Home יצחק זיו (זלמנסון), תנועת השומר הצעיר תחת השלטון הסובייטי במזרחה של פולין (בילורוסיה ואוקראינה המערביות)

יצחק זיו (זלמנסון), תנועת השומר הצעיר תחת השלטון הסובייטי במזרחה של פולין (בילורוסיה ואוקראינה המערביות)

יצחק זיו (זלמנסון), תנועת השומר הצעיר תחת השלטון הסובייטי במזרחה של פולין (בילורוסיה ואוקראינה המערביות)

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת מ"ה, סיוון תשמ"ח, יוני 1988. חקר. יצחק זיו (זלמנסון) – תנועת השומר הצעיר תחת השלטון הסובייטי במזרחה של פולין (בילורוסיה ואוקראינה המערביות) ספטמבר 1939-יוני 1941

יצחק זיו (זלמנסון)

תנועת השומר הצעיר תחת השלטון הסובייטי במזרחה של פולין (בילורוסיה ואוקראינה המערביות)

ספטמבר 1939-יוני 1941

– אַתָּה מוּכָן?

שָאַל הַקוֹל

בִּדְמִי הַלֵיל.

– אֲנִי מוּכָן!

הֵשִיב הַקוֹל

בִּדְמִי הַלֵיל.

(ש. שלום)

 

נושא המאמר הוא פעילותו של השומר הצעיר בחלקה המזרחי של פולין לאחר חלוקתה בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות בראשית מלחמת העולם השניה. בתוקף החלוקה סופח מזרחה של פולין לברית המועצות, חלקו לאוקראינה וחלקו לבילורוסיה שכחטיבות גיאוגרפיות נשאו את השמות מערב-אוקראינה ומערב-בילורוסיה. הגבול המערבי של שני חבלי ארץ אלה נמשך, בערך, בקו הנהר בוג מלבוב בואכה ביאליסטוק* ולגבי הפעילות התנועתית הם היוו חטיבה טריטוריאלית אחת. מצב זה התמיד במשך כל התקופה שבין ספטמבר 1939 ועד ליוני 1941 כאשר פלשו צבאות גרמניה לברית המועצות.

כדאי עוד להבהיר שבפולין השלמה שבין שתי מלחמות העולם פעלו שתי תנועות ארציות נפרדות של השומר הצעיר – ה"גליצאית" שמרכזה היה בלבוב ו"הפולנית", והיא הגדולה בשתיהן, שמרכזה היה בוורשה. חלוקה זו שורשיה היו נעוצים בהתפתחות ההיסטורית של מדינת פולין. שתיהן היו עצמאיות באירגונן ובמסורתן התנועתית עם הנהגות ראשיות נפרדות. אחרי השתלטות הסובייטים על מזרחה של פולין התאחדו שתי התנועות והפעילו מחתרת אחת של השומר הצעיר.

הסקירה שלפנינו אמורה להיות חלק מן המאמץ הנעשה לאחרונה על ידי הזרמנים הקיבוציים להתחקות אחרי קיומן ודרכי פעילותן של תנועות הנוער החלוציות בימי מלחמת העולם השניה – לחשוף את העובדות ולהבין את משמעותן. בתיאור פעולת השומר הצעיר במערב-בילורוסיה ומערב-אוקראינה אני מסתייע בפרסומים שראו אור מאז ראשית המלחמה ולאחריה, מהם מחקרים, זכרונות אישיים, מאמרי הערכה וניתוחים היסטוריים, ומהם תיעוד שבארכיוני השומר הצעיר ו"מורשת" בגבעת חביבה, וכן במכון ליהדות זמננו שליד האוניברסיטה העברית בירושלים.

 

* ר' מפה.

אני עצמי צורפתי להנהגה הראשית בפולין ב-1938, היינו כשנה לפני פרוץ המלחמה. עם השתלטות הסובייטים על האזורים המזרחיים של פולין נשלחתי לשם מטעם ההנהגה הראשית לרכז את הפעולה התנועתית. בעקבות זכרונותי ממעורבותי הישירה ותוך הסתייעות בחבריי לפעולה מאותם הימים ועל פי החומר הארכיוני והאחר הנ"ל, אנסה לתאר את המאורעות התנועתיים בתקופה הנסקרת. נעניתי בכך לבקשת מורשת להעלות על הכתב את הפרק הנ"ל בתולדות השומר הצעיר. עם זאת אני מודע לעובדה שכמעט חמישים שנים מפרידות בין ימינו לבין הימים ההם, וכידוע אין הזמן מיטיב עם הזכרון. אני מודע גם לסכנת "השיפוט הסובייקטיבי", ואין לי אלא לקוות שהסתייעותי בזכרונם של חבריי לפעילות הקהתה עיוותים וקירבה ככל האפשר את התיאור שבכתב אל האמת של ההתרחשויות.

אתחיל ב"ציוני הדרך" שהובילו לקבלת ההחלטה על הפעילות במחתרת, אמשיך בתיאור הפעולות שנעשו נוכח האתגרים והבעיות שניצבו ואסכם במקצת "הרהורים במבט לאחור".

 

לידת רעיון המחתרת

ההיערכות לקראת אפשרות המלחמה

התנועה מצאה עצמה בשלטון הסובייטי כשמאחוריה מסורת חינוכית של שתי עשרות שנים ומעלה, ובטחון בצידקת דרכה לקראת הגשמה חלוצית בארץ ישראל. בטחון זה הנחה אותה גם להיערכות לקראת המלחמה שנראתה כבלתי-נמנעת. במשך כל חודש אוגוסט 1939 היתה התפרצות המלחמה מוחשית כגורל שאין ממנו מנוס. נאומיו המאיימים של היטלר, תכסיסיו ושחצנותו וכיבושיו הקלים באירופה הפילו אימה. כאשר נדרשה פולין למסור את נמל גדנסק לגרמניה כבר לא היה ספק לגבי הצפוי. הטיסות הבהולות של הדיפלומטים מבירה לבירה החריפו את התחושה. במדינת פולין נערך גיוס המילואים. על הקירות התנוססה כרזה ועליה חייל פולני נועץ כידון בגופו של חייל גרמני המעז להציב רגלו על אדמת פולין.

בהנהגה הראשית של התנועה בוורשה היינו אז כמניין חברים, ביניהם שליחי הקיבוץ הארצי אברהם ליפסקר, ישראל רוזנצווייג ויעקב פרידמן. רכז המשלחת אברהם ליפסקר היה ער במיוחד להכרח שבהכנת התנועה לקראת המלחמה העומדת לפרוץ ואמנם נעשתה פעולה הראויה לציון2.

