחמת חורמה באויב הנאצי, למען חינוך יהודי לאומי, המוביל לגאולה האפשרית היחידה – לארץ ישראל.

השומרים משתוללים, מוחאים כף ורוקעים ברגליהם. כל האולם רוגש. היהודים מחליפים עם שכניהם דעות בעד ונגד. רק מעטים שמו לב שהאדון לוי האלגנטי ניגש אל גבר זר לבוש שחורים ובעל תווי פנים לא-יהודיים ולוחש משהו באוזניו. דוקטור הלר קם לדבר. הוא מביע צער על דברי הנואם הצעיר ומבקש את הקהל להירגש ולהמשיך באסיפה לשם מיצוי סדר יומה. חביבה רותחת: "מה ההתנצלות הזו? זה הולם את הבורגני-הזעיר הזה! אני כבר אחפוף את ראשך, ידידי היושב ראש!" אך לפתע – שוב הפרעה. הזר בעל תווי הפנים של גוי קרב אל שולי הבמה, דוקטור הלר נרכן אליו והם כאילו ממתיקים סוד. הקהל מתחיל לקום ממקומותיו. דוקטור הלר מזדקף, פניו לבנים כסיד, הוא מוחה זיעתו ומכריז: "רבותי, לצערנו הרב המשך האסיפה נדחה בפקודת המשטרה". "יותר נכון בפקודת האדון איזידור לוי" – מפליט נפתלי. ומוסיף באירוניה: "הנה דוגמה נאה של דמוקרטיה מיסודו של הפילוסוף מאסאריק". חבריו מנסים לחייך, אבל שאר הקהל מוכה תדהמה. נער יהודי מרים קולו נגד ממשלת הרפובליקה. המשטרה מפזרת אסיפה יהודית. ומחר אולי יהיה כבר פוגרום?

חביבה כבר איננה באולם. ברגע שראתה את הזר ניגש אל הבמה כדי לדבר אל דוקטור הלר, הבינה מיד מה מתרקם פה. כי בזר כירה את שכנה מהפרבר, פקיד המשטרה ספישיאק. תחושת הסכנה הפעילה בה את קפיץ הפעלתנות. בזריזות פילסה לעצמה דרך אל היציאה, חצתה את הפרוזדור ועלתה במדרגות האחוריות לבמה. אלישע ישב שם על דרגש בפינה המוסתרת על ידי המסך, חיוור, שקט ומפוייס. בנאומו הדרמטי פרק מעצמו את כל המתיחות וכעת עקב בתמיהה אחרי המתרחש. בשעה שחביבה הגיעה אליו מאחור, כבר ניצב לפניו פקיד המשטרה ספישיאק כשבשמאלו פנקס פתוח ובימינו עט נובע והוא שואל ורושם את שמו ושם משפחתו, גילו, משלוח-ידו, מקום-מגוריו ועוד.

"אם ככה, נערי, טרם מלאו לך שבע-עשרה. ואיך זה הרהבת עוז בנפשך להופיע באסיפה פוליטית, שהיא אסורה לתלמידים מתחת לגיל שמונה-עשרה?!" אלישע היסס ולא ידע מה לענות. כלל וכלל לא העלה על דעתו שזוהי אסיפה פוליטית ושעם היותו אחד מיוזמיה, יתכן שבכלל לא היתה לו רשות להיות נוכח בה ולא כל שכן ליטול רשות דיבור. לא סעיפי החוק האזרחי הם שהעסיקו את מוחם של צעירים כמוהו בימים אלה… במקומו מנסה חביבה להתערב בשיחה ולהפיג את חומרת החקירה: "וכי אסיפה פוליטית היא, אדוני השכן? עניינים של יהודים הם, בעיות של קולטורה ושל היסטוריה…"

"אין אני כאן בשבילך אדון שכן, עלמתי, והשאלה לא היתה מכוונת אלייך", עלתה חמתו של השוטר הקטן. "האדון הצעיר דיבר נגד הממשלה באסיפה פוליטית, הוא גרם להפרעת הקהל ואני חייב לדווח על כך להנהלת הגימנסיה, יתכן שיפתחו נגדו גם תיק על בזיון הרפובליקה". "אל נא באפך, אדוני הקומיסר", לא נרתעה חביבה וניסתה בדרך עקיפה, "וכי הספקת לרשום את כל דברי הנואמים?"

"ולמה זה ארשום את כל דבריהם?" נפל השוטר בפח שטמנה לו, "וכי הוזמנתי לכאן לנהל פרוטוקולים בשביל היהודים? אני בא-כוח המשטרה אני. הבחור יואשם  א) בהשתתפות באסיפה האסורה לו לפי גילו,  ב) בהפרת הסדר הציבורי,  ג) בבזיון הרפובליקה הצ'כוסלובקית. יהיה לו מזל אם רק יגרשוהו מבית הספר ולא ימסרוהו למשפט האזרחי". אחרי הפגנה זו של בקיאותו בענייני חוק ומשפט, סקר האדון ספישיאק בגאווה את הרושם שעשה על קהל שומעיו ובראותו שהם רובם ככולם נערים מתחת לגיל שמונה-עשרה, הסמיק מכעס, סב על עקביו ועזב בחפזון את הבמה ואת בניין בית הספר היהודי. "יגרשוני מבית הספר", עלתה הצהלה בנפשו של אלישע, "הרי זה נפלא! זה יחסוך לי את כל המלחמה עם ההורים, הצפויה לי אחרי בחינות הבגרות. אם יגרשוני מהגימנסיה, לא תהיה להם ברירה אלא לוותר על האוניברסיטה. אלך לי ללמוד נגרות אצל רייף". אלה היו הרהוריו בעת שירד כמטושטש במדרגות בית הספר. אחרונים יצאו את השער חביבה ודוקטור הלר המסכן. לפני עלותה על האופנים הספיקה עוד לשפוך על ראשו את כל חמתה על הסתייגותו מדברי אלישע ועל החפזון שבו הסכים להפסיק את האסיפה בלחצו של איש-משטרה ששוסה על ידי איזידור לוי.

רחוב לזובנה הישן היה ריק מאדם ורק צעדיהם של השומרים הידהדו עוד על המדרכה. גם כיכר מאסאריק, שבה התחילו להתפזר איש לעבר ביתו, היתה שקועה בשינה ורק מבית הקפה של פרייווירט נישאו עוד צלילי מוסיקה צוענית ועל יד אחד השולחנות נראה הדוד פיקמן על ספל קפה שחור והסיגר בזוות פיו.

גם הרחוב התחתון היה רדום, כשחביבה חצתה אותו באופניה ורק כשעברה את הגשר שעל הביסטריצ'קה, יצא מהפונדק של נוי ברנש שיכור, התנדנד על רגליו העקומות וקילל את היהודים קללות עסיסיות על שצלבו את הנוצרי.

 

מחנה קיץ

ערפל לבן עלה מן הנהר ורבץ על האפרים שמסביב למאהל, שעה שראשו הלבקן של אברם קבע מבעד לפתח האוהל בהימתח גופו תוך לבישת המכנסיים. את הנעליים הכבדות השחיל כבר בחוץ פן יפריע משנתו את שכנו. הערפל השתטח על פני המים והקרקע, ואילו השמים היו בהירים-כחלחלים ורק עננים צמריריים מעטים ניסו כבמשובה להפריע לקרני השמש להמס את הערפל ולחמם את העולם כיאות ליום קיץ נאה, יום ראשון בשבוע. אברם קשר את השרוך, שקל בדעתו אם לרדת להתרחץ בנער, החליט לדחות את הרחצה לשעות חמות יותר אחרי שיחזור מן הכפר עם החלב. עבר על פני שורה ארוכה של אוהלים דמויי חרוט, חצה אותה בין הצריף הגדול ואוהל ההנהגה ועלה במדרון אל המטבח. כאן טרחו כבר שני תורנים להבעיר אש בכיריים עשויים חימר. הזרדים רוויי טל וערפל מיאנו להידלק. אברם זרק להם כמה בדלי עצות, תלה את הכדים הריקים משני צדי הגה האופניים, הסיעם במעלה השביל עד לדרך העפר העוברת ביער במקביל לנהר. כאן עלה על האופניים, לחץ על הדוושות ופתח בשריקה עליזה של סרנדת החמור כשנקישות הכדים מלוות אותו ללא כל תיאום של קצב וצליל.

אכן, יום יפה יהיה היום ואורחים רבים יבואו ודאי לבקר במחנה ביום הציבור. חביבה שוב תהיה עסוקה למעלה ראש בטיפול באנשי ציבור וכל מיני עשירים ומוזמנים. אבל העיקר שהיא תבוא ואולי בכל זאת יצליח לחטוף איתה שיחה רצינית. מוזר, מוזר, איך שהיא מושכת אותו, ועוד יותר תמוה שהוא אינו מעז לגלות לה זאת. וכי נער קטון הוא והיא הנערה הראשונה שנקלעה לו בדרכו? לא חסרו בחורות בפלוגות ההכשרה המרובות, בהן עבר. אבל היא אחרת לגמרי. זה הוברר לו מיד בפגישה ראשונה באותו מחנה של בוגרים כשכל המחנה יצא מתוך המבנים הקודרים שבתוך הכפר העלוב לחורשה המרוחקת ליום של צופיות. היא הגיעה על אופניים יחד עם אחיה ועם ידידתה הגויה דקת הגיזרה ובהירת השיער. הוא, אברם, שנשאר לשמור על המחנה, קיבל את פניהם, הישקה אותם שיירי תה פושר וכיבדם בלחם עם מרגרינה, ובין כה וכה התפתחה שיחה. אחר כך האח והידידה התפרקדו לנוח מהדרך הארוכה והמייגעת בכבישי ההרים, ורק הוא וחביבה המשיכו לשוחח על דא ועל הא, ובסוף על אותו ספר של אפטון סינקלר שבמקרה קראו אותו שניהם זה עתה (כל התנועה קראה "במקרה" אותם הספרים בבת אחת) – והוא הוקסם – ממה בעצם? עירנותה ועליזותה על אף העייפות מהדרך; גישה של כובד-ראש לבעיות החיים מהולה בהומור קל טוב. אדם מבוגר עם עיניים נוצצות של נערה תמימה. השיחה הופסקה כששבו אנשי המחנה בצהריים. פגישה נרגשת של חביבה עם בני עירה, מלאת חיבה וצהלה. הרגיש שהוא מיותר וסר הצידה. תכפו עליו חובות העבודה ועד שנתפנה לא מצא עוד את שלושת המבקרים. חביבה ובני פמלייתה עלו שוב על אופניהם ודהרו בחזרה לעירם המרוחקת, לשבוע חדש של עבודה…

מאז חיפש הזדמנות לשוב ולהיפגש איתה. הוחלפו כמה איגרות על ספרים ועל השקפת-עולם ולפני חודש השיג העברה לפלוגת ההכשרה החדשה, שנוסדה בבאנסקה ביסטריצה. מאז ראה אותה כמעט יום-יופ בפלוגה ופעם-פעמיים ביקר בביתה, עד שנשלח כעוזר אני למחנה זה בקרבת העיר. חביבה שוב לא יכלה לעזוב את מקום עבודתה ורק בימי ראשון בשבוע היתה מגיעה – כעת כבר על גבי אופנוע – להשתתף בחיי המחנה. היום יתקיים לפי יוזמתה "יום הציבור". היא תביא את שמנה וסלתה של העיירה, אוהדי התנועה ומתנגדיה, להתפאר במחנה השומרי. ואכן, יש במה להתפאר. מחנה כזה טרם היה בתנועה לנוי ולשיכלולים. מחנה של אוהלים לבנים על משטח ישר מעל לחוף הנהר, מוקף יער לבנים ואשוחים. האוהלים כולם בגודל אחד בנויים על מסד של לוחות עץ, המאפשר שינה בגובה-נה מעל לפני האדמה. במרכז – תורן גבוה עם דגלים, לוח מודעות ועתון קיר. מטבח שדה בנוי לפי חוקי הצופיות עם שלל אמצאות ו"פטנטים". שני צריפים גדולים לאכילה וללימודים במקרה של גשם (אמנם אחד מהם נשאר ערום, כי התקציב לא הספיק לרכישת אברזין לכסות את הגג). מעיין מים-חיים לא הרחק מן המקום, סידורי תברואה ושירותים. באמונה שלא יימצא בלעם, אשר לא יברך למראה נווה-חמד זה "מה טובו אוהליך, השומר הצעיר!" ובתוך המחנה שוקקים חיי-נעורים, ספורט, עבודה ולימודים. כמאתיים שומרים, בוגרים ומדריכים התאספו כאן, מיטב הנוער היהודי מעיירות סלובקיה ורוסיה הקרפטית.

סדר-יום קפדני נשמר כאן: שעה שעה ועניינה: התעמלות, לימוד עברית, ציונות, סוציאליזם, פדגוגיה, ספורט וטיולים, בערבים שיחות, מסיבות ספרותיות ואמנותיות מסביב למדורה. מסגרת צופית וסגנון חיים של תנועת נוער קשורים באופן הרמוני בלימודים רעיוניים והכנה נמרצת לתפקידים אחראיים: חינוך נוער להגשמה ציונית-חלוצית, לעלייה ולחיי קיבוץ. והתכנית מתנהלת כסידרה, אף כי שליחי ארץ ישראל השתהו בקונגרס הציוני שבציריך ואת מקומם ממלאים חברים מקומיים מוותיקי התנועה והנהגתה.

תוך הרהורים אלה ושריקה לסירוגין עברה הדרך במהירות ובתפנית חדה שמאלה עלו האופניים על גשר של עץ, שבעברו השני נראו בתי הכפר כשהם מכונסים סביב חורבותיו של מבצר עתיק, בעל ארבעה צריחים מכוסי-אזוב, ממנו חלשו לפנים אדונים פיאודליים על הסביבה ועל הדרך שליד הנהר. המבצר חרב מזמן וןכעת הוא משמש מטרה לצלמים ולטיולים של תלמידי בתי הספר. אברם הגיע לחצר-ביתו של הרופא היהודי שבכפר, ששימש כעת גם מרכז אספקה למחנה השומרי, מצא את כד החלב הטרי במקומו הקבוע, הערה את תוכנו אל כליו, אמר דברי נימוסין ובדיחות הדעת לנערה הכפרית הסמוקה, שעזרה לו בהעמסת הכדים, וחזר דרך רחובותיו השקטים של הכפר, ששוכניו נהנו ממנוחת יום ראשון, בכיוון למחנה.

בראש הגשר עוד מעט והתנגש באופנוע שבא בתנופה רבה מכיוון באנסקה ביסטריצה, ועל גבי האופנוע כמובן – חביבה עם עזרא על המושב האחורי. אברם הספיק לעלות לפניה על הגשר ובמאמץ עליון גם לרדת ממנו תחילה. אבל כבר בעליה אל תוך החורשה הקדימו האופנוע ברעש עליז ונעצר לפניו בחוסמו את דרכו. אברם נאלץ בעוצרו לסטות אל בין העצים. אחד הכדים נחבט בעץ לבנה. טיפות אחדות של חלב שניתזו ממנו לא נראו במיוחד על קליפתו הלבנה של העץ. הדבר גרם כנראה עונג רב לחביבה, כי עיניה זהרו מעליצות אם גם לא פרצה בצחוק רם, כדרכה. מבוכתו של אברם, שנתקע כאן עם אופניו, שעשעה אותה מאד. החליפו רק ברכות אחדות והאופנוע שוב טירטר בכיוון למחנה, כשבעקבותיו, בפיגור גדל והולך, מתנהלים האופניים עם כדי החלב.

