Home יצחק שדה, מתוך הספר: כאם חשה להציל: שליחותה של חביבה רייק

יצחק שדה, מתוך הספר: כאם חשה להציל: שליחותה של חביבה רייק

יצחק שדה, מתוך הספר: כאם חשה להציל: שליחותה של חביבה רייק

מתוך הספר: כאם חשה להציל: שליחותה של חביבה רייק (עורך: דניאל בן-נחום), הוצ' המחלקה לתרבות של הקבה"א השוה"צ וספרית הפועלים, תשכ"ה

 

בפתח הספר

כעשרים שנה חלפו מאז נפלה חביבה רייך מידי המרצחים הנאצים עד שנתעוררה התנועה אשר בשליחותה הלכה לקראת המוות – לצרור בספר את עלילת חייה ומותה.

והרי לא נשכחה מלב. על רבים היתה חביבה בחייה ורבים-רבים העריצו את פעלה וקורבנה. עדים המפעלים המנציחים את שמה: קיבוץ להבות חביבה, גבעת חביבה – הסמינריון המרכזי של הקיבוץ הארצי, בית חביבה רייק בקיבוצה, במענית.

אך קשה לספר על חביבה. אף כי פשוטה וגלויה היתה דרכה, דרך של חלוצה ומתנדבת בעם, ואולי דווקא משום כך. וכבר אמר יצחק שדה: "בחברה הקטנה שלנו שותקים על חביבה, וכבדה עלינו השתיקה. וכשאני מחליף בשעה זו את זהב השתיקה בדיבור חש אני שאני פורט משהו גדול לפרוטות".

אנו חשים, כי פעלה של חביבה גדול מכוח הביטוי שלנו. מכאן ההיסוס לכנס את מה שנאמר ונכתב עליה, לצרף קווים לדמותה, לתאר את הפיסגה שהעפילה אליה.

ספר זה נסיון ראשון הוא לאסוף יחד פרקי חביבה: פרשיות סיפור על חייה, זכרונות ודברי חברים, דברי עדות על זירת המערכה שבה פעלו היא ושלושת חבריה ובה מצאה את מותה.

לראשונה רואה כאן אור עזבונה ברובו ובעיקרו. חביבה לא נחנה בעט סופרים. רק במכתבים לחברים קרובים גילתה, וללא שפת יתר, מאשר הגה ליבה. גם מתוכם היא נשקפת כאשר היתה, בכל חינה וכוח-אישיותה. לא גיבורה עשויה-לבלי-חת כי אם אישה עשירת רגש, שופעת אהבה, אדם ששרה עם עצמו – ויוכל. מכתבים אלה – פרט לראשון – נכתבו לאחר עלייתה ארצה, כשמאחוריה שנות נעורים רבות עמל ופעלים. המכתבים נועדו בעיקר לחבריה בקיבוץ וממילא הם מספרים על זמני היעדרה מן הבית – בפלוגת עבודה, בפלמ"ח – ולא על חייה ופעילותה בתוכו. הם נעשים תכופים יותר ומקיפים בחודשי חייה האחרונים, בצאתה לשליחותה. אין הם פוסחים על תחומי חיים אינטימיים, שיש בהם כדי לתאר את דמות דיוקנה, את מאבקיה מתוך כנות פנימית ואת כוח נפשה בעמדה בפני הכרעות גורליות, בפני הברירה "בין אושר הפרט ומילוי החובה". בחשבון אחרון היתה תמיד יד הנאמנות לתנועה ולצו מצפונה על העליונה. זו היתה היד החזקה שהנחתה אותה בדרכה, ולא במבחן אחד בלבד. גם כשדבריה נוגעים באנשים אחרים, קרובים לה, אין הם פוגמים ופוגעים. מרחק הזמן יוצר את הדיסטנס המעלה אותם מעל לאישי-הפרטי ומשווה להם משמעות אנושית-אובייקטיבית. גם הלבטים והחיפושים נראים ממרחק זה כתמרורי הדרך אל ייעודה.