היו תחזיות שונות לגבי העתיד להתרחש אם תפרוץ מלחמה. צפו שהמדינה תהיה שסועה בין החזיתות ושיהיו מצבים של כיבוש זמני וחילופי שלטון מלווים במחסור באמצעי-קיום. שיערו שידו הקשה של שלטון צבאי תגזור על כל התארגנות והפעילות התנועתית תרד למחתרת. בתוקף גיוסם המלא של כל הגברים הצעירים יוטל העול התנועתי על חברות בלבד. על רקע תחזיות אלו התמקדו ההכנות בשני מישורים – המורלי והאירגוני. בדברי החברים ובכל הסיכומים הושם הדגש על הכורח לפעול בתנועה בכל התנאים ובכל המשטרים העלולים לקום.

התנועה חולקה לאזורים שאמורים היו להתמודד באופן עצמאי עם המציאות שייקלעו לתוכה. נקבע "הנהגה ראשית ב" שכללה חברות וחברים צעירים שעדיין לא הגיעו לגיל הגיוס, תוך הקפדה על האפשרות שבמקומות גידולם, באזוריהם, יוכלו להמשיך גם בתנאים של ניתוק מהמרכז. בין החברים שנקבעו להנהגה ראשית ב' היו: לאה'ה לרר-צור (ווהלין), חייקה גרוסמן (ביאליסטוק), מרים היינסדורף, מרדכי אנילביץ', שמואל ברסלב, אריה וילנר, יוסף וארשביאק. על כל אחד מהנ"ל ועל חברי ההנהגה הראשית בכלל הוטלה אחריות לאזור מסויים, כאמור – בהתאם למקום המגורים – כתושב וילנה הוטלה עלי האחריות לקן וילנה והסביבה.

ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה אירגנה ההנהגה הראשית כינוס ארצי של רכזי הגלילות יחד עם חברי הנהגה ב'. כל אחד מהמשתתפים קיבל סמכות של מוסד תנועתי מרכזי למשך תקופת המלחמה והופקדו בידיו אמצעים כספיים להבטחת הפעילות בזמן הראשון. במקביל נערכו ביקורים בקיבוצי ההכשרה על מנת לסייע בהתארגנות לקראת הבאות ולהבטיח מינימום של אמצעים כספיים. במסגרת ההתארגנויות האלה נכללו גם מסיימי סמינר מרכזי שהתקיים במיכאלין שליד ורשה, כשנה לפני כן. מהלך ההכנות תואם עם הנהגת התנועה בגליציה.

חשיבותן של ההכנות לא היתה בתוצאות האופרטיביות שלהן, אלא בהתגבשות התפיסה שהתנועה תפעל "בכל התנאים". אמנם לא דובר על שום מצב פוליטי ממשי שאפשר היה לצפות במלחמה ולא כל שכן באפשרות של כיבוש סובייטי. למעשה, ערכן של ההכנות היה בעצם התכונה סביבן שעיקרה הכשרת הלבבות לקראת הישרדות תנועתית פעילה בכל התנאים.

 

הפלישה הגרמנית והבריחה מזרחה

כפי שזה קורה, המאורעות ההיסטוריים יורדים על אנשים כשהם עסוקים בענייניהם הקטנים. המלחמה הפתיעה אותנו בבוקר יום שישי ה-1 בספטמבר כשהיינו, כמה מחברי ההנהגה הראשית, בדרכנו מבית המרחץ הציבורי של ורשה… היה זה מנהג שבועי שקבענו לנו, לפי שבדירת ההנהגה ברחוב לשנו לא היו תנאים סניטריים הולמים. רעש המטוסים, ההתפוצצויות, צפירות האזעקה, רעמי התותחים האנטי-אוויריים… לא השאירו מקום לספק: המלחמה פרצה!

המטוסים הגרמניים הבוהקים בלובנם טיילו במרום תוך צלילות פתאומיות על יעדים – המוסדות המרכזיים שבעיר. רעמי ההתפוצצויות ורעשי הקריסה של הבתים עלו בערבוביה עם הקולות שבקעו ממקלטי הרדיו שקראו לחיילים לירות באוייב והשמיעו הודעות חוזרת על "שינויים" בעמדות הצבא הפולני.

עברו ימים אחדים ולהנהגה הראשית החלו להגיע חברי תנועה במדים, מונתקים מיחידותיהם הנסוגות והמפורקות, עייפים ותשושים. הם סיפרו על התמוטטות מערך ההגנה הפולני בלחץ העוצמה ותכסיסי ה"בליץ" הגרמניים. ורשה העיר חיכתה להוראות השלטון: להכריז על התגייסות להגנת הבירה? לייצב קו-חזית אי-שם במזרח? לבסוף באה ההוראה המפורסמת של הקולונל אומיאסטובסקי שקרא לכל הגברים לנוע מזרחה. ואכן, מאות אלפי גברים נשים וטף נהרו ברכב מוטורי, בעגלות-יד ומעל לכל ברגל – בכיוון מזרח לעבר הגבול הסובייטי ובכיוון דרום אל הגבול הרומני. מדי פעם היה הכביש מתרוקן לפתע מאנשים כאשר מטוסים גרמניים הנמיכו טוס, הטילו פצצות וירו במקלעים על ההמון שחיפש מקלט בקמה הגבוהה, בתעלות או בחורשות שבצדי הדרך.

בתוך קהל הפליטים שנע מזרחה נמצאו גם חברי ההנהגה הראשית. מן העיר יצאו האנשים חבורות-חבורות, בני-משפחה וידידים, אך ככל שנתמשכו שעות ההליכה נתפרדו החבורות, נותקו הקשרים.

היו אלה ימים חמים של סוף קיץ. היינו כשבוע ימים בדרך. מדינת פולין התמוטטה לנגד עינינו. יחידות צבא, משטרה, מנגנון הפקידות על כל דרגיו, כולם-כולם נמלטו בבהלה. היה הרס ברכבות ובבניינים, ובצדי הדרכים התגוללו גוויות של אנשים ובעלי חיים. להבות עלו מן העיר בריסק.

אני שמתי פעמי לעבר צפון-מזרח. לבי הורי שבווילנה. הלכנו יחד, חיים גלבורד, יוסף שמיר ואני. חיים פנה לבית אחותו ואת יוסף, שעזב את בית הוריו בוורשה, הזמנתי לביתי.

עשרת הימים שבין ה-7 בספטמבר, המציין את ראשית הנדידה מזרחה, לבין ה-17 בספטמבר, יום השתלטות הצבא האדום על אזורי פולין המזרחית, העשירו אותנו בנסיון רב-חשיבות. במקביל להתפרקות, כשהתנועה נשארה ללא הגה וללא יד מכוונת, וכשכל אחד חיפש מחסה והצלה לעצמו, היתה גם התלכדות תנועתית, גם היא פרי המאורעות. חברי קיבוצים שבמערב-פולין יצאו לדרך במלוכד מזרחה, כשגורלו של הפרט משולב בגורל הכלל, גורל קיבוץ ההכשרה. זכור ליסק איש-פוזנאן, שנדד עם חניכיו מן ההכשרה על פני פולין מצ'נסטוחוב שבמערב לרובנה שבמזרח. כמוהו גם דוד פדרמן, שנשאר להדריך את ההכשרה בקאליש שעה שהגרמנים כבר שלטו בפולין ורק אחר כך יצא בראש חניכיו מזרחה3. היו גם חניכים מהקנים שיצאו בחבורות מזרחה. אלה גם אלה נשארו בכל נדודיהם צמודים למסדרות התנועתיות.