ברכבת של שעה שתיים הגיעו האורחים. באו כמה נשות ויצ"ו, כמה עסקני הארגון הספורטיבי "מכבי", פעילי הקרן הקיימת לישראל ועוד. הם נתקבלו בלבביות על ידי חביבה, ואנשי הנהלת המחנה הוליכום מסביב למאהל. הגברים הפגינו את בקיאותם בחיי מחנה, שרכשו מי בהיותו חייל ומי בתנועה הצופית "השומר קדימה" אשר קדמה בשנות העשרים לשומר הצעיר ואיגדה בשעתה את רוב צעירי העיירה, אפילו מעל לגיל עשרים. הגברות הופתעו אמנם לטובה מהסידורים המחוכמים שבמטבח, אבל לא הסתירו את רחמיהן על העובדים, אשר צריכים להכין בתנאים אלה את תבשיליהם בשביל מאתיים פיות רעבים. אחר כך נערכו מפגנים בצופיות ובהתעמלות ותחרויות כדורעף, בהם ניצחה קבוצת קן באנסקה ביסטריצה בעידודם ולגאוותם של האורחים.

באמצע תחרויות הכדורעף היתה סנסציה זוטא, כאשר הופיע פתאום אורח חדש ובלתי צפוי, שנתקבל בשמחה ובהתלהבות רבה על ידי רוב-רובם של אנשי המחנה. היה זה דיורו אורסאגה הסלובקי, ידידם של השומרים, אשר התאהב פעם בתנועה, נעשה חבר בה ואף בילה כמה חודשים בהכשרה, למד עברית והתכונן לעלות ארצה, עד שהתברר לו ולחבריו, לרגל אי-הבנה קטנה, שאין זה טבעי כלל לצעיר סלובקי ללכת בדרך ההגשמה הציונית-החלוצית. נפרד מחבריו בקיבוץ ההכשרה ברוח טובה, אבל שמר את אהדתו לתנועה ועזר לה כמיטב יכולתו בכל הזדמנות, בהיותו ספן באוניה על הדנובה, וגם כעת כשהוא עובד בשירות השידור של הרדיו הצ'כוסלובקי. דיורו לא בא בגפו, הוא הביא איתו סטודנט הודי ממיכללת פראג ובמשך כל אחרי הצהריים שקד להסביר לו את טיבה ומהותה של הציונות, של תנועת הנוער החלוצית, כשחבורות של שומרים מתקהלים סביבם, תוהים על צבע עורו וקלסתר פניו של ההודי ומחליפים לחיצות-ידיים וחיוכים עם דיורו הנלבב.

וכמובן, בלי תכנית ציונית אי אפשר לסיים יום-ציבור מוצלח שכזה. על כן ישבו השומרים במעגל מסביב למקום הקבוע של המדורה ואילו האורחים הושבו על גבי ספסלים. הושרו שירים ופזמונים והוצגו מערכונים ויתכן שהושמע גם נאום אחד או שניים. וכבר דעכה השירה וקצתם של האורחים התחילו לגלות סימני קוצר-רוח בהסתכלם כל רגע במחוגי שעוניהם, כאשר מישהו בתוך המעגל פתח ב"קומה, אחא, סובה סוווב…" אדיר, והורמו הזרועות והוצנחו על כתפי השכנים וגופים החלו מתנדנדים ימינה ושמאלה בקצב המנגינה. והמרץ נדלק והתנופה גברה ויש שבגבור הטלטלה כמעט שאבד שיויי משקלו של צמיד הגופים, ופה ושם נשמעה צווחה של בחורה שחישבה להימחץ; ואז קפצה קבוצה אחת על רגליה ובלי להמיש את הזרועות מעל לכתפיים פתחה בריקוד הורה בתחומו של אותו מעגל היושבים, אשר התחיל להתפורר כשרבים קמים ומצטרפים למעגל הרוקדים.

וההורה כתמיד. הרגליים קלות, הזרועות מתלכדות, חובקות את כל המעגל וזרם חשמל של רעות ושל נעורים ושל הזדהות עם משהו גדול ויפה עובר דרכן. והפנים משולהבים ויפים והפיות שרים בהתאמצות ובהתלהבות עד כלות הנשמה. ומסביב עולם ירוק, ריחות של עשב, של חורש, של קיץ, רוח קלה נושבת מן הנהר ומה אכפת שהחולצה כבר רטובה מזיעה, ומה אכפת שהעייפות מכל היום כבר נותנת את אותותיה.

גם האורחים פניהם קורנות מנחת. מראה זה של נוער יהודי בריא ויפה תמיד מלהיב מחדש ושכרון ההורה מדביק אפילו אנשים מבוגרים. דיורו אורסאגו תלה את מעילו על כתפו של חברו ההודי ומזמן הוא מרקד כבר בתוך המעגל. הוי, לו היינו רק יותר צעירים!

כשחביבה כשלה ונפלה, היה זה עוד לפני שהתחיל השלב באחרון של הריקוד, זה שבו מספר המתמידים הולך ופוחת והקצב הולך וגובר עד לטירוף ועד לאובדן החושים. פשוט נפלה בלי להוציא אפיל הגה מפיה, ניסתה להתרומם ונפלה שוב. והריקוד נפסק כהצגת סרט שנקטע באמצע. אברם היה הראשון שחש לעזרתה וגם עזרא היה כבר על ידה, ובובו ודיורו ועוד אחרים. הסתבר שתוך כדי הריקוד נתקלה בגבשושית, דרכה "לא טוב" וכנראה שנקעה רגלה. הכאב היה אכזרי. היא היתה חיוורת ואגלי זיעה ביצבצו על מצחה. אף על פי כן ניסתה לחייך בעווית הכאב, כמבקשת סליחה מההמון שנצטופף סביבה. מה עושים? הוחלט להעביר אותה אל הרופא היהודי שבכפר. עזרא אחז בה מלפנים, אברם מאחור וזוג נוסף נתלווה אליהם לשם החלפה. השיירה יצאה לדרך. באותו שביל עצמו, בו רכב בבוקר להביא חלב ואחר כך חזר בעקבות האופנוע, הלך אברם כעת עם האלונקה באפרורית של בין הערביים. הוא נהנה מתחושת כובד גופה שנמסרה לזרועותיו באמצעות האלונקה. ראה את ראשה המטלטל ואת פניה החיוורים סמוך מאד אל פניו וחש רצון עז ללטף את מצחה ולעשות משהו כדי להקל את מכאוביה. בעקשנות רבה נשאר במחיצתה כל אותו היום. כשהחליפוהו בנשיאת האלונקה חזר אליה אחרי הפוגה קצרה. אצל הרופא הרי היה בן-בית ונוכח בעת בדיקת הקרסול הנפוח, ולאחר שהרופא אישר שאמנם נקעה הרגל ויש להעביר את חביבה לבית החולים שבעיירה, מקום שם תקבל טיפול חינם כחברת קופת חולים של הפקידים, נתלווה אליה במכונית, הכניסה לבית החולים ומיד רץ לביתה לבשר לאמה על התאונה, שבגללה לא תשוב הבת ללון הלילה וגם הרגיע אותה שאין מקום לדאגה.

היה כבר מאוחר, ואברם לא שב עוד אותו לילה למחנה, אלא לן בפלגת ההכשרה. ועוד באותו ערב הצליח לסדר באמתלה כלשהי שחבר אחר יישלח במקומו לעבודה במחנה ואילו הוא עצמו חזר למקום עבודתו הקודם בעיר ונשאר ללון בפלוגה.

 

בטלה שבאונס

חביבה תמהה לא מעט כשגם למחרת וגם בכל אותם הימים, שמהם נקבעו שעות לביקור חולים, הופיע אברם בדיוק עם התחלת שעת הביקור ישב על יד מיטתה עד לרגע שבו נדרש באופן נמרץ על ידי אחת האחיות הנזירות לצאת עם שאר המבקרים. ידיו היו מלאות מתנות: ספר, עתונים, פרחים או פירות. לא חסרו לה גם מבקרים אחרים, בני משפחה, בעל החנות שעבדה אצלו, מניה ידידתה הנאמנה, ועוד, אבל כיוון שרוב אנשי הקן היו במחנה הקיץ, היווה אברם קשר יחיד בינה לתנועה. הרבה שתק, אחר כך גמגם קצת עד שהתפתחה שיחה על אחד הספרים, על אירועי הקונגרס בציריך, בו התנהל מאבק חריף על תכנית החלוקה של ארץ ישראל לפי הצעתו של הלורד פיל. או אז נעשתה שיחתם ערה ולבבית עד שהאיכרות הזקנות, ששכבו משני עברי מיטתה שלך חביבה, לא הבינו על מה זה דנים שני האנשים הצעירים בלהט כה רב. אחרי צאתו שאלוה האם זה ארוסה. כמובן שצחקה הרבה, אבל רק אז התחילה להרהר, האמנם זוהי כוונת ביקוריו התכופים של ידידה החדש, וסומק קל עלה בלחייה ובלבה חשבה: הרי אני בעצם כבר בת כ"ג שנים!

השכיבה בבית החולים באה לחביבה כמציאה בהסח הדעת, כהזדמנות נדירה לנוח מעט מעמלה הנצחי. הנקע ברגלה לא הדאיגה ביותר. אמנם הבית הגדול בקדרות ובלכלוך הרב ששרר בכל פינותיו ערר בה סלידה ותמיהה. הוא נבנה עוד בימי שלטון ההונגרים, בזמן מלחמת העולם הראשונה, על גבעה נישאה מחוץ לעיר, ונועד כנראה לאישפוז חיילים נגועי-מגיפות. מתוך מיטתה יכלה להשקיף על העיירה הססגונית, הזוהרת בקרני השמש הקיצית או רוחצת בגשמים, שהחלו לרדת במפתיע והזכירו לה את גורלם של דרי מחנה האוהלים על גדות הנהר. מקום עבודתה היה קרוב ביותר לגבעת בית החולים, ואילו בית מגוריה היה מרוחק ונסתר מאחורי צלע האורפין. עם הנזירות ועם שכנותיה לחדר, נשי הכפר, מצאה מהר שפה משותפת וגם הרופא הראשי הכרסתן, אחד הרופאים הלא-יהודיים המעטים שבעיירה, אשר אהב לנהוג במו ידיו בסוסים הרתומים לכרכרתו ברחובות העיר והיה מציץ רק לעתים רחוקות לבית החולים שהופקד בידיו – היה מכּרה הוותיק ואחד מלקוחותיה בחנותם של האחים נויברגר. לשפע כזה של פנאי מתוך בטלה שבאונס לא הורגלה מעולם. בלעה ספרים בזה אחר זה, הקשיבה לשיחותיהן העצובות של הכפריות, שהשיחו על צרותיהן המשפחתיות, על מחלותיהן ועל בעיות פרנסה בטבעיות ובשפת-איכרים עסיסית, ועוד נשאר לה זמן להרהר על עצמה. כן, התנועה חוללה מהפכה כבירה בחייה. עולמות חדשים נפתחו לפניה. עולם היהדות, למשל. הרי לפני כן לא ידעה על כך ולא כלום. גדלה בסביבה של גויים ולא הכירה שום דבר יהודי. לא צורת אות, לא תפילה, לא מנהגים. אז היתה סלובקית נלהבת, היום היתה מגדירה: אפילו – לאומנית. אליל-נעוריה היה הגנרל מילאן ראסטיסלאב שטפאניק, תוכן לפי מקצועו, גיבור לאומי טרגי, אשר נלחם במלחמת העולם, בתוך צבא צרפת, על שיחרורה של סלובקיה. כשנתגשם סוף סוף חלומו וקמה הרפובליקה העצמאית, והוא טס למולדתו המשוחררת מעול זרים, נתרסק מטוסו סמוך לכפר מולדתו, ושם גם נקבר. שנה-שנה עולים תלמידי בתי הספר על קברו. השיר היחיד שחיברה בנעוריה לא על בר-כוכבא יספר, לא על יהודה המכבי, כי אם על שטפאניק… (רק כעת היא מבינה לפי סימנים רבים כי אותו גיבור "אידיאלי" שלה היה כנראה נציג הלאומנות הימנית הקיצונית ולא היה רחוק אף מאנטישמיות…) ופתאום נבלעה בתנועת השיחרור הלאומית היהודית ובתנועת הנוער החלוצית בקלות מפליאה וללא שיור.

היא ריוותה צמאונה להבין את חידות העולם והחיים מן המעיין השופע של הספרות המארקסיסטית. פעלתנותה המתפרצת מצאה לה סדן בארגונו של הקן ובחיי החברה שבו, וכן בפעולה הציונית בין יהודי העיירה. רק בעיה אחת לא באה על פתרונה מאז הצטרפה אל התנועה: אמנם הבינה היטב מה אוויליים היו ה"פלירטים" שנוהלו קודם בבית הספר, באגודת "מכבי האש" בראדבאן, בטיילת ובחצר. מה חסרי-תוכן היו גינוני הנימוס המגוחכים בהם חיזרו אחריה הגברים, מהם ברצינות, מהם מתוך שגרה שבסגנון-חיים, כמצוות-אנשים-מלומדה. בכל אופן שם היתה תמיד הנערה הצעירה בין גברים גדולים ממנה. ופתאום, בבואה לקן היתה היא הגדולה בשנים בין בחורים צעירים ממנה וזה הביא לידי מצבאים שלימים נעשו ללא נשוא. אמנם זה מה התלהבה מתורת הנזירות שהטיף לה אלישע, אשר טען שרק אצל בני-אדם הסובלים מתסביך נחיתות בוערת השאלה המינית כבר בגיל הנעורים, וכל מי שמסוגל לעדן את יצרו ביצירה תרבותית או במאבק חברתי, יכול בנקל לדחות את פתרונה עד לאחר העליה ארצה, אבל במציאות נראו הדברים אחרת. רוב בני עדת הבוגרים תרו אחרי בת או בן זוג, ולא פעם נשארה מבודדת. יש שהרגישה צורך לאהוב ולהיות נאהבת. בקלות רבה היתה מתאהבת, אבל ההתפכחות אף היא לא איחרה לבוא. אפשר היה גם להתאהב מרחוק במנהיגי התנועה, חברי ההנהגה הראשית ושליחי ארץ ישראל. אבל עתה כבר היתה בת עשרים ושלוש. צעירים ממנו יצאו כבר להכשרה, פרחו מתוך הקן. חוג הבוגרים הוותיקים מצטמצם והולך. יש גם שיצאו לפעולה תנועתית ויש שיצאו את התנועה, נסעו ללמוד או נישאו לאיש. הפרשי הגיל בינה לבין החברים הפעילים איתה בקן הולך וגדל. ובדידותה מעיקה עליה ביודעים ובלא יודעים.

תוך כדי הרהורים אלה הגיעה שעת הביקורים ויחד איתה הופיע בדלת גם ראשו הלבקן של אברם. בתנועת נצחון רחבה שלף מכיסו ספרון קטן והניחו על המיטה. היה זה התרגום הסלובקי של "חזרה מברית המועצות" לאנדרה ז'יד, ספר שהיה בימים ההם בפי כל. גילויים מרעישים של מי שהיה ידידם הנלהב של הסובייטים וחזר כעת מאוכזב ממסעו לברית המועצות. היו אלה ימי משפטי מוסקבה שזעזעו את נאמני הסוציאליזם המהפכני והטילו סערה גם בשורות השומרים. אברם היה אחד מאלה שכבר קודם לכן נכבשו להשפעתו של לב טרוצקי הגולה, אשר טען בספריו בכוח-של-ביטוי ובלהט-פולמוס, שסטאלין וחוגו הם "אנשי טרמידור", שהם בגדו במהפיכת אוקטובר.