דברי הערכה על חביבה ניתנו כאן בשלמותם, כפי שנאמרו בשעתם, גם אם פרטי עובדות נתגלו אחרי כן כבלתי-מדוייקים. לא פחות מן העובדות על דיוקן – והרי ימיה ודבריה האחרונים של חביבה נשארו נעלמים מאיתנו, כי עדיהם ניספו יחד איתה! – חשוב לדעת, כיצד ראו וחיו אותן אז חבריה מרחוק ומקרוב, בארץ ישראל ובשארית הפליטה הדוויה של יהדות סלובקיה.

ספר זכרון זה אינו מתיימר למצות. הבאים אחריו יוסיפו וישלימו את החסר. יש דברים – והם עיקר! – שאינם מתגלים אלא לעין אמן ברגעי חסר ואינם נגאלים אלא בדבר הפיטן. הספר שלפנינו אינו אלא נסיון ראשון, במקובץ, לגול את האבן מעל בארה הרוננת של חביבה.

המכתבים, התעודות, הצילומים וכן דברי העדות שמקורם לא צויין, ניתנו לספר על ידי ארכיון חביבה רייק במענית.

 

לא פעם שאלתי את עצמי: מדוע עוד לא סיפרת על חביבה? מעט מאד סופר עליה גם על ידי חבריה וחברותיה המגוייסים, על ידי בני קיבוצה. כלפי עצמי יש לי תשובה: חסר לי הכשרון לכך. קל יותר וטוב יותר לספר על חנה. יש חומר רב: גם יומנים ושירים. היא ידעה לבטא את עצמה ובזה הקלה גם עלינו לספר בה.

אבל חביבה? יתכן כי יבוא פעם סופר שיגלה או ינחש את הדמות המאירה מאחורי העובדות. יתכן כי לא הכרתי אותה במידה מספקת. ראיתיה לא פעם. אבל, כנראה, לא שמתי לב אלה. אני נזכר בה מימים מעטים לפני יציאתה.

הלכנו יחד ברחובות תל אביב. היא אמרה: אין אני רגילה לדבר, אבל זאת רוצה אני להגיד לפני לכתי: אני בטוחה שאגיע למחוז חפצי. אני בטוחה שאעשה כל מה שיוטל עלי, ואני בטוחה שאחזור.

אך היא לא חזרה. שני שלישים של נבואתה התקיימו. היא הגיעה. היא הצילה נפשות. נפשות רבות. היא נפלה בסלובקיה.

ועוד אמרה: כאשר אחזור – אזכור שאני אישה. האם אדם נוצר ללחימה? האם נוצרה האישה לנהל קרבות? אני אחזור לקיבוץ שלי, תהיה לי משפחה, יהיו לי ילדים…

אותו ערב סופר לי איך למדה צניחה. מקובל שאחרי הצניחה הראשונה (וצניחה ראשונה היא תמיד זעזוע לעצבים) נותנים למתאמן יום ואפילו יומיים של הפסקה עד לצניחה שניה. לא כך למדה חביבה. לפי דרישתה הרשו לה אותו יום עצמו שלוש צניחות מגבהים שונים, וכאשר שאלו האנגלים הצנחנים מנין לה עצבים כאלה, ענתה בקיצור: עלי למהר.

הכירו אותה מקרוב, לכל עושרה ועומקה, רק אנשים מעטים. הנערה שיצאה איתה, הנערה שחזרה ואולי גם אותם ארבעה-חמישה אנשים שהיו במחיצתה בתקופת חייה האחרונה. כל אחד מהללו אומר: חביבה היא אישיות. ואין יודע להוסיף דבר. בחברה הקטנה שלנו שותקים על חביבה, וכבדה עלינו השתיקה. היה טוב אילו קם מישהו, בעל כוח וכישרון, לספר עליה.

נחוץ לנו שיר על חביבה. סיפור עליה. ועד אז תהיה לנו השתיקה הגאה, השתיקה הגדולה והכבדה. כשאני מחליף בשעה זו את זהב שתיקתנו בדיבור, מרגיש אני שהינני פורט משהו גדול לפרוטות.

תעלה נא מתוך דומייתנו תהילתה הצרופה. תהיה הפיסגה מוארת, ונדע להעפיל אליה.

ואני, לו יכולתי לתאר את בת-צחוקה בלבד!

יצחק שדה