במזרחה של פולין התקבלו אותן קבוצות נודדות בקיבוצי ההכשרה ברובנה, בסלונים ועוד4.

את ליסק וקבוצתו אירחה הכשרת רובנה. כל קבוצות הפליטים מהתנועה נתקבלו בזרועות פתוחות על ידי קני התנועה וגם באופן אישי על ידי חברי התנועה הצעירים שמסרו להם חדרים, מיטות וכיו"ב עד שיתברר המשך דרכם. וכך יצא שגם למארחים היה נסיון זה כרוך בהיצמדות יתרה לתנועה.

ראוי לציון המעבר המהיר מנורמות חיי השיגרה לנורמות של מצב-חירום5. הסכנה שארבה לחיים והתמוטטות תחושת הבטחון בגוף וברוח עוררו מנגנוני הישרדות בלתי-ידועים עד אז. סולקו פחדים ונפתחו שסתומים להתנהגות אמיצה ויעילה, חל שינוי בדימוי העצמי של הפרט והערכת גבולות היכולת שלו. יכולת זו התעלתה לשיאים ועוררה משאבים רוחניים, חברתיים ומוסריים, שהיו רדומים וגנוזים עד אז. ההתלכדות התנועתית מול ההתפרקות של חברה ומדינה וצמיחת נורמות-חירום אצל הפרט השפיעו על התגבשות כוח תנועתי חדש שביטא קולקטיב סולל דרך לעתיד, מעתה ובמשך שנות המלחמה.

 

החלטות ההנהגה ברובנה

ב-17 בספטמבר, כשנכנס הצבא האדום למזרח פולין, נמצאו חברי ההנהגה הראשית בשני מרכזים: ברובנה בדרום היו שייקה ויינר, אדם רנד ויוסף קפלן; בווילנה בצפון נמצאו חיים גלבורד, יוסף שמיר, טוסיה אלטמן, זליג גייאר, יצחק זלמנסון (זיו). כעבור שבועיים, בהתחלת אוקטובר, התקיימה בדירה של חברת הקן ברובנה ישיבת ההנהגה שיועדה לחידוש הפעילות התנועתית. לישיבה הגיעו כל חברי ההנהגה, פרט למירה אפשטיין שנשארה זמנית בוורשה.

למשטר החדש היתה שמורה אהדת התנועה, אך שמע המאסרים עשה את שלו והישיבה התנהלה ב"קונספירציה", מילה שעשו בה שימוש זו הפעם הראשונה. הנוכחים הסבו אל שולחן ערוך לארוחה כביכול, כשאיש ניצב על המשמר.

דו"ח מן הישיבה נשלח ארצה בנובמבר, היינו כעבור למעלה מחודש, במסגרת סקירה כללית על מצב התנועה מאז פרוץ המלחמה. הדו"ח נשלח מווילנה לאחר שזו עברה לשלטון הליטאי וחודש הקשר עם חו"ל, שנותק מאז ראשית המלחמה. את המכתב ניסח זליג גייאר וחתמו עליו חברי ההנהגה שהיו אז בווילנה: חיים, יצחק, יוסף, טוסיה, זליג6. בדו"ח זה מוצאים אנו בנושא ההתארגנות והפעילות התנועתית בתחום הסובייטי תיאור עובדות ומשאלות-לב אופטימיות בצד חששות ממאסרים ודיכוי: "היננו רואים אפשרות לקיום ציונות במשטר סוציאליסטי ועל אחת כמה וכמה לתנועתנו הסוציאליסטית" וכאחת: "על עליה וציונות אין מה לחלום". מודגשת העובדה שהתנועה הופיעה בגלוי לפני השלטונות, כי "רצינו להעמידם על עובדת קיום תנועה ציונית" – "גורם אשר עליהם להתחשב בו", תוך תקווה ש"בתוקף השינויים הכבירים המתחוללים תשנה ברית המועצות את יחסה לציונות". במכתב מודגשת המשאלה החשובה ש"נציגות משותפת של התנועה הציונית תפעל להשגת המטרה", ובצידה מוזכרת הסכנה שנציגות כזו "תמצא מקומה לאחר מכן בבית הסוהר".

במסגרת הצעדים שיש לנקוט בהם ללא-דיחוי מונה המכתב חיפוש דרכי עליה, וביתר דיוק, פריצת הגבול דרומה לעבר רומניה. אפשרות זו נראתה כמעשית נוכח העובדה ששבוע לפני כן, ב-27.9.39, יצאו שתי קבוצות קטנות של חברי השומר הצעיר בשותפות עם עוד שתי קבוצות מ"החלוץ-דרור" ללבוב בכיוון הגבול הרומני בנסיון לארגן יציאה. המיבצע נשמר בחשאיות גמורה7.

בדו"ח מוצאים אנו גם תיאורים על ההתארגנות החינוכית והכללית: "מתוך רצון לעמוד מול הגל ולהמשיך בקיומנו החלטנו להקים גרעינים בכל קן חשוב. המעבר מעבודה ליגלית לבלתי-ליגלית בתקופה סוערת זו, שעה שאין קשר-דואר וכל נסיעה נמשכת שבועות, איננו מהדברים הקלים. גם לא יכולנו להופיע ולדבר עם כל חבר תנועה באופן גלוי. דרוש זמן לבדיקת וברירת האנשים… פעולה זו תוצא לפועל וכבר מוצאת לפועל".

מי אמורים היו להיות מאורגנים ב"גרעינים"? "קיבוצי ההכשרה (התקיימו אז ארבעה קיבוצי הכשרה בערים רובנה, סלונים, ביאליסטוק וגרודנה – י.ז.), שכבת הבוגרים והצופים הבוגרים". תחומי הפעולה בגרעינים שורטטו כלהלן: "טיפוח קשרים, אינפורמציה ככל האפשר על הנעשה בארץ… עליה (הברחת גבולות) וכו'". להלן מובעת "אמונה שתינתן תקופת-מעבר בה יהיה מקום לתנועה הציונית, אפילו בממדים מצומצמים; ואם לא תהיה אפשרות להקים דור שני לתנועה, הרי לכל הפחות להוציא ארצה את הדור הקיים". כן נאמר, כי "על פעולה חינוכית אי-אפשר לחשוב". יותר מאוחר אמנם השתנתה הקונצפציה והתנועה דגלה בעבודה חינוכית ב"גרעינים".