תמה אברם הרבה על שחביבה, המתעוררת מהרהוריה הכבדים, אינה ששה לקראת הספר החדש, שהשיגו בקושי רב והביאו לה עוד בטרם הספיק הוא עצמו לגמור את קריאתו. הוא, אברם, שרוי היה במצב-רוח מרומם, כיוון שעבד אותו יום בבית חרושת לליקרים ואחרי יום עבודה קשה אף הריק כמה כוסות, שחיממוהו והוסיפו לו עוז-רוח וכוח-החלטה. וכך הניח לפתע לאנדרה ז'יד ולטרוצקי גם יחד, ובהצהרה לגמרי לא פוליטית גילה את לבו על אהבתו ועל רצונו לחזק את ידידותם ואת קירבתם הנפשית המופלאה. חביבה הקשיבה לו בחיוך שקט ובמקום תשובה סיפרה לו על צרותיה ודאגותיה. הנה, זה מזמן הגיע תורה לצאת להכשרה ולהצטרף לקיבוצה, אבל החובות הרובצים על משפחתה מונעים זאת ממנה. והחובות מנין? כאן סיפרה על נישואיה של האחות הגדולה עם בעל מעדניה. הוא היה אמנם מומחה לאפיה ולדברי-מתיקה, אבל לבד מזה – בטלן ובעל אופי גרוע ביותר. הוא עצמו לא אהב לעבוד, שכר פועל וניהל את העסק בבזבזנות כזו, שלאחר שנתיים פשט את הרגל. רק בקושי נפטרה אחותה ממנו והשיגה גט. אבל צרור הגון של חובות נשאר אחריו כריחיים על צווארם של בני המשפחה.

עוד סיפרה לו על בדידותה בקן, על רצונה ללמוד הרבה כדי לסתום את הפרצות בהשכלתה הלקויה ועל העייפות וחוסר הזמן, שני המכשולים הכרוניים העומדים כשטן על דרכה. אברם הבין לכל דאגותיה, רובן, כדבריו היו דומות לשלו. אבל האחות הנזירה פתחה כבר את הדלת והביטה בו בעיניים לא לגמרי לא רחמניות…

 

ירח-דבש והיסטוריה

רחובותיה של וינה היו ריקים מאדם וקול צעדיהם של השניים הדהד פלצות, כאשר יצאו בחמש בבוקר אל תחנת הרכבת. כה מוזר היה לראות ריקים ושוממים את חוצותיה של העיר, שבימים האחרונים המו מתהלוכות והפגנות, התנגשויות בין המפגינים, חברי מפלגות שונות, ובין המפגינים והמשטרה. רק הדגלים הארוכים המפלצתיים מעל הבתים ושיירי הכרוזים בצדי המדרכות העידו שכל אותם זכרונות לא היו פרי דמיונם בלבד.

אברם הלך הליכה שאננה בנעליו המסומרות ובמכנסיים קצרים בזוקפו את ראשו הלבקן-הגויי, שהיקנה לו בטחון מופרז. חביבה נגררה אחריו עייפה ורצוצה. הדי צעדיהם הלמו ברקותיה ובדאגה הביטה סביבה שמא אורבת סכנה בדרכם.

גם תחנת הרכבת היתה דוממת ומתה בבוקרו של יום שבת זה, משל כאילו נגעה בה אצבעה של מכשפה רעה. אברם מיהר וקנה כרטיסים ומיד עלו לקרון ריק במסלול צדדי. הרגישה הקלה רק כאשר הרכבת התחילה לנועה לאיטה, נושמת ונושפת לתוך השחר העולה. הביטה בתמיהה באברם איך שהוא טורח בקור-רוח גמור לסדר לעצמו מקום-שינה נוח על הספסל שמנגד.

אכן, היה זה "ירח דבש" מיוחד במינו. לא פיללו להיפגש בו עם ההיסטוריה, כאשר החליטו לבלות עשרה ימים בבירתה הישנה של הקיסרות ההבסבורגית לשעבר, בין הקרובים המרובים בני משפחה אמה של חביבה. רצו פשוט ליהנות קצת מחיי התרבות של כרך גדול, לחזות בהצגות תיאטרון ולשמוע אופרה לפני צאתה להכשרה, לפלוגת קיבוצה בברטיסלבה.

היא הצליחה איכשהו לסדר את ענייני הכספים של המשפחה וסיימה את עבודתה אצל האחים נויברגר. אחת הדרכים להבראה הכספית היו נישואיה האזרחיים עם אברם, שבזכותם קיבלה סכום כספי ביטוי מקופת התגמולים של העובדים. הנוטריון חגור איזור בצבעים הלאומיים של סלובקיה, נשא נאום נמלץ על חובת הנאמנות למשפחה ולמדינה. הכלה והחתן ושני העדים, חברי התנועה, רק בקושי התגברו על צחוקם בשעת הטקס, והצהלה העליזה גברה מיד בצאתם ממשרד הרישום בראדבאן. בתחנת הרכבת הקטנה לרגלי האורפין היתה פרידה נרגשת מהקן שבא ללוותם, כאילו עומדים היו כבר לעלות ארצה. נסעה עם מזוודותיה לברטיסלבה, הניחתן בדירת פלוגת ההכשרה ובלי לבזבז זמן עשו "קפיצה קטנה" לווינה.

מיד עם בואה לבירה האוסטרית נקלעו לתוך הפגנה גדולה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שנופצה לרסיסים לפני כארבע שנים באש תותחיו של דולפוס הקטן. הקנצלר שושניג הוציאה מן המחתרת על מנת שתשמש לו משקל-שכנגד להסתערותם של הנאצים, התובעים את סיפוחה של אוסטריה אל הרייך השלישי.

אברם יצא מכליו מרוב התלהבותו בראותו את המוני "וינה האדומה" צועדים בסך תחת דגליהם. בעיני חביבה נראו משום-מה כרוחות רפאים שקמו לתחיה מבין חורבות פלוריסדורף וחצר קארל מארקס. אתמול התפטר הקנצלר כשהוא נפרד מעמו בנאום נרגש ברדיו: "יגן האל על אוסטריה!" אבל לרוע המזל, גם האל לא הגן על אוסטריה, ועוד בלילה ההוא עברו גייסות משוריינים של גרמניה הנאצית את הגבולות, ובשעות אלה הם מתקרבים לווינה…

כל אותם הימים שוטטו ברחובות כנמשכים בכוח מאגי אל ההמונים המתנחשלים, על אף מחאותיה הנואשות של הדודה יוליה ואזהרותיה החרישיות של בתה ליזל החמודה. לא חזו בתיאטראות ואופרה, אך תחת זאת ראו הפגנות-ענק של אספסוף נאצי במדים חומים הצועד בשורות סדורות, נושא דגלים אדומים עצומים עם צלבי-קרס אימתניים וצועק: "זיג – הייל, זיג – הייל!" עד לצרידות הגרון וחירשות האוזניים.

יהיה מה לספר בפלוגה… הם היו צעירים וסמכו על הדרכון הצ'כוסלובקי שבכיסם ועל פרצופו הגויי של אברם.

בשעות המועטות שבילו בתוך הבתים נזדמן להם להכיר כמה מנציגיה הבולטים של משפחה האם. מלבד דודה יוליה המארחת ודודה ברטה בריאת הבשר עם שתי בנותיה, היו אלה הדוד קארל, עורך דין סוציאל-דמוקרטי, אשר האמין בכל לבו שפועלי אוסטריה יביסו את האספסוף הנאצי, והמערב לא יתן למרמס את עצמאותה של אוסטריה. על הפתרון הציוני ועל אזהרותיה של חביבה בדבר השואה העומדת להתחולל על ראש היהודים, לא רצה לשמוע. גרוע ממנו היה הדוד אלפרד, העשיר שבמשפחה. כשחביבה הציעה לו את עזרתה בהעברת כספו לצ'כיה ומשם לארץ ישראל, היתה תגובתו קשה ואף לא-נעימה, כיחסו של עשיר חשדן לבני משפחה עניים הרוצים להוציא ממנו את ממונו. חביבה לא הפצירה בו יותר. גם לא אמש, כאשר התחילו הנאצים להתפרע ברחובות, לשדוד חנויות של יהודים, וכשנודע על חציית הגבול על ידי גייסותיו של היטלר. היחיד ששמע בעיניים נוצצות מהתלהבות את סיפוריה על ארץ ישראל ועל הקיבוץ היה בן הדוד הצעיר פרנצל, שבשבילו היו אלה דברים חדשים לחלוטין.

בשעות הקטנות של הלילה הגיעו למסקנה שיש להסתלק מכאן מהר ככל האפשר, והנה הם נוסעים חזרה לגבול הצ'כוסלובקי במארכג.

שומרי הגבול ובודקי המכס הצ'כיים קיבלו בחמימות את הזוג הצעיר, שהיו הנוסעים היחידים מווינה לברטיסלבה וסחטו מהם את החדשות על "נפילת אוסטריה". אברם השיב ברצון ובהתעוררות רבה, אבל חביבה לא יצאה מדכאונה ומשתיקתה. ימים רבים היתה מהורהרת והלומה מפגישה מקרית זו עם ההיסטוריה.

 

 

במשמר העמק

למשמר העמק הגיעה בשעות לפני הצהרים ומן השער עלתה ישר בשדרת הדקלים אל גבעת המוסד החינוכי, כמי שנהירים לו שבילי המקום. הרי לא אחת ביקרה כאן בזמנו אצל דליה. אבל כעת שונו פני המקום. על הבנין החדיש של חדר האוכל הונפו דגלים ובשביל באי המועצה הוקם חדר אוכל ארעי ממחצלות. על המרפסת הפתוחה שלפני הבנין ראתה מניין חברים, רובם בחולצות כחולות, אשר יצאו כנראה מאולם הישיבות לשאוף אוויר ולחלץ את עצמותיהם, כי זהו כבר יומה החמישי של המועצה, הגוף נלאה כבר משבת והאוזניים משמוע. בהתקרבה הבחין בה אחד הניצבים בחוץ ורץ לקראתה בקריאות שמחה ובנפנוף ידיים. היה זה מיכה, חבר קיבוץ סלובקי צעיר, שעבד יחד עם חביבה במרכז "החלוץ" בברטיסלבה.

"איך זה באים כל כך מאוחר?" הרעים עליה בקולו העמוק. "כל הסנסציות כבר מאחורינו והמועצה מתקרבת לנעילתה!"

"אני כאן רק משקיפה-אורחת", השיבה חביבה כמצטדקת, "ולא יכולתי להשתחרר קודם מהעבודה".

סיפר לה בהתלהבות על הוויכוח המדיני הגדול בעד ייסוד מפלגה ונגדו, על הופעתם של נציגי מפלגת הפועלים הגדולה, וניחם אותה שתוכל עוד הערב ליהנות מהצגת פרודיה על "הדיבוק" בביצוע ההשלמה הצעירה של משמר העמק. היום נסב הדיון על המצב הבטחוני ועל ענייני גיוס, ולא כדאי כבר להיכנס לאולם, כי עוד מעט הפסקת צהרים. הוליכה למקום בו תוכל להניח את חפציה, וכשחזרו נתקלו כבר בזרם של צירי המועצה ואורחיה, שנהר לעבר סוכת המחצלות הגדולה. פגישות נכונו כאן לחביבה. צירי הקיבוצים מצ'.ס.ר., מכרים מפלוגות עבודה בזכרון ובעמק הירדן, שליחים משכבר הימים, גזברי הקיבוצים, להם היתה מספקת פרי הדר, כולם בירכו אותה בקול גדול וגררוה לארוחת הצהרים. על יד השולחן הצפוף מצאה עצמה חביבה בחברתו של מנחם רזין, מי שהיה בין השליחים האחרונים של התנועה בצ'כוסלובקיה. חביבה, כמו רבים אחרים, חיבבתהו בגלל יושרו, פשטותו הבלתי-אמצעית ויחסו החם והנלהב לכל מעשה חלוצי. בימי שליחותו לא הירבה לשבת במשרדים או בישיבות של מוסדות ציוניים, אלא חי את חיי התנועה בקנים, בפלוגות הכשרה ובמחנות הקיץ והחורף. תמיד שופע התלהבות, מרביץ תורה או מספר בדיחות מהפולקלור היהודי. מכיר שמית את כל חברי התנועה, מקשיב לבעיותיהם, אוחז בדש בגדם ומדבר אל לבם, מעודד אותם או מדריכם בעצתו. גם כעת אין הוא מרפה מחביבה ורוצה לשמוע מפיה פרטים על קיבוצה, שגורלו קרוב מאד ללבו. אחר כך העלו זכרונות מן העבר, מן התנועה בחוץ לארץ והעיר באנסקה ביסטריצה שמנחם נמנה עם מעריציה. הוא שאל כמובן גם על אמה של חביבה ושמח שהגיעו ממנה ידיעות טובות. ועד שחזרו למוסד התברר שעברה לא רק הפסקת הצהרים, אלא איחרו גם את פתיחת הישיבה שלאחר הצהרים. בנקיפות מצפון נכנסה לאולם, שבו בלטו הרבה מושבים ריקים. העייפות מחמשת ימי המועצה נתנה כנראה את אותותיה. נעצרה קרוב לדלת, כי לא רצתה להפריע מאחר שהנואם שזה עתה עלה לבמה כבר התחיל לדבר.

היה זה גבר בלתי-מוכר לה במכנסי חאקי קצרים, בעל מצח גבוה המתגבח לקרחת, משקפיים בעלי מסגרת שחורה. עמידתו שקטה ודיבורו בהיגוי רוסי בולט, דיבור שקול, אבל כאילו יוצא מעומקי הלב:

"לא נשלחתי הנה ולאמיתו של דבר גם לא הוזמנתי. חייל אני, ובתור כזה ברצוני להגיד כמה מלים. מאז 1936 אני מגוייס. כל אותו זמן קינאתי בחברים אחרים, העסוקים בכל מיני דברים שברומו של העולם. כעת הגיעה השעה שאינני מקנא עוד באף אחד, כי אין היום דבר חשוב מהתעסקותי…

"אתם בוודאי דנתם פה במועצתכם בכל מיני דברים חשובים, אבל איך יכולתם לעשות זאת ברוח שקטה? האם ברוסיה יתכן כיום שיתכנסו אנשים כמוכם וידברו על דברים אחרים מלבד המלחמה? אין אני מרגיש עדיין את החרדה לחומרת השעה וטרם בשלה ההכרה שבלעדי ההגנה אין ערך לדברים האחרים שאנו עוסקים בהם וחושבים עליהם. כי רק באמצעי אחד ניתן היום ללחום הן על הדגל הכחול-לבן והן על הדגל האדום – והאמצעי האחד הזה הוא הנשק.

"אם תשאלוני האם בכלל ניתן לנו לעשות איזה דבר. כן, ניתן. ונוכל לעשות. לא כל המלחמה היא ממוכנת, יש ערך לאנשים. הפרטיזנים ביוגוסלביה אינם לוחמים בכוחן של מכונות, אלא בכוח האנשים; קיימת גם מלחמת אנשים. במה דברים אמורים? אם כל מרצם של האנשים מופנה לדבר אחד.

"יש לנו תכנית להגנת הארץ. אנו יכולים לגייס בארץ הזאת מאה אלף איש. הנשק ישנו, אבל איפה האנשים? עסקתי בגיוס לפלמ"ח, והנה בכל מקום עומדים איתי על המקח, וזה מפליא. אם גם אצלכם יהיה זה ככה, אין ערך לכל הדיבורים…"

חביבה הקשיבה ולא ידעה מה זה מתרחש בקרבה. ידעה היטב את חולשתה: בכל פעם שמישהו קורא לעזרה, נדמה לה שלה קוראים, ומתיימרת היא גם שיש ביכולתה להציל. לא יתכן… הרי רק לפני כמה ימים גמרה אומר להתמסר לפוליטיקה ולהגביר את פעילותה בציבור הפועלות שבמושבה, והנה נדמה לה… בזהירות נוגעת היא בזרועו של מנחם, העומד בקרבתה, ולוחשת באוזנו: "מי הוא זה ומאיזה קיבוץ?" והתשובה באה כמעט בקול, ולא בלחש: "הוא לא מן הקיבוץ הארצי, הוא ממיפקדת ההגנה. שמו יצחק שדה".