עד כאן הדברים מוסבים אל התוכניות של התנועה "בפולין הקונגרסאית", אבל גם מה שנעשה בגליציה לא היה שונה מזה. בשתי התנועות האלה אנו מוצאים גישה עקרונית בסיסית משותפת, והשקפות דומות וגם ההחלטות נתקבלו בהן פחות או יותר באותם פרקי הזמן. כל זה נעשה על הבסיס של חילופי מידע, אבל הזהות בתכנים ובמניעים היתה מאפיין בולט בשתי התנועות.

וכך מתואר המצב בגליציה8: "בחודש אוגוסט 1939… התקיימו בהנהגה הראשית של גליציה דיונים על היערכות התנועה לקראת המלחמה העתידה לפרוץ". "…התוצאה הממשית היתה הקמת הנהגה ב', האמורה לעמוד בראש התנועה אם וכאשר ההנהגה בהרכבה המלא דאז לא תוכל לפעול". רעיון הנהגה ב' נבע גם מהעיקרון ש"התנועה חייבת להמשיך לפעול בכל נסיבות שהן, לרבות במחתרת, כאשר הנסיבות יאלצו אותנו לכך". בדרך מוסווית, באמצעות עתון התנועה בשפה הפולנית "Zew Mlodych" ("קול הצעירים"), שודרה לתנועה ערב המלחמה הקריאה "לא ניכנע!" ולהלן ב-20 בספטמבר מסכמים חברי ההנהגה סימון דנהרש (שמעון דניאלי), חיים הולץ (אלון), שמואל פרליבטר (נעמן), בשובם ללבוב מנדודיהם לגבול המזרחי, שיש "לגשת מיד לאחר שובנו ללבוב לארגון התנועה במחתרת"; וכן "ההחלטה הפורמלית והסופית באה כעבור זמן קצר, בחודש אוקטובר 1939, במועצת התנועה… שדנה והחליטה על צעדים קונקרטיים לארגון המחתרת".

הנה כי כן בראשית אוקטובר 1939 הוחלט בשתי התנועות, הקונגרסאית והגליצאית, לעבור לפעילות בלתי-ליגלית תחת השלטון הסובייטי.

 

"הריכוז השומרי בווילנה" ואחריותו לתנועה

מן ההתרחשויות באזור הכיבוש הסובייטי מובילים החוטים אל "הריכוז השומרי בווילנה". לווילנה נהרו והגיעו אלפי חלוצים מאזורי פולין הכבושה. היהודים היוו שליש ממאתיים אלף אוכלוסי העיר וילנה. החלוצים התרכזו שם בתקווה לפלס דרך לעליה9. מן הראוי לתאר, ולו בקצרה, את המרכז התנועתי המיוחד הזה:

ב-10 באוקטובר 1939 נחתם חוזה "להגנה וסיוע הדדי" בין ברית המועצות לליטא, לפיו נמסרה לליטא העיר וילנה שנחשבה בירתה ההיסטורית ומדינת ליטא הסכימה למיקומם של ארבעה בסיסים צבאיים על אדמתה לעשרים אלף חיילים סובייטיים. השמועות על הצעד הזה קדמו למעשים והארגונים החלוציים העריכו שמווילנה עשויה להיפתח דרך-מוצא אל מחוץ למדינה, שהיא דרך עליה ארצה10. כאשר התפרסמה ברבים השמועה על החוזה, התחילה נהירה לווילנה. באו אנשים שברחו מאימת הגרמנים וגם כאלה שברחו מהשלטון הסובייטי. היו ביניהם בעלי מעמד ציבורי, עסקנים ומנהיגים מכל החוגים, אנשי שררה ואנשי עסקים, פולנים ויהודים. בין היהודים היו גם ישיבות שלמות על בחוריהן. לפני שהתחילה הנהירה הגדולה לווילנה, שלחו ההנהגות של התנועות החלוציות קריאה לקיבוצי ההכשרה ואל הקנים להתקבץ בווילנה. מבין עשרים אלף הפליטים שהגיעו לעיר היו ארבעה-עשר אלף יהודים ובהם כאלפיים חלוצים. בשבועות הראשונים, כשהגבול היה עדיין פתוח, נסעו בדרך הרגילה, ברכבות, אך לאחר מכן היה הכרח לגנוב את הגבול. לשם כך הוקם "מטה" מטעם התנועות החלוציות שפעל על הגבול11. במשך החודשים אוקטובר-דצמבר עד הסגירה המלאה של הגבול, הגיע מספר חברי השומר הצעיר שב"ריכוז וילנה" לכשבע מאות, רובם ככולם עם נסיון-חיים של מספר שנים כאנשים מבוגרים ועצמאיים בקיבוצי הכשרה ובשירות הצבא הפולני. הם הספיקו להתנסות בפורענויות ראשית המלחמה, בנדודים ובסכנות שבמעברי הגבול.

חברי השומר הצעיר שבאו לווילנה התרכזו בבתי ההכשרה של "החלוץ" – שחריה" ברחוב סובוץ' 37 וגם בדירות אחרות. יום יום היו מגיעות קבוצות חברים ומתקבלות על ידי אנשי המקום וחברי ההנהגה הראשית, איש-איש וסיפור תלאותיו עמו. נעשתה אז פעולה קדחתנית למציאות מקומות לינה, ציוד חיוני, ביגוד, מזון, מקומות עבודה ומקורות מימון, בעזרת הג'וינט וגורמים יהודיים אחרים. פעיל במיוחד כלפי חוץ היה זליג גייאר. חיים גלבורד עסק בארון הפנימי של "הריכוז השומרי" המתהווה. יוסף שמיר עסק בעניינים כלליים והתמסר לטיפול בבאי קן ורשה, חניכיו. אני פניתי במיוחד לקן וילנה, אשר איתו חידשתי את קשרי מן העבר. באותם חודשי אוקטובר-נובמבר נמצאו בסביבות רובנה בשטח הסובייטי שייקה ויינר ואדם רנד, שייצגו את התנועה כלפי "החלוץ" וגורמים אחרים ובעיקר התמסרו לארגון המעבר בגבול הרומני. יוסף קפלן נטל אחריות לכל מעברי הגבול אל וילנה.

העיר וילנה היתה מעכשיו לבאים לחסות בצלה כעין פיסת קרקע להציג בה את רגליהם. אבא קובנר, אז ראש קן וילנה, המשיל את העיר לתיבת-נח11א.

בתוך הריכוז ובצמוד אליו חיו ופעלו חברי ההנהגה הראשית. ה"ריכוז" כולו התלבט בלבטים האידיאולוגיים והיה שותף מלא במאמצים הארגוניים ובהתגבשות ההחלטות וביצוען. המרכז בווילנה היה מנותק מבתרי התנועה שבאזורי הכיבוש הסובייטי והגרמני. אך ההנהגה היתה מודעת לאחריות שרבצה עליה כלפיהם. יתרונה של וילנה היה שיכלה לקיים קשרי-דואר חופשיים עם ארץ ישראל וגם עם מרכזי קשר תנועתיים שהוקמו על ידי הקיבוץ הארצי בשווייץ (מרדכי אורן) ובבוקרשט (אהרון כהן). כך יכלה ההנהגה בווילנה להיות גורם מתווך ככל שאיפשרו התנאים בין האזורים הכבושים לבין הארץ. ההנהגה ו"הריכוז השומרי בווילנה" התגבשו לגוף תנועתי בעל חשיבות סגולית ובעל נורמות גבוהות של אחריות תנועתית.

 

ההחלטה על השליחות לאזור הסובייטי

במקביל למאמצים לעודד את הנהירה לווילנה ולקלוט את הבאים עלה על הפרק הצורך בשיגור חברים בכיוון ההפוך לשם התייצבות בראש ההתארגנות התנועתית באזורי הכיבוש.

בישיבת ההנהגה ברובנה באוקטובר 1939 הוחלט שלאזור הגרמני תצא טוסיה אלטמן. גם יוסף קפלן בחר לעבור לשם12. בין המועמדים ליציאה היו גם מרדכי אנילביץ', מרים פוכרר חברתו, ושמואל ברסלב. עלי הוטל לעבור לאזור הסובייטי. באותו שלב היה להחלטות האלה אופי עקרוני ומעשי כאחד.

היו לי ספקות לגבי כישורי לתפקיד שהוצע לי וגם הבעתי אותם באוזני החברים, אך לאחר שיקולים רבים הוברר לי לחלוטין וללא-עוררין שהשליחות חייבת לצאת לפועל והיא עולה בקנה אחד עם תפיסת חובותי כלפי התנועה וחובות התנועה כלפי התקופה. הזדהות היחיד עם הצרכים התנועתיים נתפסה אז כמעט כערך עליון, כצו ראשון במעלה.

לרוסים ולתרבותם רחשתי חיבה עמוקה. נולדתי בחֶרסוֹן (אוקראינה) שעל הדנייפר והורי הנחילו לי את השפה הרוסית. שירים, אמרות ותיאורי הווי מאותה ארץ, מלווים באסוציאיות לאין-ספור, הובילו את רוחי לא-אחת לשם.  לסוציאליזם הסובייטי, שהעלה על נס את הערכים האנושיים, היתה לי הערכה עמוקה. את הדיקטטורה תפסנו בתנועה ככורח הזמן וכוויתור מכאיב חיוני למען מטרה נשגבה. הערכים של אחוות-עמים וההגנה על כבוד הפועל והאיכר ופיתוח משאבי הארץ לטובת כל האזרחים באורח שווה הלהיבו את דמיוננו גם משום דמיונם עם האידיאלים של הציונות החלוצית. דעתי היתה – והדבר היה מקובל על חברי ההנהגה – שבאזור הסובייטי לא תהיה תנועתנו מעורבת במידה כלשהי בבעיות שאינן נוגעות בה ישירות. ציונות, תרבות ולשון עברית, ארץ ישראל והגשמה – זה יהיה הציר שעליו יסוב מכלול מעשינו, ובעיקרון למעשה לא יהיו הדברים שונים ממה שהיה בעבר. גם בפולין שלפני המלחמה לא היה השומר הצעיר מעורב בחיים הפוליטיים של המדינה ואפילו לא בחיי הקהילה היהודית, אלא בעניינים שתרומתם הישירה לציונות ולארץ ישראל היתה בולטת לעין. דגם זה, ובצורה קפדנית יותר, הצטייר לפני עיני לגבי התנועה העתיד להתחדש בברית המועצות. יתר על כן, את חוסר הפשרה של הקומוניזם במלחמתו בציונות ראיתי באורח פרדוקסלי כגדם לעמידה בלתי-מתפשרת על נפש הציונות. הייתי מוכן לשאת בכל התוצאות שנבעו משייכותי לארגון ציוני לא-חוקי.

ההנהגה כינסה ב-10 בנובמבר את הריכוז השומרי בווילנה לדון בנושא "חורבן יהדות פולין". הייתי צמא להחלפת-דעות בנושאים רעיוניים ובמיוחד בנוגע לעתיד התנועה בכיבוש הסובייטי. ראיתי בזה חלק מהכנותי למילוי התפקיד שהוטל עלי. ב"ריכוז" היה להט פוליטי ורבו הוויכוחים בשאלות השעה, אולי גם משום נגיעתם הישירה בחייו של כל פרט. אולם האכילה ברחוב סובוץ' היה מוצף חברים ואם איני טועה היתה זו התכנסות כללית ראשונה של מאתיים השומרים שכבר הספיקו להגיע לווילנה. היה מי שרשם פרוטוקול בהיר ומהימן מאותה השיחה וגם העבירו לקיבוץ הארצי והוא נשמר בשלמותו13.

יוסף שמיר פתח את הדיון. הוא התעכב על הזיקה שבין לאומיות וסוציאליזם, ועמד על משמעות ההתפשטות הסובייטית על פני חלקה של פולין. מכאן עבר ל"שאלת העם היהודי ועתידו". להלן מדבריו:

"המהפכה העתידה-לבוא יכולה לפגוש את עמנו מפורד בכל חלקי תבל עם מרכז קטן בארץ ישראל. נוצרת סתירה בין המהפכה המתקרבת ובין התנאים הבלתי-נורמליים של עמנו שלא יצר לו עדיין בסיס לאומי לחיים והתפתחות". "היש סתירה בין הציונות לסוציאליזם? אנו עונים: ביסוד לא! אם כי בתנאים של היום ברית המועצות מתייחסת באיבה לציונות… בתנאים של היום היא לא יכולת לתת כל חופש לתנועה אחרת שתיבדל מהמחנה. אולם בעתיד אמורים הדברים להשתנות. לא יהיה הפחד הגדול בפני האויב מבחוץ ומבפנים. לא יהיה צורך לחנך את כל מאה ושמונים המיליונים בדפוסים היחידים. לא יקרה אסון לכל עמי רוסיה אם גם היהודים יבנו להם מולדת". "המצב אמנם קשה, ואולם יש תקווה כי לא במהרה תיכרת התרבות העברית מיהדות פולין. עוד נשארו עקבותיה (גם) בתוך יהדות רוסיה שנקרעה מאיתנו לפני עשרים שנים. כאשר יוסרו פעם הכבלים ממנה, כאשר רוסיה תוכל לתת יותר חופש לתושביה, ישובו עוד רבים לגבולם".