 

*

לא נהיה נאמנים לאמת אם נגיד שחביבה חזרה ממשמר העמק בהחלטה נחושה להתגייס לפלמ"ח. הקריאה להתנדבות נגעה עד לבה ונבלעה באחד מחדריו, אבל לתודעתה המלאה לא הגיעה אלא מאוחר יותר. כי איך נסביר אחרת את העובדות? אחרי שובה מהמועצה עמוסת חוויות ורשמים, זרקה עצמה בכל מרצה השופע לתוך זרם חייו של הקיבוץ. ביום עבדה בחלקת גן הירק החדש במקום ההתיישבות ואת ערביה חילקה בין החוג לתנ"ך שבבית ובין פעילותה בארגון אמהות עובדות במושבה. הסמינריון לפועלות קרם עור וגידים, הוחשו ההכנות לקראת חגיגת האחד במאי והרבה טרדות נגרמו לה בחיפוש אחרי סידורו של ילד מסכן, שאביו נכה ואמו הלכה אחרי חייל בריטי… ורק כאשר ראתה בתיק המכתבים שבחדר הקריאה את החוזר, כאילו נפתח פתאום האשנב במוחה ורעיון ההתנדבות התחיל לזחול מחדרי לבה אל תוכו. גם עכשיו לא היתה זו דרך סלולה, כי אם שביל-חתחתים.

היתה זו פיסת נייר-הכפלה בגודל פוליו ובראשו כותרת שגרתית: "מזכירות הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה. חוזר מספר כך וכך, אל כל הקיבוצים וכו' וכו'… לפי החלטות המועצה הכללית… יכוונו המתגייסים שלנו לצבא, לנוטרות ולהגנה העצמית הפעילה… מתוך כל עשרה המתגייסים ילכו ארבעה לפלמ"ח, שלושה לנוטרות ושלושה לצבא.

וסעיף ג': הוועד הפועל החליט לשתף בגיוס זה חברות… שתתגייסנה לפלמ"ח… המכסה של שלוש מאות וחמישים מתגייסים כוללת מאתיים ותשעים חברים ושישים חברות".

ובכן, החשבון פשוט. אין ספק שגם אנו נצטרך לתת חברה לגיוס ואם דרושה חברה, מי תלך? האמהות לא. הנשואות לא. המוגבלות מבחינה בריאותית ודאי שלא. אני בריאה, ובלי משפחה – אני אלך. רק אז נזכרה בדבריו של הקרח הממושקף במועצת משמר העמק שהבליט בפשטות כזו את חשיבותם הראשונית של תפקידי הבטחון. אך נזכרה גם בהרגשה הטובה שהיתה לה בחודש האחרון, הרגשת הבית, הפעילות במושבה, ההכנות להתיישבות. חבל, חבל להפסיק דווקא עכשיו. שוב לא להיות בבית, דווקא בימי העליה על הקרקע… אבל הרי לא הולכים לנצח, לחצי שנה בלבד… עד אז יוכרע גורלנו. או שהארץ תינצל מפלישה פאשיסטית, או… אז לא תהיה גם התיישבות. והרי זה גיוס ראשון של חברות. כמה רגשנו וצעקנו שאנו רוצות להתאמן, לשמור, להילחם כמו הבחורים. ועכשיו לא נלך?

שמעה שיש בחורים מתנדבים. ולראשונה – מתנדבים מעצמם, ולא אחד בלבד. עד כה היו בקיבוץ קובעים את המתגייסים בהגרלה. ניתן לכך גם צידוק אידיאולוגי: כולנו שווים. כולנו מתנדבים. לא צריך שמישהו יתנשא על האחרים בהתנדבות – ראו, אני טוב מכם ואתם מה? והנה יש מתנדבים, ואיש אינו נעלב, איש אינו מושפל על ידי כך. ארבעה התנדבו ואחד נפסל בשיחה, כי הוא נחוץ במשק. ואני לא נחוצה. עונת ההדרים נגמרה, עד לחורף הבא אין עוד תפוזים. עד אז אולי כבר נחזור, מי יודע?

התנדבה ורק אחר כך שאלה לדעת החברים. דליה לא התלהבה. כבר מספיק הסתובבת בפלוגות, שבי בשקט ותבני לך בית. האח הביט בה בעיניים מודאגות. זה עתה חזר לקיבוץ והתחתן, אחר שניסה לשווא למצוא את מקומו בעיר. שמח שאחותו תעזור לו להיקלט מחדש, והנה היא הולכת. אבל הוא החריש, לא מיחה בידה. אם החליטה כך, ודאי היא יודעת מדוע, וככה זה צריך להיות.

בשיחת הקיבוץ הפעם איש לא התנגד להצעה. היתה אווירה רצינית. חילות רומל דהרו בצפון אפריקה והתקרבו לגבול מצרים. מספר מגוייסי הקיבוץ הוכפל עם הגיוס הזה, ומה יהיה על ההתיישבות? מישהו העלה את בעיית שיכונם של המגוייסים. לגבי בעלי משפחה הבעיה לא היתה קיימת, אבל מה יהיה על הרווקים שיבואו לחופשות? חביבה הציעה שיישמר להם חדר אחד ובו ירוכזו גם חפציהם האישים. ההצעה נדחתה והוחלט לשבץ אותם כ"פרימוסים" בחדרי המשפחות.

והימים דוהרים. פגישה חגיגית של מגוייסי ההתיישבות העובדת בעיר. נאומים, תהלוכות, נאומים. וכבר אורזים את התרמיל ונוסעים לאי-שם. אין דבר. הרי זה רק לחצי שנה…

 

בג'וערה

"אני יותר לא יכולה, אני מתנדפת מכאן".

"אני גם".

"גם אני!"

"מה יש, בנות, ביגור היה קל יותר?"

"ביגור, ביגור. שם היתה התחלה, צעדים ראשונים. אפשר היה להבין – מחלות ילדות. היינו טירוניות וירוקות. וגם היינו צעירות בשנה אחת. אבל כאן אני פשוט לא יכולה! אימוני שדה בקצב כזה… ואיזה שטח… והחום. והגרוע מכל – המקלחת! אחרי כל העינויים, ההזעה וסחיטת הכוחות במשך היום אותה ריצה מטורפת למקלחת, על מנת להגיע לפני הבחורים. ואם מאחרים דקה – לחכות לתורנו עד ששלושים בחורים בריאים גומרים להתקלח ולהתגלח בין שירה לצ'יזבאט… איפה זה נשמע, אי-התחשבות כזאת?!

"מילא, על כבודי הייתי כבר מוחלת, אבל איני יכולה מבחינה פיזית. אין בי עוד כוח. איני מאמינה שאוכל מחר לקום מהמיטה ולסחוב את עצמותי המרוסקות אל המיפקד. שבקתי, ודי. מוחלת על הכבוד ועל הקריירה ובכלל…" ודינה הקטנה והעגולה פרצה בבכי שהדביק עוד כמה מהבחורות.

התמונה היתה יכולה להיות מצחיקה, אילו היה מי שיצחק. שש פלמ"חאיות גיבורות, המשתתפות בקורס מ"ם-כ"פים בג'וערה המהוללה, חציין לבושות פיג'מה וחציין עוד במכנסי חאקי גסים ומרופטים יושבות על מיטות ברזל באוהל שבבוסתן ושופכות דמעות, פשוטו כמשמעו! היום לא הצליחו להתקלח, כי הבחורים תפסו את המקלחת היחידה, ולא היה כוח להמתין עד שאלה יגמרו. העייפות והכאב בעצמות ובשרירים משרים עליהן דיכאון נפשי. חוסר ההתחשבות בעודת היותן נשים, והעמדתן בתחרות פיזית עם שלושים בחורים מובחרים וחסונים, מביאים אותן עד סף היאוש. מתביישות הן בפני עצמן יותר מאשר בפני חברותיהן, אבל ההסכמה הכללית מחזקת אותן בהחלטתן. יחד קל יותר. מחר תעזובנה את הקורס, את ג'וערה, ודי.

חביבה יושבת בחולצת פיג'מה ובמכנסי חאקי על מיטתה ומשתדלת לא לחייך למראה חברותיה המתמרדות והמתייפחות. לאחר שהזכירה את ימי יגור, אשר בשבילה היו קשים ביותר, ולא הצליח לשכך את ריתחתן, לא ניסתה עוד לעודדן במלים. אף היא היתה עייפה ורצוצה עד שהתקשתה לפשוט את בגדיה, היא רק הכירה את עצמה ואת חברותיה ולכן צחקה לעצמה על רעיון הבריחה. יחד עם זה לבה נתכווץ מרוב חמלה על הבחורות המסכנות ועל רוב סבלן. ניסתה להמציא תחבולות שישימו קץ לעצבות זו ולאווירה של יאוש, אבל מוחה היה כמיובש מן השרב, והעייפות עמעמה את הכרתה. הבכי בחדר פסק ונשמעה רק נשימתן הקצובה של הבנות, שנרדמו באפיסת-כוחות. חביבה קמה – לכבות את המנורה.

בבוקר כולן הופיעו למיפקד. ריח מתוק של תאנים מבשילות עלה מן הבוסתן וציוצן העליז של הציפורים, שלא ידעו מה זה עמידת דום. עיני הבנות היו אדמדמות, פניהן נפולות, צעדן כושל. אבל גם הבחורים לא נראו כעולים מן הרחצה ורק בקושי הסתירו פיהוקים וצליעת רגליים. המפקד קיבל את המיפקד משום מה בפנים חמורות, מעוננות ומבשרות סערה. פעמיים השתעל לפני שפתח בדיבור. "חבריה, הלילה קרה משהו חמור, משהו מחפיר, המשפיל כבודנו עד עפר. אחת ממשתתפות הקורס נתפסה בכרם הקיבוץ, ועוד היתה לה החוצפה לענות לשומר, שהיא בתפקיד, בשמירה. זהו מעשה שלא ייעשה. מן הדין היה לשלח את העבריין ולהרחיקו מן הקורס, אבל הפעם אבליג ולא אחקור לשמה של 'שומרת הלילה'. ובלבד שמקרה כזה לא יחזור עוד ונדע לשמור על שמנו הטוב… פטורים!"

התמהון הסתמן בפניהן של הבנות לשמע הנאום. הרי זה לא יתכן. זכרו, איך נרדמו אמש בדמעות ובאפיסת כוחות. הרי מן הנמנע הוא שאחת מהן עצרה כוח לרדת לכרם! כל זמן המיפקד הפזילו מבטים לעבר חברותיהן שבשורה, אך עם סיומו הצטופפו כולן דווקא מסביב לחביבה. ואכן, המבע השובב של פניה כלל לא השאיר מקום לספקות שאמנם היא הגיבורה הנזופה של הלילה.

"למען השם, חביבה, מתי זה קרה?"

"מה זה פתאום עלה בדעתך לסחוב ענבים? הרי כולנו נפלנו מהרגלים!"

"איפה לקחת כוח לרדת לכרם?" "ולמה לא סיפרת?"

"אגיד לכן את האמת. כשראיתי אתכן אמש כה אומללות ומיואשות, נכמרו רחמי על עצמנו והחלטתי לנסות לשמח את לבנו במשהו. להמתיק קצת את החיים המזופתים האלה. אני יורדת לכרם וברגע שאני מושיטה את ידי אל האשכול הנוצץ הראשון, שומעת אני מאחורי קול: 'מה מעשייך פה, חברה?' נתבלבלתי ועניתי: 'אני מג'וערה, אני בשמירה' ושכחתי לגמרי שאני לבושה פיג'מה. השומר פרץ בצחוק ואני ברחתי בבושת פנים.

תבינו גם למה לא סיפרתי לכן. כשחזרתי לאוהל, הייתן שקועות בשינה עמוקה. מה היה לי לספר? אילו חזרתי עם ענבים, הייתי מטלטלת אתכן בלי רחמים. אבל ככה, בידיים ריקות, לשם מה להפריע את שנתכן?"

עברו כארבעה-עשר חודש מאז יצאה לשירות של "חצי שנה" לפלמ"ח. יגור. אילון. חניתה, וכעת האימונים המרוכזים של קורס המ"מ-כ"פים בג'וערה, ומה אחר כך? כן, בכל זאת לא זכרה ימים קשים מאותם הראשונים שביגור. האם רק בשל היותם התחלה? לא, כעת היא מבינה שלא רק בגלל "שכל התחלה קשה". אז פשוט קיים היה רק צד אחד שלך המטבע. היה הקושי, היו היסורים, היו הגעגועים, אבל לא היה עוד – כי טרם נולדה – הרוח של "אנו, אנו"…

כבר שם ביגור היתה קיימת "שאלת הבחורות". הבחורות היו מעטות, והן היו חברות קיבוץ לא מן הצעירות. בין הבחורים היו צעירים וגם ותיקים. ובין הבחורות היתה חביבה טירונית גמורה. בכל עיסוקיה הרבים פשוט לא נזדמן לידה עד כה לא אימון בנשק ולא כל פעילות הכרוכה בבטחון ובהגנה. יתר הבנות כבר הכירו את הרובה. לה היה הכל חדש. אבל לא זה היה העיקר. הגישה אל הבנות, כמו אל הבנים, היתה בראשית צבאית גרידא. באמת, היתה נזכרת, המדריכים כמעט שהרגונו בשיטות אימוניהם הנוקשות. איזה טירוף: שמונה שעות אימונים ועוד מחצית היום עבודה בשדה! אצה להם הדרך… אמנם, רומל עמד אז בגבול מצרים, וכנראה שאנו צריכות היינו לעצור אותו בדרום… אבל לשם כך היה זה חיוני שנישאר בחיים ושלא יהפכו אותנו לבעלות-מום. ונוסף על הכל הצריחות האלה של המפקדים והטפת המוסר שלהם… זוועה. היתה זו כנראה פגיעה קשה מדי בכבודם, שבזמנים טרופים כאלה הוטל עליהם לבזבז את כוחם ואת כשרונם על אימון של חברות, והם נפרעו על זה מאיתנו. ריצות, "ארצה פול". מבחני אומץ. ולנו היתה אמביציה להשתוות בכל לבחורים ואף לעלות עליהם. רצנו ונפלנו וקפצנו. וגרוע מזה היה המצב בלילות, כאשר שרירינו היו מתוחים כמיתרי כינור וכאבו עד אין-יכולת להירדם או להתהפך מצד אל צד. וגעגועים אלה הבלתי-מתקבלים-על-הדעת אל הבית, אל הקיבוץ, אשר דוקא באלה החודשים זז והתחיל לעלות להתיישבות. לדעת שכולם מתכוננים, כולם פעילים, זה בהצגה וזה במקהלה, אלה בענייני בטחון ואלה באספקת המים. ורק היא, חביבה, קוטפת עגבניות ביגור ואינה משתתפת בכל התכונה כהוא זה.

עם כל מכונית בכביש טסות מחשבותיה הביתה, ואילו החופשה כאילו נמחקת ממלון המוסדות. איך אפשר לעמוד בזה? לראות כביש, מכוניות – ולא לנסוע?

ופעם, בצהרי שבת, קיבלו חופשת של כמה שעות על תנאי שלא לנסוע הביתה ולהופיע למיסדר בשעה 18:00. חביבה ניסתה את הבלתי אפשרי. אחרי הצהרים יצאה לכביש. בשעה 18:00, כשכל המחלקה כבר הסתדרה, ראו אותה מרחוק רצה, צולעת. הצליחה להגיע לכרכור ואף לחזור בשלושה טרמפים. בין היתר נסעה במכונית עם מלחים יוונים ונאלצה לקפוץ ממנה. אבל הגיעה.

והנה בא מיפנה בלא שהרגישו בו. לא שהגוף הסכין לסבול, אבל פשוט צמחה חברה חדשה, מיוחדת, שגם אותה אפשר היה לאהוב, גם אליה אפשר היה להתגעגע. העשתה זאת העבודה במשק, המסעות הנפלאים, שלא היו עוד כמוהם להעזה, לחווית הנוף ולחדוות-נצחון שבהתגברות-על-מכשולים? או אפשר שהחברה צמחה דווקא בסתר האוהלים. ולאו-דווקא בשעת הקומזיצים העליזים, אלא אולי באותן השיחות בין שתי חברות בנות קיבוצים שונים, שיחות בהן נאמר הכל ובכלל זה וידויים אינטימיים, והכל נשמע בהבנה, בהקשבה ובסבלנות, בלא שמץ של קנאה, לעג או שמחה לאיד.