דברי הפתיחה משכו התייחסות לקשת נושאים רחבה ובשורה ראשונה האירוע הדרמטי ששר החוץ הסובייטי מולוטוב חתם על חוזה-ידידות עם שר החוץ הנאצי ריבנטרופ והם חילקו ביניהם את אדמת פולין: היש לתמוך בכל המטרות של ברית המועצות במישור הבינלאומי ובקרב תנועת הפועלים העולמית ובכל האמצעים הנקוטים בידה או שמא דווקא ממפלגות הפועלים במערב, באנגליה ובצרפת, תצמח הדרך החדשה לסוציאליזם? האם יש צורך להתאמץ ו"להבין" את ברית המועצות גם כשהיא מחסלת את הציונות משום שהיא רואה בה קונטרבולוציה? ובתחום היהודי: האם חל שידוד במבנה הכלכלי-החברתי של הקיבוץ היהודי בברית המועצות בתוקף תהליכי פרודוקטיביזציה ופרולטריזציה?

לקראת סיום הדיון חשתי מידה של אכזבה. חסרה לי התייחסות לחורבן החיים היהודיים באזור הכיבוש הסובייטי והגדרת המשימות הממשיות שיהיה על התנועה ליטול במישור הזה. בדברַי בוויכוח אמרתי בין השאר: "לפנינו שאלה יסודית… האם אנו מחייבים את המשך הפעולה של תנועתנו בפולין הרוסית או חושבים אותה כקונטר-מהפכנית?… יש בין האנשים תשובות שונות ואנו מוכרחים לענות ברורות…"

בשיחה השניה על נושא "חורבן יהדות פולין", שהתקיימה כעבור שלושה ימים, הוצגה במרכז ההתייחסות שאלת הפעילות האי-ליגלית של התנועה בברית המועצות. התבלטו שלוש גישות:

  • דעה ששללה את הפעילות בברית המועצות. מבין דברי שנים-עשר החברים שהתבטאו בשיחה היתה זאת דעת-יחיד, של שמואל ברסלב, שלאחר מכן התנדב לצאת כשליח לאזור הכיבוש הגרמני, היה בין ראשי התנועה וגם מצא שם את מותו. ואלה דבריו בעיקרם: "ברית המועצות מתאימה את היהודים לצרכי הבניה הסוציאליסטית ופותרת את האנומליה היהודית ושאלת היהודים. ברית המועצות איננה יכולה להודות (בצרכי) התנועה הציונית המפזרת את הכוחות, הנחוצים לבניה הסוציאליסטית… שאיפתנו בבניית הארץ היא.. מקלט ליהודי הארצות הקפיטליסטיות והאנטישמיות…" השתמעה, איפוא, מדבריו המסקנה שאין התנועה רשאית לפתח פעולה בברית המועצות. כאמור, דעתו היתה דעת-יחיד.
  • גישה שחייבה עקרונית את הפעילות אך שללה אותה למעשה. ברוח זו התבטאו שני חברים. אפרים (קיבוץ "במנהרה"): "אינני שולל את זכות פעולתנו שם, אך המשטר הסובייטי החריב שם את התנועה הציונית ואת תנועתנו. אינני מאמין בהצלחת עבודה בלתי-ליגלית שם. הייבסקציה תילחם בנו". מרדכי בילורי (קיבוץ "הכובש"): "אקטיביות התנועה בברית המועצות נידונה למפרע לאי-הצלחה משום התנאים הספציפיים בהם תימצא. כשיגיעו ימים של שינוי יחס אלינו יימצאו חזקי-רוח שיבנו את התנועה מחדש".
  • חיוב הפעילות להלכה ולמעשה. בזכותה של גישה זו התבטאו החברים יעקב (קיבוץ "גזית", ורשה), מרדכי רוזמן (קיבוץ "אלגביש"), ישראל (קיבוץ "הכובש", ראדום), יצחק זלמנסון (זיו) ויוסף שמיר. תמצית דבריהם התמקדה ברעיונות הבאים: "שאלת היהודים ברוסיה לא נפתרה", "רוסיה פותרת את השאלה היהודית במובן כלכלי, אבל לא את השאלה הלאומית". "הכרח הוא קיום העם וריכוזו בארץ ישראל", והמסקנה המתחייבת: "חיוב פעולת התנועה ברוסיה". בדברים שהשמעתי אני באותו דיון ביטאתי את דעותי תוך התייחסות ללבטים אופייניים אז. אביאם איפוא:

"היש להמשיך בדרך הציונות… (או) למסור את מיטב כוחותינו למפעל הבניה הסוציאליסטית? זוהי השאלה היסודית. היו לנו בהתחלה ספקות אשר לתוכנה הסוציאליסטי של ברית המועצות כי נדהמנו מהפלישה הרוסית לפולין, אולם כשנפגשנו עם המציאות ראינו שיש ברוסיה גרעיני סוציאליזם כמו שתיארנו… יתכן והמשטר הסובייטי עתיד להביא חיים יפים. אבל בשבילנו – ובזה יש 'אבל' גדול – הוא מביא מיתה, גם אם היא מיתת נשיקה. אין אנו יכולים להיות שותפים לחדוות הבילורוסים והאוקראינים (אשר) נפגשו עם אחיהם ונשתחררו במלוא מובן המילה… אף היהודים שמחו… דומני שהיהודים לא שמחו ככה זה דורות רבים… אולם זאת היא שמחת הפרט שאפשר להבינה… אך בתור ציבור לאומי נדונונו לכליה אם ההתפתחות תהיה כזאת גם הלאה.

"לפני עשר שנים פירסם ארלוזורוב מאמר על היהדות האמריקנית הצועדת לקראת התבוללות הודות לתנאים הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים הנוחים. הוא הדגיש שמכליון מצילים גלי ההגירה של יהודים ממזרח אירופה המרעננים אותה אותה שוב ומשיבים אותה למקורות. ואני שואל את עצמי ואתכם: על שום מה נראה גורל אחר ליהדות רוסיה-פולנית? על שום מה היא לא תתבולל כמו היהדות האמריקנית כשהיא סגורה ומסוגרת?!… אני יכול למסור על פגישה עם צעיר שלא יודע מי היו ישעיהו והרמב"ם ומסתפק במנדלי. אצלו ממנדלי מתחילה התרבות היהודית. אם הוא ויתר על התרבות של כל כך הרבה דורות, בטוחני שבְּנוֹ גם את מנדלי לא יֵדע. חבר אחד שעזב אותנו ענה לי זאת: 'דעתך כי העם יתבולל? היש בזה טרגדיה? יש פרוצסים שדנו אותנו לכיליון כמו את העמים האחרים בהיסטוריה'. אינני יכול לענות לו למה זה נרצה לקיים את העם בעד כל מחיר כי על כך אי אפשר לענות. אני מציג את הקשר לעם כמושכל ראשון… מושכל זה הוא בעיני סמן לבריאות פסיכית של כל פרט ופרט. ההרגשה הזאת – לחיות בתוך העם בימי מצוקה ובימי גבורה ולא לעזבו לנצח – מעודדת אותי… המפעל הציוני הוא הכרח קיומנו. אין לנו קיום אחר… בתור תנועה ציונית עלינו לעבוד… באפיק שלנו בכל התנאים. מה מציעים לנו החברים העוזבים?… מחר, כשמולוטוב יחליט לעזוב את פולין, גם אז לא יהיה מקום לציונות? הם יאמרו שאז – כן! זוהי ציונות אמיגרנטית ואנו בזים לה.