וכאן נתגלתה חביבה כרב-אמן של השיחה מלב-אל-לב. מי כמוה ידע להטות אוזן! דומה שהמשברים שעברו עליה בשנים האחרונות חיסנוה ופיתחו בה את היכולת להבין ולסייע לזולתה, איכשהו – היתה לאבן שואבת לכל נידח ודך, לכל מי שנקלע לצרה או למצוקה נפשית. סבלנותה לא ידעה גבול ונכונותה לעזור היו לשם-דבר. יחד עם זה רחוקה היתה מללבוש צורת אישה צדקנית וקדושה מעונה, אלא היא עצמה נשארה שובבה וצחקנית, מוכנה לסחוב את כולם לפעולות חברתיות, להרפתקאות קטנות, שרק כפסע היה בינן ובין הפרת משמעת.

האמת היא שגם כל אותו חישוק של משמעת אכזרית, שכה קשה היה לשאת בתקופה הראשונה של יגור, נשא אי-שם בדרך ובמקומו באו יחסים אחרים לגמרי בין מפקדים ופקודיהם. אבל כל זה כבר לא היה ביגור, זה כבר היה בגליל המערבי, בימי החורף, באילון ובחניתה עם הנוף הגלילי המשכר של "כל הארץ לפניך", מחופי ראס-אל-נקורה ועד לסילוני הזרקורים האנטי-אוויריים של עיר המפרץ. עם הסערות העזות המכבות את עששית הנפט באוהל, עם חורבות מבצרי הצלבנים, ורחש עצי החרובים והזיתים ושיחי ההרדוף בוואדי כרכרה.

ובאותם הימים שהתחילה להסתגל לחיים מוזרים אלה ולקבל בהומור ובאהבה גם את הפסקת המים במקלחת של חניתה וגם את התמוטטות האוהל בליל-גשם וסערה, קרה משהו אחר שהסעיר אותה באורח בלתי צפוי והעלה בה זרמי-מעמקים שעד אז לא שיערה את קיומם. זה אחר זה נולדו בן לאחיה בכרכור ובת לאחותה בקיבוצה שבעמק בית שאן. גל שוטף של אהבה לתינוקות אלה הציף את לבה. תמיד אהבה ילדים, אבל מה שהרגישה כעת היה יותר מאהבה. בולמוס של געגועים עזים מצמיאים לילדים אלה אוחז בה וכל חופשה קצרה נהפכה לדהירה במשולש אבוקה-כרכור-מענית. יחד עם זה התעוררה בה כמיהה גדולה לילד שלה, זה שטרם נולד וטרם נועד להיוולד. ופעמים נדמה לה שהיא קרובה להתמוטטות נפשית. ובקוטב השני של נפשה עשירת החוויות תכפו ההרהורים הטורדים על אמה ועל אחיה שנותרו שם, בניכר.

בשנה הראשונה לעלייתה קיבלה עוד מן האח מכתבים מפורטים, מלאי אהבה ודאגה וידיעות מרגשות על המשפחה. הנה האח אימרה, זה שבשעתו התנגד כל כך לעלייתה, יצא בעצמו להכשרה, התחתן עם בחורה חיננית מאד, כבר שלוש פעמים ניסה לעלות עם המעפילים – ותמיד לשווא. לאחרונה שהה שלושה שבועות באוניה על הדנובה, אבל לבסוף הוחזרו המעפילים לבתיהם על ידי השלטונות. וכל פעם ארזה האם את המזוודות ואפתה עוגיות והכינה צידה לדרך ולא אמרה נואש, כשהללו חזרו הביתה בלא כלום. מזמן לזמן הגיעו עוד דרישות שלום מקוטעות על גבי טפסים רשמיים של הצלב האדום, דרך שווייץ. עד שטופס אחד – האחרון – חזר ללא תשובה עם הערה גרמנית כתובה במכונת כתיבה, המודיעה קצרות שהמשפחה הועברה ל"גנרל גוברנמן פולין"… לא הבינה עד הסוף את פשר הדבר, אבל מאז קיננה בה הרגשה סתומה, שקרה אותם איזה דבר איום, ולא פעם ייסרוה כליותיה על שלא עשתה אולי הכל להצלתם מגוב האריות.

לא פעם שוחחו הפלמ"חאיות ביניהן, שהיה צריך לעשות משהו למען הגולה היהודית, שעל גורלה הגיעו ידיעות מחרידות, אבל לאיש לא היה ברור מה אפשר בעצם לעשות. עד שפעם אחת נשמעו דברים ברורים. היה זה בחניתה, בכנס של פלוגה ג' שבו השתתפה כל מיפקדת ההגנה. אליהו דיבר ליד המדורה, ופתאום מתוך הרהוריו בקול רם העלה מחשבה שהפתיעה את כולם, אולי גם אותו עצמו. האם לא היה צריך הפלמ"ח להטיס יחידות לוחמות אלה מאחורי קווי האוייב באירופה, שינסו להציל יהודים וילחמו למען כבודו של העם?

לבה התפעם בחוזקה מרעיון דמיוני זה ומאז לא יכלה להשתחרר ממנו. ורק טבעי היה שכאשר נוסדה ה"בלקנית" התנדבה אליה גם חביבה – ונתקבלה. כעת כבר היו התכניות הרבה יותר ברורות, אבל הזמן עובר ללא כל תביעות של-ממש. אומרים שמישהו כבר צנח ביוגוסלביה אל הפרטיזנים… אומרים שיש תכניות להחדיר פלוגות קומנדו לבלקנים על ידי צוללות… אבל הכל אפוף סודיות ותשובותיהם של אנשי המיפקדה יותר מתחמקות משמבטיחות.

ויש גם שמועות אחרות. אומרים שבקרוב יחזירו את הוותיקים לקיבוציהם. אין כסף לקיום האימונים, אפילו עובדים הם רוב הזמן במשקים. הסוכנות מטילה את כל משקלה על הגיוס לבריגדה והפלמ"חניקים נחשבים כמעט כמשתמטים. ואולי בכל זאת מוטב לחזור הביתה, להשתקע בנרבתה הסלעית, להקים משפחה, ללדת ילדים?

 

קהיר

בדרכה מצרימה סקרה חביבה את היומיים שבילתה בארץ, שמשם, מקהיר, נראו לה כשיא השיאים של האושר. כעת הרגישה שהפגישות החטופות, שבעד כל אחת מהן נאלצה לשלם במטבע קשה של פרידה, רב עוקצן מדובשן. יחד עם זה ידעה שכבר מחר שוב תחזור ותתגעגע אליהן, אלא עם כן תחל סוף-סוף הפעולה. תוך כדי כך חשה שמשהו חמור מאד מתארע בקירבה, איזו תמורה מדאיבה ומדהימה. כאילו חלק מיישותה מתחיל להתאבן, חדל להיות בשר-ודמי, מתקשה כפלדה, כגביש קר. בפגישה עם אנשים הקרובים לה ביותר חשה עצמה פתאום אחרת. מסומנת על ידי הגורל ולכן בדלה. "האם חוק הוא שהמסכנים את חייהם חייבים להיות בודדים?" הרהרה בחרדה גדולה וכל בשרה סמר. הרי כל כוחי היה תמיד בזה שחייתי בתוך החברה, קרוב מאד לאנשים אחרים… שאני מאמינה בחברה. מה נפלא היה לראות את הקיבוץ הבונה את נקודתו על הגבעה הסלעית ונבנה עמה יחד. לזכור ולהשוותו לאותו מחנה עלוב בכרכור, שהצמיח רק ספיקות ונפתולים. איזה בית-ילדים בנו – ממש ארמון. כולו אבנים מסותתות עם בליטות במשקופי החלונות. ושייקה הסביר לה שכל הבתים ייבנו בסגנון זה. וכמה בגרו החברים, הם חיים את המשק, את הענפים, את העבודה. טוב היה עכשיו להיות סדרנית עבודה, עם נסיונה מכל אותם הקיבוצים בהם עברה…

אבל הילדים כבר לא הכירוה. איזו דודה בכפתורים נוצצים על בגדיה המוזרים, והיא מחלקת סוכריות. רק בן האח, מישקו הקטן, הסתכל בה בעיניים רציניות ושאל במפתיע: "מתי תבואי?" שאלה זו תלווה אותה מעתה ועד עולם. מתי תבואי? מתי תבואי?

רפי, שהיה האינטליגנט שבחבורת הצנחנים, סיפר פעם על מנהגם של שבטים אינדיאניים, אשר היו מענים את שבוייהם בזה האופן: היו כופתים אותם חזק-חזק אל העץ, כשמעל לראשו הגלוח של השבוי תלויה קליפת דלעת מלאת מים, בעלת נקב דק. מן הנקב הזה היו הטיפות מטפטפות בקצב איטי וקבוע על הקודקוד הגלוח ובחדגוניותן האיומה מוציאות את השבוי מדעתו.

לטיפות כאלה דמו ימיה של חביבה אחרי אותו חופש קצר בארץ. מי היה אז מאמין שעוד חודשיים ימים תצטרך להחזיק מעמד באווירה זו של ציפיה מתוחה לאות ושל חוסר ודאות משגע.

אט-אט הסתלקו להם יתר הצנחנים מקהיר, הרומנים, היוגוסלבים, ההונגרים – פניהם לבארי שבאיטליה והלאה מזה למזרח. רק המשלחת הסלובקית נשארת אחרונה בחומו של הקיץ המצרי.

עובדים. עוד מזל שעובדים. מכשיר האלחוט הופך חלק מן הגוף ומן הנשמה. לבד מזה מקבלים יומיום ערימות מודפסות של חומר האזנה, שנקלט משידורי הארצות שאליהן מועדות פניהם. צריך לחדור לאווירת הארץ, לאירועים, לדעת כל פרט חדש של צווים ופקודות, של חוקים ושל איסורים. ובערב שוב סרטים, סרטים. אין עוד כוח לעיין בספר רציני, שעד כה לא עזב אותה בזמנים הקשים ביותר.

מטפטפים הימים ובמוח מנקר חוסר הוודאות. האם יינתן לה בכלל לפעול ולקיים את שליחותה, או שמא כל המאמץ הנפשי של החודשים האלה היה לשווא, והיא אפילו לא תגיע למחוז חפצה; ואם תגיע, האם יעמדו לה כוחותיה לקיים את תכלית שליחותה, או שתהיה זו רק הפגנה אווילית, קורבן שווא, מהתלה טרגית?

גם המוות מתחיל להלך אימים בהרהוריה העצבניים באלה הימים. לא בדמות שלד, ולא בדמות האיש עם החרמש. בכלל לא כאיש, רק כמצב. כמין בטחון שזהו מה שמצפה לה, מה שמתקרב בהכרחיות-אין-מנוס. תוך כדי כך היא נזכרת שבעצם אף פעם בחיים לא הרהרה בבעיה זו של – לחדול ולא להיות. פשוט לא היה זמן, או שהיו בעיות יותר קרובות, אקטואליות. אבל כעת אי אפשר להתחמק עוד. הבעיה עלתה על סדר היום. יש והוא לובש צורה של מנוחת עולמים. מנוחה טובה, שינה מתוקה, לא-חום, לא-דאגות, לא חובות. הפוגה. אך יש והוא נראה כמחדל אכזרי של כל המשך. לא-חיים, לא-מוסיקה, לא-עליה-אל-פסגות-הרים, לא שיחת-רעים, לא-ילד. כן, המוות זה פשוט לא-ילד, ותו לא.

מזור אחד עשוי לשים  לאל את עינויי הזמן המטפטף באיטיות מענה: המכתבים מהבית. להם היא מחכה כאחוזת-כפיה, קוראת אותם בלהיטות, פעמיים, שלוש, ארבע פעמים, בשכבה ובקומה. מתבשמת מאווירת העשיה והבניה בקיבוץ המתנחל. שואפת עידוד מרוח הידידות והרעות, המבקיע את שריון הזרות שהרגישה בביקוריה האחרונים בבית. עם קבלת צילומו המרנין של מישקו היא פורצת בבכי "מרוב אושר" והוא הופך בשבילה מעין קמיע.

עם זה ערה היא גם לכל המתרחש בארץ ובעולם. הפילוג במפלגת הרוב וסיכויי התנועה בבחירות להסתדרות העובדים. חילופי תפקידים בקיבוץ. שיחרורה של פריז. השעון מתקתק, ההיסטוריה צועדת ורק היא נתקעה כאן ומדשדשת במקום כבחולות טובעניים. והימים מטפטפים.

 

*

עד שבא הבלתי-מקווה כמעט: טסים לאיטליה. יום ראשון ה-27 לאוגוסט. מן האווירון המתרומם היא רואה את העיר הגדולה, את היאור, את המדבר ואת הפירמידות. יציאת מצרים. ולאן טסים? אמנם רק לבארי, אבל זהו קרש קפיצה. מכאן יצאו כל החברים ליוגוסלביה, רומניה ועוד. נרמז להם שתוך שבוע יצאו אולי למטרתם הסופית. מתקרב הרגע הגדול. הנשימה נעצרת מרוב התרגשות. מערבולת של ספיקות ותקוות גועשות. ולמטה סוער הים התיכון…

 

אינטרמצו בבארי

גם בבארי מכים עוד גליו של הים התיכון בזרועו האדריאטית. ים כחול ומוכר, הוא מגיע אלינו… שטים בו בסירת-מפרשים. על חופו יושבים בערבים בחברת חיילים עבריים ושרים שירי-געגועים, שירי כנרת, שירי ה"אנו, אנו". פליטים יהודים מיוצאי ארץ מולדתה נמשכים לצלילי השירה ועומדים משתאים ונרגשים למראה החיילים מארץ ישראל. זו לה הפגישה הראשונה עם שארית הפליטה. חביבה שותה בצמא את סיפורי הניצולים. שעות רבות היא מבלה בחברת אישה יהודיה מיוגוסלביה, שעברה כברת-דרך ארוכה עם הפרטיזנים ויודעת לספר על האפופיאה היוגוסלבית ועל חלקם של היהודים בתוכה. אי שם השאירה בעל חולה וילדה ומתכוננת לחזור ולחפש אותם. גם חביבה מחפשת אחרי בן-דודה פרנצל מווינה, אשר יצא בראשית המלחמה ליוגוסלביה להבקיע לו דרך לארץ ישראל ומאז נעלמו עקבותיו. מנסה להיפגש עם חיילים אנשי-מענית הפזורים באיטליה. עושה תעמולה ציונית בין חיילים יהודים שבצבאות בנות הברית. נהנית מהצגות של האופרה האיטלקית. משגרת מכתבים ומצפה לתשובות שיגיעו בנס עוד לפני המראתה הסופית, שנקבעה לסוף השבוע.

והנה דפיקה בדלת ולחדרה שבמועדון החיילים היהודים מתפרצים אורחים מופלאים, הלא הם שרה וחיים ורפי שזה עתה חזרו מיוגוסלביה במפתיע. הם בילו שם, כל אחד במקומו, בשטחי הפרטיזנים של טיטו, ניסו לחדור מי לרומניה ומי להונגריה, אך לשווא. כיוון שנודע להם על כשלון קבוצה של חנה* בגבול ההונגרי ונתבדו כל הסיכויים לחדור מצד זה, קיבלו את ההצעה לחזור לאיטליה ולנסות בדרך אחרת. מסתבר שרפי וחיים יצטרפו אל השליחים לסלובקיה. זה נפלא. חבורת ה"ארבעה" נמצאת שוב בצוותא אחת. מאורע זה חייבים לחוג. הם עושים זאת כדרכם, כדרך אנשי קיבוץ "הרפתקניים". מהר, נשיג כרטיסים לאופרה, נותנים את "ריגולטו". אחר כך שותים יין איטלקי בבאר קטן על שפת הים. המקלֵט פולט שירים נפוליטניים. בלילה מודיע הבי.בי.סי. כי בסלובקיה פרצה התקוממות נגד הגרמנים. המורדים שולטים בחבל ארץ שלם שמרכזו העיר באנסקה ביסטריצה. האין זה חזון תעתועים? הרי הם עושים זאת "ספיישל" בשבילנו!

ודאי נודע להם על כוונת בואנו, והם מכינים את הקרקע. נבוא אל המוכן ולא ייוותר לנו אלא לארגן את העליה ארצה. ובלבד שלא נאחר את המועד…

זה לא היה כל כך חלק. ראשית כל נדחתה הצניחה, שנועדה כבר ליום ו' הקרוב. המצב מעורפל. צריך לקבל הוראות חדשות. צריך להמתין עד שתיקבע מדיניותה של ממשלת הוד מעלתו לגבי המרד הסלובקי. צריך ליצור קשר עם המורדים, לתאם איתם את מקום הצניחה ועיתויה. אין דבר! כעת שוב יש לנו סבלנות. הרי ההתקוממות הצליחה, דרכי התחבורה של הגרמנים שובשו, בבאנסקה ביסטריצה קמה מועצה לאומית סלובקית, בה מיוצגים הקומוניסטים והדמוקרטים גם יחד. משמע, שייהנו מסיוען של מוסקבה ושל לונדון גם יחד. עוד יום, עוד יומיים ונטוס.

רק כעבור עשרה ימים הגיע האישור הסופי לצניחה. ושוב, איזו אכזבה! חביבה יושבת במטה הראשי בבארי מול שולחנו של קפטן טיילור, המכונה בפי הארצישראלים "חייט", חיוורת ושפתיה רועדות. הוא מנסה להסביר לה את המצב. באו הוראות לצניחה בסלובקיה, אבל בלי האישה הצנחנית. לה אסור. למה אסור? כי הצניחה תהיה עיוורת, כלומר אי אפשר להבטיח להם קבלת-פנים מן הקרקע. הפרטיזנים חוששים לאווריונים גרמנים, שכבר הסבו להם נזקים חמורים והרסו בין השאר את בנין תחנת השידור החופשית. לכן אפשרית רק צניחה עיוורת מגובה רב, וזהו עניין מסוכן ולפי ה"ריגוליישנס" של הצבא הבריטי אסור לשתף בזה נשים. צנחנית הנופלת בידי הגרמנים אינה נחשבת כשבויית-מלחמה, כמו הגברים, אלא כמרגלת ואחד דינה למות ביריה. לא, מצטער מאד, אין שום יוצא מן הכלל. הריגוליישן זה יותר מחוק ואין מה לדבר. Sorry!

חביבה יוצאת ממשרדי המטה המומה, כאילו הלמו בראשה במכשיר קהה. כזו מיואשת לא ראוה עוד מעולם. היא מלווה את הבחורים לשדה התעופה בברינדיזי, אבל איך? אינה מדברת מילה. גם הבחורים שותקים, כובשים פניהם בקרקע כאילו הם אשמים כלפיה. רק

בשדה התעופה היא מתפרצת: "ובכן, אתם עוזבים אותי לנפשי ככלות הכל… אתם קוברים אותי בעוד בחיים…"

 

* הכוונה לחנה סנש ז"ל

 

"חביבה, אל תדברי שטויות. האם בנו תלוי הדבר? הפסיקי להטיח ראשך בקיר, הלא כולנו התחסנו קצת באלה החודשים. אנו מבטיחים לך שנפעל כאילו היית איתנו יחד. חבל לך לעכור את שמחתנו ביום זה, שציפינו לו כל כך".

אין תבונה ואין הגיון כנגד התפרצות היאוש של חביבה, אבל לפחות אינה עוד אפטית כמו בדרך לכאן. ניתן האות לעלות למטוס. מלבד שלושת הארצישראלים עולה גם קבוצה של צנחנים צ'כוסלובקיים אשר גם הם המתינו בשדה התעופה. כאשר לוחצים את ידיה לפרידה היא שוב עומדת כנציב מלח וכאשר האווירון המריא פרצו מעיניה דמעוטת, דמעות מרות ומלוחות. אין לשאת הרגשה זו של חוסר אונים. ידיה כבולות בסד. אין לשאת זאת…

שרה נכנסה לחדרה בלילה בזהירות. חשה עצמה כבביקור אבלים.

"מה העניינים, חביבה? אי אפשר להטיח ראש בקיר. את ואני עשינו כל שהיה בכוחנו לעשות. הייתי ביוגוסלביה, לא ניתן לי להגיע לרומניה. בינתיים רומניה שוחררה וקשה יותר להגיע לשם מאשר בימי המלחמה. גם את עשית את שלך ולמעלה מזה. לא נותנים – לא צריך. בואי, ניסע הביתה. המלחמה הולכת ומסתיימת. אני אומרת לך שמותר לנו לשוב במצפון שקט וודאי תימצא לנו עבודה לא פחות חשובה גם בקיבוץ ואולי אפילו בענייני בטחון".

"בואי, ניסע הביתה, את אומרת. ברצון ובהתלהבות הכי גדולה הייתי חוזרת. רק דבר זעיר אחד את שוכחת. הבחורים שהמריאו לצנוח הם לא סתם שלושה בחורים טובים. כל אחד מהם הוא גם נציג של תנועה. הנה יגיעו לסלובקיה צנחנים מהארץ. האחד הוא ממכבי הצעיר, אחד מהנוער הציוני ואחד מהקיבוץ המאוחד. ורק לתנועה הגדולה ביותר, לשומר הצעיר, לא יגיע שליח. וכל כך למה? רק בגלל זה שאני בחורה. אבל הם לא יידעו זאת, ואם גם יידעו, לא יבינו. הם רק יידעו שהשליח שלהם לא הגיע, שהם נעזבו לנפשם, הופקרו. ואני הרי מכירה ורואה לנגד עיני כל אחד מהם כמו חי, עם המחאה החרישית בעיניו. וכל זה בגלל יהירותי שלי, בגלל עקשנותי להיות צנחנית אף על פי שאישה אנוכי".

שרה ישבה נבוכה, עיניה במשקע הקפה אשר בספלה: "טוב, שכנעת אותי שהדבר לא כל כך פשוט. אף על פי כן אני שואלת אותך, מה נשאר לך לעשות? אפילו את צודקת, מה זה נוגע למיפקדה הבריטית? אין בכוחך לשנות את הריגוליישנס האוויליים שלהם. חדלי איפוא לענות את עצמך. אין זה נכון שאת אשמה. אבל ברור שאין כאן מה לעשות".

"איני יודעת עוד מה אעשה, אבל אני יודעת שמוכרחה אני להגיע. ובמקרים כאלה אני תמיד מגיעה. זוכרת את את המסע לסדום? בבית הערבה ערך אורי בדיקת-רגליים ונדהם ממצב היבלות והשלפוחיות שעל כף רגלי. ציווה שאפסיק מיד את המסע. ואני התחננתי לפניו שיתן לי להמשיך והבטחתי שהפלוגה לא תתמהמה בגללי אף דקה ואפילו אזחל על ארבע. והגעתי. נכון או לא? צריך פשוט להתחיל לדפוק על כל דלת. אני אטריד אותם עד שיימאסו עליהם החיים. אני לא ארפה מהם עד שירצו להיפטר ממני בכל מחיר. הרי לא יתכן שבגללי לא יהיה בסלובקיה שליח של השומר הצעיר!"

וכך החלה ריצת-אמוק של חביבה בבארי. איש אינו יודע איך מצאה בסוף את הקשר אל המשלחת הצבאית האמריקנית. שליטתה בשפה האנגלית ואף המבטא שלה היו לקויים עדיין, אף על פי שהיתה תלמידה טובה וחרוצה. אבל כמה כבר אפשר ללמוד שפה זרה בפחות מחצי שנה? בשביל בחורה כחביבה לא היה זה מכשול. כשהיה לה צורך בזה היא דיברה אנגלית בחנות, עם מפקדיה, עם חיילים של בנות הברית. ומה שהחסירה, הוסיפה בתנועות ידיים ובמבע הפנים, בחיוכה המלבב. לפי להיטותה לקשור קשרים ולאסוף ידיעות בעלות אופי צבאי יכלה בנקל להיחשב כמרגלת. עד שבמסיבת ראש השנה של חיילים יהודים בקלוב העברי קלטה אוזנה איכשהו שמץ של אווירון אמריקני, העומד לטוס לשטח המשוחרר שבסלובקיה. יותר מזה לא היה לה נחוץ. היא מוצאת את הכתובת. מגלה קצין יהודי הנוגע בדבר. מפצירה ומשכנעת שהיא ילידת המקום, יודעת את השפה, את הסביבה ואת המנהגים. יכולה להיות מורה דרך, תורגמן, מקשר. והבלתי אפשרי נעשה אפשרי. לא עבר שבוע מאז נפרדה מהבחורים בברינדיזי וכבר היא אורזת בחפזון את חפציה. מוחקת בכל את סימני תוצרת הארץ, אבל מעזה לקחת איתה ספר עברי אחד. הרי אין כל סכנה. היא לא תצנח. בכל הפשטות עומדת היא לנחות באווירון של המשלחת הצבאית האמריקנית בשדה התעופה טרידובי, בקרבתה הבלתי אמצעית של עיר נעוריה באנסקה ביסטריצה. באמת, אפשר להשתגע…

 

באנסקה ביסטריצה

ושוב ההר והנהר והעיירה המצטנפת לה בעמק הצר בין רמה תלולה מזה ובין ההר והנהר מזה.

מחלונו של מלון "נארודני דום" נשקף ההר אורפין ואינו מותיר מקום אפילו לרקיע הכחול. העלים המצהיבים על העצים צוהלים בקרני השמש הסתווית, אשר הפכו את גונם העצוב לזוהר. רק בגשתך קרוב אל החלון תוכל לראות קטע מן הגשר שעל ההרון, ואת הנהר עצמו מסתירים עצי הערמונים שבטיילת.

בחדר הנאה והמרווח של המלון יושבים הארבעה. האישה שביניהם לבושה אזרחית ואילו שלושת הגברים לבושים מדי-צבא בריטי. פניהם שזופים, מגולחים למשעי, לבד מהשפמים המטופחים והמרשימים.

חביבה ממשיכה בסיפורה:

"אדם כמונו חייב בעצם ליהפך לפטליסט עיוור, כי הרי תמיד יוצא שאין כמעט כל יחס בין מה שאנו שואפים ומתכננים ובין מה שיוצא אל הפועל. כן, אפשר להגיע אפילו שהיחס הוא הפוך. תגידו לי למשל, בשביל מה הייתי צריכה לצנוח יומם ולילה ברמת-דוד, לגבור על כל הפחדים והמעצורים שבנפשי – וכעת אני כבר יכולה לגלות בפניכם שהיה זה אחד המבחנים הקשים ביותר בחיי – בשביל מה היה כל זה, כאשר בסופו של דבר הגעתי לכאן בצורה האלגנטית ביותר באווירון הנוחת בשדה תעופה של ממש, בלי שימוש כלשהו במצנח?

בשביל מה היה עלי לקלל את יום היוולדי, אתכם ואת הבריטים על שלא נתנו לי להמריא אתכם יחד, אם בסוף הגעתי למטרה ארבעה ימים לפניכם, אף על פי שיצאתי שבוע שלם אחריכם?"

"משער אני שכל זה לא בא מכוחו העיוור של הגורל והיה מי שהמריץ אותו בריצות ובהפצרות ותחנונים", הפליט אחד הבחורים.

"טוב, נעזוב את הפילוסופיה. הבה ואספר לכם איך הגעתי. במשך כל זמן הטיסה התעצבנתי. תיארתי לעצמי איך נגיע לשדה התעופה הריק והעזוב של טרידובי, ואיך נמשיך משם העירה. והנה נוחת האווירון ואני רואה לפנינו המון רב וסואן. האווירון שלנו היה פשוט הראשון שהגיע מהמערב מאז פרוץ המרד. איכשהו נודע בעיר שמטוס אמריקאי עומד להגיע והתאספו לכאן המון אנשי ציבור וסתם הולכי-בטל. מביטה אני דרך האשנב ובמבט ראשון מבחינה אני ברבים אנשי ביסטריצה ואנשי ראדבאן, שאני מכירה אותם. משמע שגם הם מכירים אותי. תודה רבה, רק זה חסר לי. ראשית חכמה מרכיבה אני משקפי-שמש. שנית, ברדתי בכבש המדרגות, נדחקת אני אל הכלים, זאת אומרת משתדלת למצוא מחסה מאחורי גבם הרחב של האמריקאים שלי. חשים אלינו קצינים גבוהים, לוחצים ידיים ומוליכים אותנו אל המכונית. שוּפס, אני, כמובן, הראשונה בתוך המכונית. ובכל זאת נדמה היה לי שמישהו מן הקהל עוקב אחרי בהתעניינות. המכונית זזה. נוסעים אנו בדרך הידועה, וולקנובה, קרמניצ'קה, ראדבאן. כשעברנו על יד הסמטה בה היו גרים אמי ואחי, רק בקושי התאפקתי מלבקש את הנהג שיעצור. התגברתי. הגענו למיפקדה ואני מיהרתי לשאול לשלומכם ולמקום הימצאכם. הייתי קרובה להתעלפות, כששמעתי ששום צנחנים בריטיים לא הגיעו לא מצד קריז'ינה ולא מצד אחר. ביקשתי וקיבלתי רכב ויצאתי מיד ל סביבות קריז'נה. חיפשתי בסטארה הורי, בהארמנץ כבר ילדותי, שהיה פעם מרכז חרושת הנייר וכיום מרכז צבאי חשוב של ההתקוממות. אף לא זכר מכם! לא ידעתי את נפשי. עייפה ומיואשת חוזרת אני למיפקדה ואת מי אני פוגשת שם? את שלושת הסלובקים שהמריאו אתכם מברינדיזי. אף הם הכירוני. מפיהם נודע לי שצנחתם הרבה לפניהם, אבל מכל מה שמסרו לי הבנתי שזה לא יכול היה להיות בקריז'נה. הם גילו לי גם שהוצבו בכפר תעשייתי אחד – פודברזובה, ויש להם שם תחנת שידור. היה לי ברור שנפלתם לידי האויב.

למחרת קרה לי משהו מדאיג ביותר. לא יודעת למה הלכתי לבית בו היתה פעם מעדניה לאחותי. חשבתי באיוולתי: אולי בכל זאת? כמובן פתחו לי אנשים זרים, אבל כשירדתי במדרגות קרא מישהו מאחורי: "העלמה מרתה!" ברחתי כל עוד נפשי בי ומיד גמלה בי ההחלטה להסתלק מן העיר, לפחות עד שתגיעו. אם נמצאים אתם בשטח האויב, זה יכול רק לסכן אתכם אם יזהו אותי. יותר מדי אנשים מכירים אותי כאן. יהודים וסלובקים כאחד. רבים כאן משתפי פעולה לשעבר עם הגרמנים, אשר עיקר דאגתם כיום ליצור לעצמם אליבי. על כל פנים אי אפשר לדעת מי כאן סוכן גרמני. בקיצור, החלטתי לעבור לאותי כבר פודברזובה עם מכשיר האלחוט שלי בשיתוף עם הבחורים שיצאו אתכם מאיטליה. כבר יש לי קשר עם 'חייט' ועם קהיר.

ושוב אותו עניין של כוונה המתגלגלת בהיפוכה: ברחתי מבאנסקה ביסטריצה לבכל יכירוני. מפודברזובה סרתי לברזנו הסמוכה לסדר משהו במיפקדה ובלכתי ברחוב ניגש אלי פרטיזן צעיר ובלי גינונים שואל הוא אותי: "האמנם את היא זאת, חביבה?" אבל זה היה דווקא מזלי. הוא היה מהשומר הצעיר וזכר אותי מביקורי בפלוגות הכשרה לפני המלחמה. מסתבר שהוא נמצא עם קבוצה גדולה של חברי תנועה בבסיס אימונים של פרטיזנים בכפר הררי קרוב, בוקובץ. ממנו נודע לי שגם אגון רוט, מרכז ההנהגה הראשית, היה ביניהם, אלא שהוא שוחרר משם לפני כמה ימים בגלל מצב בריאותו, וכעת הוא עובד כאן בתחנת השידור החופשית, אגב בהנהגתו של מיודענו דיורו אורסאג, אותו חסיד אומות העולם שוודאי הרביתי לספר לכם אודותיו. מיד לקחתי את הבחור ונסענו אל אגון. אל תשאלו איזו פגישה היתה זאת. העיקר, הוא קשר אותי עם עסקנים יהודים מקומיים שהיכרתים היטב ועם מנהיגי מחנה העבודה נובאקי, ומהם הקימונו ועד העוסק בפעולות סעד, פרודוקטיביזציה, בטחון וייצוג ענייני היהודים לגבי המוסדות. מאז אני מחלקת את זמני בין פודרזובה בלילה ובאנסקה ביסטריצה ביום".