"יש לדאוב על כך שהארץ הסוציאליסטית שהבינה את כל השפות של כל העמים השוכנים בצלה – רק את שפת העם העתיק ביותר, שהנחיל נכסי תרבות לאנושות, לא הבינה. אני מאמין כי יבוא זמן ועוד יבינו אותנו; אבל אם לא – הנצטרך לוותר על חיי עמנו? זוהי פילנטרופיה רעיונית וזה זר לתנועה מהפכנית… אם אנו מבינים את דרכנו יפה, הרי חטא לחדול מעבודה משום שהם אינם מבינים אותנו. על כן מן ההכרח להקים מקסימום של עובדות כדי שיתחשבו איתנו בעתיד… קשה יהיה בעקב התנאים הפוליטיים לקיים תנועה בעלת היקף, אבל יש לנו הרשות המוסרית-מצפונית לחייב קיום התנועה ברוסיה… במיטב כוחותינו נקיים ונטפח תנועה ברוסיה".

ראוי להביא מדברי הסיכום באותו דיון מפי יוסף שמיר: "ההתפתחות הממשית בקרב היהודית ברוסיה היא בכיוון ההתבוללות… מול הסכנה של התבוללות גמורה יכולה לקום תנועה הדומה… לתנועה העברית בשנות השמונים למאה שעברה, שיצאה נגד ההתבוללות שבאה בעקבות ההשכלה. המסקנה היא: אין עדיין פתרון ליהדות רוסיה, לא מבחינת ההבראה הכלכלית-חברתית ולא מבחינה לאומית-תרבותית…", "ומה עלינו לעשות? עלינו להמשיך. …אנו מבינים את הסיבות האקטואליות שבגללן ברית המועצות מתנגדת לציונות. אולם להבין אין זאת אומרת להסכים… לא נוותר מדרכנו שהיתה לנו לתוכן חיים, מה גם שיש יסוד לקוות כי ברבות הימי גם רוסיה תודה בצידקת דרכנו". "…כאשר אנו עושים חשבון-נפש אמיתי יכולים אנו לומר בגאווה: התנועה והאידיאה שלה לא נשברו… מזה נשאב כוח להמשיך בכל התנאים. המילה הזאת איננה כעת מליצה יפה. יש לה משמעות ממשית מאד".

השתתפו בדיון עוד ארבעה חברים: אלכסנדר (ביאליסטוק, יעקב ליסק, מלך* (סוסנוביץ) ואבא קובנר (וילנה). אבא היה השלישי בתור הנואמים. ישב רציני ומבטו פנימה. בקן וילנה הוא היה סמכות מרכזית, מקובל על הכל. בדיון הזה לא היה מוכר לנוכחים. היה כאילו בשולי ההתכנסות בקהל החברים שרבים-רבים באו מההכשרות, מבוגרים ממנו בגיל ובנסיון-חיים אישי ותנועתי. הוא נראה צעיר, כבן עשרים ואחת היה. אבא בירר את המלים: "מדברים כאן על בירור מושגים יסודיים. רוצה אני לשאול: מה זה ציונות יודע אני עדיין, אולם מה זה סוציאליזם?" חושבי שזו היתה לאבא הופעה ראשונה בפורום תנועתי רחב. שאלתו כמו עצרה לרגע את קילוח השיחה. לא נוצר מגע בינו לשומעים. איש אחריו לא התייחס לשאלה שנשארה תלויה באוויר. גם אבא שאל ולא פירש. בפרוטוקול רק נרשמה תגובת הנוכחים: "תנועה בין השומעים". כעבור כמה חודשים התברר באיזו מידה שאלתו הנ"ל נבעה מעולמו הפנימי ולא מאווירת השיחה. היא באה מתחושת טירוף הערכים הנורא שירד על העולם. הוא רמז לכך בביכורי פרסומיו שראו אור כעבור חודשיים בעתון הריכוז השומרי בווילנה: "הנה זאת היא השעה, הנה היא קוראה לבוא, הנה היא באה שעת החירות לעם הנידח – ופתאום כהרף עין נגזר עלינו הספק הגדול. האם תזכה לראות את אור הבוקר של חזון דורך אף בערוב ימיך? האם לא נגזר עליך להיות שרוי בתהום הספק… אתה חי בעולם העמידה על הדם, בעולם של הפרת ברית האדם ונשיאת השם לשווא, בעולם שנזדייף בו חותם הגאולה והיה גרדום לישראל…" וכן: "אֵי כנף-חזונך, האדם? – – / …יעמיקו-נא ידַי חתור ויִמשוּ ממצולות היש והעבר / לוּ רק אבן אחת מלוחות המחר, / לוּ רק אבן אחת…"13א

 

השליחות ולידת התנועה במחתרת

הפרידה ומעבר הגבול

הדיון הרעיוני והדעות הברורות שנשמעו שם בעד פעילות התנועה באזור הסובייטי היו מעין אישור תנועתי רחב לצעד זה אף על פי שלא היה פורמלי. בהנהגה הראשית נסגרו פרטים אחרונים בנוגע לשליחותי. בווילנה שלטו הליטאים הפאשיסטים גם לאחר שהעיר נמסרה לידיהם מידי הסובייטים. המציאות הסובייטית חזרה להיות אקטואלית בשבילי נוכח ההכנות המעשיות לעבור את הגבול. התעוררו אצלי כלפיהם רגשות מעורבים. עלה זכרון הבטחון ליהודי העיר עם כניסת הצבא האדום, החיבה שעוררו החיילים בקרב האוכלוסיה היהודית, בשירתם המלווה בהרמוניקה, ריקודיהם המלהיבים בכיכרות העיר. כאילו קרן מהם אור אנושי.

* שמות-משפחתם של אלכסנדר ומלך אינם ידועים וכן גם לא נודעו אי-אלו שמות נוספים של חברים שיוזכרו להלן.

באותם ימים גם נזדמנה לי פגישה אישית עם נציג השלטון. עם כניסת הצבא האדום לעיר נדרשו כל הארגונים להופיע ולהתפקד. נתבקשתי להצטרף למשלחת של חמישה נציגי הקן. ביררנו בינינו כיצד נציג את עצמנו והחלטנו על הופעה גלויית-לב וכנה: אנו מייצגים תנועה המחנכת לציונות, לעליה לארץ ולחיים בקומונות. רצינו לבחון לאשורו את יחס השלטון אלינו. קיבל את פנינו קצין-צבא ולידו ישבה אישה, יועצת מטעם המפלגה הקומוניסטית המקומית. הקצין, בגיל הביניים, שארשת תבונה היתה נסוכה על פניו, שאל מתון-מתון והקשיב. כשנזקק לדעת עוזרתו פסקה זו בהחלטיות שאנחנו "ריאקציונרים" ו"טרוצקיסטים". דבריה לא השפיעו כהוא-זה על ארשת פני הקצין. נשאר אדיב ומסוקרן, אמר שרשאים אנו להמשיך בעבודתנו ולחץ את ידינו בחברות. מההתרשמות החיובית ("בן-אדם!") נזהרנו מלהסיק משהו ככלי. לא ידענו האם לפנינו תכסיס של שלטון כיבוש ששואף לשכך חששות האוכלוסיה או רמז לטווח ארוך.