"הלילה בכל אופן תישארי כאן, כי גם לנו יש עוד מה לספר לך ומלבד זה אנו צריכים גם להתייעץ ולעבד תכנית פעולה. אם כי מדברייך נראה שלא נשאר לנו עוד הרבה מה לעשות, מאחר שאת גמרת כבר הכל בעת שאנו 'טיילנו' בהרים".

"אל דאגה, יש כאן עבודה למעלה ראש. אין לכם מושג כמה זה חשוב שהגענו; רק חבל, חבל מאד, שכל כך מאוחר".

חביבה סיכמה לאחר נסיונה הקצר כי מצבם הוא מסובך. אם יש תנאי מחתרת, הכל ברור. אבל כאן פעולה ליגלית, באו לשטח משוחרר בשליחות רשמית, ובכל זאת עליהם לנקוט בהסוואה. "בפודברזובה אני קצינה, בביסטריצה אני אישה בבגדים אזרחיים מן האופנה הישנה, כובע המסתיר חלק מן הפנים ומשקפי-שמש. אגב, משקפיים אלה מושכים אלי תשומת-לב, כי כאן זה לא שפת הים בתל-אביב ולא רגילים למשקפי-שמש בסוף ספטמבר. קורה שאני רואה יהודים מכירים, אפילו קרובים של חברי קיבוצי, ואני מתלבטת: לגשת ולמסור דרישת-שלום, לשאול לשלומם, הרי גם זו שליחות. לרוב אני מחליטה להסתלק ולא להתגלות. יש כאן סתירה בין הצורך לשמור על אלמוניות לשם ביצוע השליחות ובין עצם השליחות, שאחד מתפקידיה לתת ליהודים הרגשה שבאנו אליהם בשם היישוב בארץ".

ופתאום: "חבר'ה, הוצאתי כבר חמשת מאות דולרים".

לא ידעו אם חומדת היא לצון. "מנין היו לך חמש מאות דולרים ועל מה כבר הוצאת אותם? היש כאן חנויות צעצועים?"

"לא, ברצינות, עזבו את ההלצות! מצאתי כאן בין הפליטים מצוקה נוראה. הלכתי לפגישה עם עסקן מקומי בבית הספר היהודי בראזוסובה. זה הבית בו למדתי בכיתות היסוד ובו דרכה רגלי לראשונה בקן השומר הצעיר. הוא מלא פליטים יהודים, זקנים, נשים וטף. מתגלגלים על הרצפות בלי מיטה ובלי מזרון, בלי שמיכות. לא היה מוסד שיגיש סעד. הכספים נשארו אצל גיזי* בברטיסלבה. בלי כסף אין מה להתחיל. מה עשיתי? נזכרתי בפעולת הטרנספר שעסקנו בה לפני המלחמה. לוקחים כסף מיהודי עשיר ומבטיחים לו תמורה בדולרים בארץ ישראל. התברר שגם היום יש עוד כמה יהודים אשר שמרו על כספם בדרך נס, ואפילו הגדילו את הונם. איך עשו זאת איני יודעת. אחד מהם, יש לו בת באחד מקיבוצינו, חניכת 'עליית הנוער'. הוא הסכים לתת לי הרבה כסף תמורת קבלה והבטחתי לו שאת התמורה יקבלו הוא או בתו מהסוכנות היהודית בארץ ישראל. יש פה יהודי אדוק זריז בעסקים ובעל קשרים טובים. הוא עזר לי להפוך את הכסף למצרכים. קנינו שמיכות, מזרנים, נעלים, תפוחי אדמה. הכל יקר מאד…"

"זאת אומרת שחתימתך מחייבת את הדוד קפלן. לא רע, לא רע".

"יפה שהם נותנים בה אמון על סכומים גדולים כאלה. אבל איך פעולה כזו עולה בקנה אחד עם הסודיות והאלמוניות שלך?"

"אמרתי כבר שיש לפעמים סתירות וצריך להסתכן. יהודי המעביר את הונו לארץ מעוניין בעצמו בסודיות, ולא יגלה דבר".

"אגב, למחר בבוקר הזמנתי לכאן את אגון. הוא ימסור לנו פרטים על המצב הפוליטי והאסטרטגי. כן, לפני שתפגשו את אגון ושכמותו עלי להזהירכם בפני אכזבה מסויימת. הוא אמנם התרגש מאד מפגישתנו הפתאומית, אבל תגובתו השניה היתה מוזרה ובלתי צפיה מראש: בואנו הוא לדעתו קורבן-שווא. כל השנים נתונה דעתם להוציא כמה שיותר יהודים מהגיהנום הנאצי לארץ ישראל, וכעת אנו באים להוסיף עוד למספר המועמדים להשמדה על ידי הנאצים.

אמרתי שלא באנו להקריב את עצמנו אלא לעזור להם בהצלה, בהגנה ובעליה. תשובתו היתה ספקנית. חשבתי שמחלתו משפיעה לרעה על מצב רוחו, אבל גם אצל חברים אחרים נתקלתי כבר בגישה דומה. רציתי רק להכין אתכם פן תקבלו הלם…"

נשתתקו וכל אחד שקע בהרהוריו. הערב ירד. הלכו להנהלת המלון להזמין חדר בשביל חביבה.

 

ארבעה

אגון נכנס לחדר רציני ועצור מן הרגיל. קומתו כפופה במעיל-גשם בהיר. פניו רעים מאד – חשבה שוב חביבה בהציגה אותו לפני הבחורים. בעצם אין כאן פנים כמעט. רק משקפיים בעלי מסגרת שחורה, מאחורי זגוגיותיהם העבות מפלבל זוג עיניים לגלגניות. אף יהודי צר ופה גדול, שפתיים בולטות חייכניות המביעות הכל במשחק השרירים עוד בטרם נפתחו

 

* גיזי פליישמן – עסקנית ציונית, ממנהיגות ויצ"ו בצ'כוסלובקיה, פעילה בגיטו ברטיסלבה, נרצחה בידי הגרמנים ב-1944.

לדבר. שאר הפנים רזים ומצומקים, עוד טוב שהם שזופים. כנראה מתקופת האימונים בבוקובץ.

ישב על הספה והביט בעיניים חודרות בחביבה, שנשארה עומדת.

"יש לי בשבילך בשורה עצובה ומשמחת כאחת. משמח הוא שנשארת בחיים, עצוב מה שקרה ומה שעוד עלול היה לקרות".

חביבה הביטה בו מתוך אי-הבנה והבחורים הסתכלו בה כשואלים:

"מה זה משטה בנו?"

"אגון, דבר לעניין ולא בשפת חידות".

"נו, איך להגיד לך. נתקבלה ידיעה מפודברוזה. אנשי וולאסוב* מחופשים כפרטיזנים רוסיים חדרו הלילה לדירתך, חטפו את המשדרים ואת שני הקשרים הסלובקים והסתלקו להם עם השלל. האין זה משמח שלא היית שם ולא חטפו אותך? אולם מה היינו עושים לו חטפו אותך?"

דממה של תדהמה היתה בחדר המלון. עשן הסיגריות הסתלסל לו בניחותא דרך החלון הפתוח והשתזר בקרני השמש היורדות באלכסון. ושוב אגון הוא שהפסיק את הדממה:

"אולי תבינו כעת, שאין זה כאן משחק צופי, אלא משחק לחיים ולמוות. נכון שקיים גם מזל, אחרת איש מאיתנו כבר לא היה כאן 'חי בביסטריצה' אלא היינו מקיימים את חלקו השני של הפתגם [הכוונה לפתגם הסלובקי: "אם לחיות – בביסטריצה, אם למות – בשמים"]. אבל את מנת המזל תשאירו לנו כי לנו אין ברירה. ואתם הסתלקו לכם לארץ הקודש והתפללו למעננו".

"אגונקו, ביקשתיך כבר שתחדל מהפזמון הזה. לנו מיכסת מזל מיוחדת ואין לה כל קשר עם הקיצוב שלכם. המזל שלנו הוא בסימן ארבעה".

עכשיו התבהרו פניהם של הבחורים והגיע תורו של אגון לתמוה; עד שהסבירו לו את מקור אמונתם הטפלה במספר 4. ארבעתם התגייסו לצבא הבריטי ביום 4.4.44, ארבעתם ישבו יחד בקהיר, נפרדו ושוב נפגשו בבארי. הופרדו, ושוב הם ביחד. הנה ניצלו הבחורים אחר צניחה עיוורת והגיעו בשלום. כעת ניצלה חביבה מההתנפלות בזכות בואה לפגישת הארבעה.

"אגונקו, אל תהיה כל כך רציני, אני פשוט לא מכירה אותך. הרי אפשר לקחת את הדברים גם מהצד ההפוך. נניח שנחטפתי וחוסלתי והבחורים נהרגו בצניחתם, וחסל. אבל ראה, אנו יושבים פה ארבעתנו בחדר, מעשנים ואוכלים שוקולד – וחיים. משמע שקיבלנו את חיינו במתנה. בשביל מה? בשביל שנמלא את השליחות שלשמה באנו הנה וכדי להגביר את מנת המזל שלכם, שתספיק עד גמר המלחמה".

"מה שמדאיג אותי", אמר רפי, "שהבחורים הסלובקים יימסרו לטיפולה של הגסטאפו ויפטפטו. הם יודעים עלינו יותר מדי".

"וגם המשדר האחרון שלך", הוסיף חיים.

"משדרים נשיג," אמרה חביבה, "קיים קשר אווירי עם בארי".

"ברור לגמרי שאת לא חוזרת לפודברזובה ונשארת עמנו כאן".

"בסדר. אני רק מציעה שנשמע כעת מפי אגון פרטים על החזיתות ועל מצב היהודים בשטחים השונים של סלובקיה. אחר כך נחליט מה ואיפה נפעל, מי ישאר כאן, מי ילך לברטיסלבה ומה עם הונגריה".

 

*

כעובד בכיר של שירות השידור החופשי היה אגון מצוי ליד מקור החדשות הטריות ביותר הן בשטח הצבאי והן בכל הגזרות האחרות. תפקידו העיקרי היה לנהל פולמוס מהיר עם תחנות השידור של ממשלת-טיסו* ולהכחיש בזריזות את שמועות הכזב, שזו הפיצה על אודות המרד, מעשיו ומחדליו. אגון התחיל בהסברת קורות ההתקוממות… קדמה לה פעילות מוגברת של פרטיזנים סלובקיים בהנהגתם של מפקדים סובייטים שהוצנחו אליהם עם נשק. ממשלת טיסו הקלרו-פאשיסטית היתה חסרת-אונים מול תנועת הפרטיזנים ובצר לה קראה לעזרה את הצבא הגרמני. כניסת כוחות הוורמאכט שימשה אות להתחלת המרד בסוף אוגוסט. המרד פרץ לפני שהושלמו כל ההכנות ובסיסו היה במרכזה של סלובקיה ההררית בעמקי הנהרות הרון וואג. במערבה של הארץ, לרבות עיר הבירה ברטיסלבה, הגרמנים הספיקו להשתלט וגם במזרח הם הצליחו לפרק מנשקן שתי דיביזיות סלובקית, שמפקדיהן היססו זמן רב מדי להצטרף למרד. על ידי כך גבר החיץ שהיה קיים בין השטל המשוחרר ובין כוחות הצבא האדום, שהתדפקו על שערי הקרפטים ונעצרו במיצר דוקלה. ההנהגה הפוליטית של ההתקוממות היתה בידי קואליציה רופפת של קומוניסטים עם מפלגה בורגנית-דמוקרטית, שאישיה נשארו נאמנים לממשלתו הגולה של הנשיא בנש בלונדון. פיצול זה היה מורגש עד מאד גם בקרב הכוחות הלוחמים. בעוד שהפרטיזנים היו רובם ככולם נתונים להשפעה קומוניסטית ומפקדיהם כפופים למיפקדת החזית האוקראינית בקייב, היה הצבא הסדיר מורכב ברובו מגייסותיו של טיסו שערקו ועברו לצד המתקוממים. מפקדי הצבא נטו לצד ממשלת בנש וקיבלו השראתם מלונדון. מהמערב שוגרו בדרך האוויר גנרלים סלובקיים גולים, משלחות צבאיות של בנות הברית ומעט סיוע בנשק. מהמזרח הגיעו מנהיגים קומוניסטים גולים, מפקדים של הצבא האדום, נשק, ציוד ויחידות שלמות של צנחנים.

הדמוקרטים דורשים איחודם של הכוחות הלוחמים תחת פיקודו של הצבא ואילו הקומוניסטים מציעים שהחיילים יצטרפו ליחידות הפרטיזנים. בינתיים קיים שלטון כפול אך האמת היא שהפרטיזנים הוכיחו עצמם כגורם היעיל היחידי העומד מול הסתערותן של הדיביזיות הגרמניות.

 

* טיסו – מנהיג במפלגה הסלובקית הלאומנית, הפאשיסטית-קלריקאלית; ראש ממשלת סלובקיה ה"עצמאית" שקמה בחסות גרמניה הנאצית לאחר חלוקת צ'כוסלובקיה ב-1939.

מצבה הצבאי של התקוממות בתום ארבעה שבועות הוא חמור. הגרמנים הבינו מיד את הסכנה שבחשיפת עורפם וניתוק דרכי תחבורה והטילו למערכה שתי דיביזיות שלמות, ביחד כעשרים אלף חייל. כבשו את עמק הניטרה והואג, אבל בשתי נקודות קיצוניות, בטלגארט שבמזרח ובסטרצ'נו במערב, נעצרו על ידי עמידת הגבורה של פרטיזנים עם פועלי מכרות ועובדי רכבת. כעת הכפילו את כוחותיהם והחליפו את המפקד הראשי. בפיקודו של הגנרל הפלה (Hoffle) עברו ארבע דיביזיות להתקפה מוחצת. הצבא הסלובקי המצויד בנשק קל בלבד לא יכול לעמוד מול כוחות השריון, והחזית נפרצה ברוב המקומות. השטח המשוחרר, שכלל תחילה שני שלישים מסלובקיה, הולך ומצטמק תחת לחץ מתמיד ממזרח, מצפון וממערב, ורק בדרום מגיעה השפעת המורדים עד סמוך לגבול ההונגרי.

וכעת למצבם של היהודים. התמורות הביאו ליהודים הקלות בשטח המשוחרר וכליה בשטח הכיבוש. הבעיות לא פחתו. מן המערב מגיעות ידיעות מחרידות. בעיירות הקטנות ערכו הגרמנים טבח בשרידי היהודים. יהודי הערים רוכזו במחנות וצפוי להם הגרוע מכל. בברטיסלבה ניתן למרכז היהודי אולטימטום לרכז תוך ארבעה-עשר יום את כל היהודים שצויידו בתעודות "אריות" ולמוסרן לידי השלטונות. שמועה רווחת שדוקטור נוימן* סירב להיענות לפקודה וטרם נודע על תוצאות סירובו.

לעומת זאת, התפרצו בהתחלת ההתקוממות אלפי יהודים ממחנות העבודה בסרד, נובאקי וויהניה ועברו לשטח המשוחרר, ביניהם רבים מחברי התנועות החלוציות. הצעירים ובני גיל הגיוס הצטרפו לפרטיזנים ולצבא, הזקנים ומשפחות מטופלות בילדים מצטופפים בבאנסקה ביסטריצה ובסביבתה הקרובה ומהווים כאן בעיה רצינית. יש לשער שבשטח המשוחרר נמצאים כחמשת אלפים יהודים, מרביתם כאן בעיר. אם תעשו חשבון שעיירה זו, שמנתה בימים כתיקונם כאחד-עשר אלף תושבים, אוכלוסייתה גדלה פתאום פי חמישה, תבינו מיד מה חמור מצב הדיור והאספקה ואיך נראים כאן אלפי היהודים הבלתי פרודוקטיביים; לא כמעונים, שמצאו סוף סוף מנוחה, אלא כמעמסה כבדה ומטרידה, כהולכי-בטל התופסים מקומם ומזונם של אחרים. לכן המרד האנטי-פאשיסטי והאנטי-נאצי ביסודו לא רק שלא הפחית את האנטישמיות, אלא, מעשה שטן, עוד הגביר אותה. הפליטים, האוכלים ואינם עושים, בולטים כיהודים. אלה הנלחמים בגבורה בהרים כפרטיזנים מעלימים את יהדותם. קודם כל מתוך הרגל ומתוך זהירות שומרים הם על שמם הסלובקי שרכשוהו יחד עם הניירות האריים. שנית – גם בין הפרטיזנים שוררת אנטישמיות, אם כי מתונה יותר ולא אלימה, וגם הרוסים אינם נבדלים מזה מפקודיהם. אגב, – מעקם אגון את פיו בלעג עצמי – אנטישמיות זו מצילה אותנו מבחינה מסויימת. היו בין חברי התנועות החלוציות, ולאו-דוקא מן השומר הצעיר, כאלה שנתפסו בהתלהבות יתרה למאבק האנטי-פאשיסטי, עד כי היו מוכנים כבר

לוותר על ייחודם הלאומי והתנועתי. הלך הרוח האנטישמי בצבא ובין הפרטיזנים מאלף אותם בינה ומחזירם למסלולם. זה אולי עצוב, אבל כזאת היא המציאות.

* דוקטור אוסקר נוימן (נולד 1894) מנהיג ציוני סלובקיה, פובליציסט ומשורר. מראשי גיטו ברטיסלבה. כיום חי בישראל.

אם כן, מהם בכל זאת הסיכויים של ההתקוממות בכלל ושל היהודים בפרט? אין כל סיכוי שההתקוממות תחזיק מעמד מכוחות עצמה מול יתרון הכוח העצום של הדיביזיות המשוריינות של הוואפן-ס.ס. הכל תלי בקצב התקדמותו של הצבא האדום. גייס אחד עושה מאמץ עליון לחצות את הרי הקרפטים במעבר דוקלה, אבל הגרמנים עומדים שם על נפשם בעקשנות של מיואשים ואין לדעת כמה זמן עוד יעמוד להם יתרונם הטופוגרפי. יותר סיכויים יש למיתקפה מדרום; אחרי כניעתה של רומניה יוכל שם הצבא האדום לעבור למישורי הונגריה. אבל גם אז יש שתי אפשרויות: או שהונגריה תכרע פתאום – וזה טוב, או שהגייסות הגרמנים הנתונים ללחץ גובר והולך יתאמצו במשנה מרץ להבטיח לעצמם דרכי תגבורת ונסיגה על ידי חיסול מהיר של המרד הסלובקי.

יש להתאים את תכנית הפעולה לתנאים שנוצרו על ידי ההתקוממות ויחד עם זה צריך להכין תכנית חירום למקרה הגרוע ביותר, אם המרד ידוכא לפני בוא הצבא האדום".

עד כאן דברי אגון. הרבה מהעובדות היו ידועות כבר לצנחנים ויחד עם זה נדמה להם שהוא מפריז בנימה הספקנית. לכן גם בתכנון וגם בחלוקת העבודה שמו את הדגש על "עבודת ההווה" ולא על חישובים לשעת חירום.

הוחלט להקים בבאנסקה ביסטריצה מרכז לפעולה היהודית לסלובקיה כולה, לא לפצל את המשלחת הארצישראלית, אלא לשלוח שליח אל גיזי ואוסקר, שיביא אותם לשטח המשוחרר. חיים ורפי יעברו להונגריה רק לאחר שיצליחו להכין לעצמם דרך-מעבר וכתובות בטוחות, עד אז יעזרו גם הם במקום. חביבה תרכז את פעולות הסעד בין הפליטים היהודים ותוסיף יחד עם ועד העסקנים המקומיים. צבי קיבל על עצמו את היחסים עם המוסדות הצבאיים ואת הקשר לברטיסלבה.

מחוגי השעון התקדמו בינתיים. אגון מיהר לבנין שירותי השידור, לחביבה היתה פגישה ברחוב ראזוס. דרכם היתה משותפת ואגון הירבה לשאול לשלומם ומעשיהם של אותם חברי ההנהגה הראשית, אשר הצליחו עוד לעלות ארצה בשנים הראשונות למלחמה.

 

הערב האחרון

יום שלם לא פסק הגשם. מן האדמה הספוגה רטיבות עלו אדים, צינה חדרה עד למוח העצמות. כעשרים איש מכורבלים במירב מעיליהם ישבו מסביב לאש הדולקת בינות לאבנים גדולות, המשמשות גם כירה למטבח. ריח לביבות עולה מן האש. בפניהם ובתנוחת-גופם של המסובים ניכרים עוד סימני המאמץ העל-אנושי של הימים האחרונים. רבו גם החולים השוכבים בבקתת חוטבי העצים, קורבנות ראשונים של המאמץ ושל מזג האוויר. צבי הציב את המבוגרים לשמירה והערב נועד לסיכום השלב הראשון. המקום קיבל צורה של מחנה וכל הצידה רוכזה למעלה. ממחר יתחילו לחפור בונקרים במעלה ההר ולהעביר לשם את כל המלאי.

אופפת אותם הרגשת בטחון, לאחר שרפי חזר היום מן הכפר וסיפר שאין שם עוד כל סימן לגרמנים.

אגון ישב על אבן מרובעת והביט אל תוך האש. כל אותם הימים לא נתנו לו לסחוב דבר ובקושי הצליח להיות לעזר לאלה שהתקינו את הסוכות. לבוש היה סרבלי-צנחן חמים, שחביבה אילצתו לקבל ממנה ועליו עוד מעיל-גשם וסודר כרוך מסביב לצווארו, אף על פי כן רעד כל היום אחוז צמרמורת-הקדחת. כעת הוקל לו פתאום וחום נעים התפשט בכל אברי גופו. ההיה זה חומה של המדורה או חום פנימי למראה חבורה נאה זו של לוחמים יהודים על נשקם ובראשם ארבעת הצנחנים מארץ ישראל. שלושה גברים משופמים, שהוכיחו באלה הימים המעטים כושר גופני ואירגוני וקור-רוח לא-יהודי כלל. והאישה הצנחנית. הביט בה ארוכות. היא ישבה לא הרחק ממנו. האש הבליטה את הקמטים מסביב לעיניה האדומות. ממש הזדקנה. והרי אין פלא בדבר. היא עבדה כמטורפת. איש לא היה מאמין שבחורה מסוגלת למאמץ כזה. אי אפשר היה למנעה מלרדת ולעלות פעמיים ביום לבוקובץ הכפר הלוך וחזור ולעמוס את החבילות הכבדות ביותר. ועוד הוסיפה לחייך ולעודד את האחרים, ובמקומות בהם השיבו את נפשם סיפרה מיד סיפורים. כל דבר הזכיר לה משהו ממסעי הפלמ"ח בארץ. העליה מבוקובץ הזכירה לה משום-מה את העליה על סרטבה שבהרי שכם באחד המסעות הגדולים של פלוגה ג' המפוארת. מובן שאגון רק שמע על שם זה, מיד סיגלוֹ ללשון המקום ושיבשוֹ מסרטבה לסטארה באבה. ומאז נקרא המקום, שאת שמו המדוייק איש לא ידע, "סטארה באבה".

כעת הביט בחביבה ובשלושת רעיה בהערצה בלתי מוסתרת וכליותיו ייסרוהו היטב על כל הדיבורים שהטיח נגדם. האם בלעדיהם באמת היה קם כל המפעל הזה?

הנשק, האמצעים, הליכוד הארגוני. והרוח. הנה הם שרים שירי פלמ"ח והצנחנים מספרים על סירת המ"ג, על מסעות לנגב ושוב על הקיבוץ. החבר'ה אינם מפסיקים לשאול: מה אוכלים בקיבוץ בערב שבת? ואיך קובעים את המתנדבים לצבא? ומה טיבם של הילדים? ואיך המשפחה, החינוך, התרבות והחגים?

וחביבה מספרת על קידוח הבאר בנרבתה. איך הימרה הקיבוץ את פי הסוכנות והתחיל לקדוח באר בכוחות עצמו ובלבד שיהיו לו מים משלו ולא יזדקק לקנותם מחברה קפיטליסטית ("מים סוציאליסטיים", לא הבליג אגון על הלגלוג) ואיך התעקש הסלע ועצר את הפלדה והיה צורך לעבור למקום אחר, וכאן פרצו המים בדיוק ביום בו נפרד הקיבוץ מהצנחנית היוצאת לשליחותה, והיתה מסיבה גדולה ושמחת המים התערבה בעצב הפרידה ויין נמזג בספלים ונאומים נישאו בחלל…

"גם אני רוצה לשאת הערב נאום", מפסיקה אגון ממקומו. "אני מרגיש את עצמי הערב כבלעם ויש רצון לברך על האוהלים שלנו ואת אלה שהקימו אותם. הלוואי ונזכה בקרוב לראות את קיבוצה של חביבה שופע ירק ומים!"

אך בינתיים גשם חדש התחיל לרדת והחברים העייפים התפזרו והזדחלו אל תחת לשמיכות בתוך המבנים הדולפים, מרעידים מקור ומעייפות.

לפני לכתה לישון הציצה חביבה אל החולים. השקתה אותם תה חם. חילו הצעיר, שהתפרסם בקפצו מרכבת משא שהיתה בדרכה לאושוויץ וגם כאן הגדיל לעשות כסבל נלהב ומתמיד, עבר כנראה את גבול המותר וכעת גנח חסר-אונים ואחוז קדחת. בדומה לו פישטה החייכני, אשר מרוב ג'נטלמניות רצה לעבוד עם הצעירים ולא עמדו לו כוחותיו. אגון קיבל התקפת שיעול והחרו החזיקו אחריו כמה בחורות ששכבו בחום מתוך הצטננות ודלקת גרון. חביבה הכריחה את בלנקה הצעירונת, שנקשה בשיניה ללא הפסק, להיכנס בתוך שק השינה הצבאי שלה ואחר כך צנחה בעצמה בין שמיכותיה ושקעה בשינה עמוקה, עמוקה.

היה שחר אפור וקר. הערפל היה כה סמיך, שאפשר היה לחתוך אותו בסכין ולעתים הפך לזרזיף עדין וצובט בפנים. בארבע לפנות בוקר התחלפו השומרים. הם עמדו כשגבם אל היער וניסו לתור בעיניהם את חלקו הנמוך של המחנה ולחדור אל העמק המוביל אל הכפר. רק משם יכול לבוא האויב – כך הוסבר להם – אבל מי יכול כאן לראות משהו בליל-ערפל כזה?

שטפי עם עוזרותיה יצאו מן הבקתה והבעירו אש בין האבנים. היא ביקשה שאחד השומרים יביא מים לשפות את הקפה. היא עצמה ירדה אל הפלג לרחוץ את פניה וידיה, לפני שתיגש למלאכת הבישול.

הפלג זרם לא הרחק למטה, אפשר היה להבחין בשקשוק גליו השובבים המקפצים בין האבנים בערוצו התלול.

פה ושם יצאה מתוך הסוכות דמות מרעידה מקור, הטילה מימיה ומיהרה לחזור אל מתחת לשמיכות.

השומר האחד עם התת-מקלע הביט אל תוך העמק, שמע את רעו העולה עם דלי מלא מים. פתאום ראה אותו עומד עם הדלי עמידה מוזרה, משמיט את הדלי ועושה תנועות מגוחכות בידו כמורה בכיוון ליער. פונה השומר לאיטו אל היער וחש במעומעם כאילו בתוך הערפל צפות דמויות בעלות קסדות של פלדה. פותח פיו לצעוק, אבל גרונו משתנק וכבר פוצחות יריות את הדממה וצרורות והתפוצצויות של רימוני-יד ואימה בכל…

 

*

ניעורה ולא ניעורה לקול היריות. חשבה על חלום שהתחילה. שניה אחת קבעה שאין בה כוח לזוז, הכל שבור ודואב. עוד שניה תפסה שיורים, שצריך לקפוץ, להשיב אש. לא, בשום אופן אין כוח. שמעה קולותיהם של הפצועים בבקתה. זחלה עד לפתח וראתה בחוץ את אגון ואת ארז'י מוטלים אפרקדן. רק אז שבה אליה הכרתה. כדורים שרקו סביבה. נדמה היה לה שקוראים בשמה. לא רצה, לא אזרה כוח. אולי זחלה, אולי התגלגלה במדרון עד שנפלה אל תוך שוחה.

שם היו כבר רפי ואחרים שסחבוה הלאה. ראתה שכתפו של רפי מגואלת בדם, אבל הוא משך אותה בידו הבריאה ואילצה לרוץ אל בין השיחים…

 

קרמניצ'קה

האורפין היה נטול-צבעים ושיעור קומתו כאילו פחת. שלדים ערומים של עציו התעטפו בערפל סמיך וגלי ההרון ההומים לרגליו מיהרו להתרחק דרומה.

האוטובוס הכהה והמשאיות המכוסות יריעות שחורות יצאו את חצר בית הסוהר בהילוך רועש, השער חרק על ציריו ונסגר על מנעולים כבדים. השיירה נסעה לאיטה ללא חיפזון. הרחוב העילי, כיכר מאסאריק, הרחוב התחתי. הגשר שעל הביסטריצ'קה, ההושטאק. אין נפש ברחובות, השעה היא חמש וחצי וטרם הבקיע השחר. יתכן שמישהו מציץ בפחד דרך חרכי התריסים על השיירה הנוראה, אבל פני הבתים נשארו מאובנים כפניהם של סומים. כעת עוברים את ראדבאן. Celsa cadunt vitiis, crescunt virtute tenella turris laxata sed pondere pressa est חרוט על שער האבן של הארמון לבית בארצי. "אבל הסירה תתפורר בלחץ משקלה בלבד". איש אינו יכול לקרוא את הסיסמה שתוכנה נעשה כעת אופטימי ואיש לא ימצא בה עוד נחמה.

השיירה נעצרה במבואות קרמניצ'ה, בצומת הדרך לרקיטובצה. קולות גסים של אנשי "משמר הלינקה" מזרזים את המובלים לרדת מהאוטובוסים ומן המשאיות ומכוונים אותם במעלה הגבעה בכיוון אל חומת בית העלמין. ישישים וישישות, אמהות וילדים, גברים מעטים ומשפחות שלמות של צוענים מתנודדים בתוך הערפל, תוהים ונבוכים. לפתע נעצרים הראשונים ומנסים לסגת בפני התעלה האנטי-טנקית העמוקה הפוערת את פיה לקראתם. אבל כבר פוצחות בעורפם מכונות היריה והשורות הראשונות נופלות אל התהום כאלומות בקציר.

בגלל הערפל הכבד לא ראו אנשי הכפר אותו יום מאומה, רק שמעו צרורות של יריות ובכי ילדים. בשעה עשר, כאשר אחרוני אנשי הס.ס. ועמיתיהם מ"משמר הלינקה" הסתלקו רכובים על אופנועיהם, העזו צעירים אחדים להתגנב אל שולי חורש האקציות וראו בתעלה אפר תחוח ועלי שלכת שפוכים על גבי הגופות ומצאו שיירי מדורות בהם בלטו כפות וספלים, נעלי ילדים חרוכות וספר תפילות עם אותיות מרובעות.