עתה, בנובמבר, בעמדי לצאת לאזור הסובייטי, ידעתי שלחששות שלנו אז היה יסוד. תכפו הידיעות על מאסרי ציונים ואנשי ה"בונד". סגרו עיתוני יידיש. זלמן רייזין, עורך העתון "ווילנער טאג", נאסר והוגלה. היו אלה ימים שלאחר גל פרעות. פקידות ממשלתית ליטאית כבר מיקמה את מוסדותיה בעיר ובטרם נכנס הצבא הליטאי השתוללו בריונים, פגעו בחנויות של יהודים, שברו שמשות והיכו. לא היה ברור ידו של מי בפוגרום הזה. היו שאמרו פרובוקציה ליטאית היא לקנות לב הפולנים האנטישמים והיו שטענו כי ידי הפולנים במעשה – נקמה ביהודים שזה לא כבר סייעו לסובייטים. מפה לאוזן עברה השמועה שלנוכח הפרעות אירגנו החלוצים שבאו לעיר הגנה עצמית יהודית. ואמנם היתה בכך אמת.

אי הוודאות הכללית שנשתררה בעיר בעקבות חילופי השלטון והפרעות היתה לה השפעה עקיפה על הצעדים שנקטתי בביצוע שליחותי. מבין אנשי האינטליגנציה היהודית בעיר, שנטיותיה היו פרוגרסיביות, החליטו כשלושת אלפים אנשים לעבור לאזור הסובייטי. הם סירבו להישאר בליטא, המדינה הזעירה שאין עמה בטחון, במיוחד ליהודים אוהדי ברית המועצות. עתה, בחפשי הסוואה לעצמי בעת מעבר הגבול, החלטתי להציג את עצמי כמורה ואיש-ספר, אחד מאלה הרוצים לחיות במשטר הסובייטי ולתרום את תרומתו בחינוך הדור הצעיר. לתוך תרמילי שמתי קובץ סיפורים – אם איני טועה, תרגומים של מופאסאן. הורי ליוו את הכנותי ליציאה במצב-רוח כבד, אך קיבלו את הפרידה כגזירה שאין להשיבה.

יצאתי ברכבת שנסעה לצפון-מזרח אל העיירה סוונצ'יאן על הגבול הסובייטי. הגעתי לדירת חבר הקן. הוא גר עם הוריו ואחיו. הבית היה "שומרי" שתמיד עמד לרשותו ולרשות העניינים התנועתיים. מנוחה קצרה עשיתי לאחר היכרות עם כפרי שאמור היה להעביר אותי בגבול. בשעות הלילה הלכנו כחצי שעה ברגל, חצינו חורשה והגענו לפלג-מים, שהיה הגבול. אני חוצה את המים ושלושה חיילים סובייטים מקדמים אותי בקריאה "עצור!" רוביהם המכודנים מכוונים הפעם אלי. עוצרים אותי. המדריך נעלם ואיננו. חיפושי שטחי בכלי. ואני מובל לתחנה של משטרת הגבול. חדר גדול מלא איכרים שוודאי נעצרו כמוני על הגבול. אני יוצא-דופן במראה-פני כיהודי ובלבושי העירוני. אחד-אחד נקראים כולנו לחדרו של הקצין. השעות מתמשכות. לפנות בוקר בא תורי. מולי יושב קצין בולשת צעיר חמור-סבר. שואל לזהותי ולסיבת הליכתי. בהתאם לשיעור שהכינותי אני מספר שהינני מורה שלא מוצא את מקומי במשטר הפרעות של הליטאים והפולנים ושואף לחיות במשטר הסובייטי. אני נשאל עוד על המצב בווילנה ובמיוחד על הפולנים. אני מספר לו פרטים על הלאומנות הפולנית העויינת את היהודים, את הסובייטים ואת הליטאים גם יחד ומביא כדוגמה את הצעירים הפולנים המגדלים זקנים לאות אבל על אובדן מדינתם.

יחסו של החוקר חשדני. על השולחן מונח ספר הקריאה שלי שמצאו בתרמילי. החוקר מדפדף בו בקפידה, כאילו כוונה זדונית חבויה שם, ואני מהרהר בטעותי: ללא צורך חשפתי את עצמי לחשדות. הוא לא מרפה וחוזר לשאול מה לי ולספר, וההרגשה שלי נעכרת. אהדתי לארצו שלמה וישרה והוא מגלה חוסר-רמון ללא פשרה…

החקירה נגמרה. הקצין לוקח את רשימותיו ונעלם בחדר הסמוך, כנראה להתייעצות. אחר כך חזר, לבש את מעילו, טען את אקדחו והודיע לי ששולחים אותי חזרה לליטא. הוא השיא לי עצה שלא לחזור על בריחתי ואוי לי אם אזדמן על הגבול שנית… יצאתי חזרה לסוונצ'יאן ומשם לווילנה.

חלף שבוע ושוב הייתי על מעברי הגבול, הפעם – ליד ראדון. הכל עבר חלק וללא תקלות. הכל היה "כרגיל": פצצות התאורה, צעקות שומרי הגבול, נביחות הכלבים. אך כאמור עברתי בשלום ועם בוקר הייתי בווֹרוֹנוֹבוֹ שבצד הסובייטי וקיבלה את פני בביתה חברת התנועה, דינה, ששמה הלך לפניה בלבביותה ותושייתה. מכאן יצאתי באוטובוס ללידָה ונפגשתי עם יוסף קפלן, שהיה אחראי למעברי הגבול לווילנה ב"שליטת" החלוצים. החלפנו מידע ויוסף העמיד לרשותי כסף לצרכים ראשוניים. מכאן ערכתי ביקורים בגרודנה ובברנוביץ, שבה קיימתי פגישה עם מירה אפשטיין, חברת ההנהגה הראשית, שחזרה מוורשה לביתה. תחנתי הבאה היתה רובנה. שם נפגשתי עם דוד פדרמן ופייגה'לה גויכר. עוד בווילנה סוכם שדוד פדרמן יצורף להנהגה. הגעתי ללבוב, תחנתי הסופית.

בלבוב נתקיימה פגישה ראשונה עם סימון דנהרש (שמעון דניאלי) ועם מַרצֶל גֶשווינד, שניהם חברי ההנהגה הראשית של התנועה בגליציה. דיברנו על איחוד שתי התנועות השומריות, קבענו אל "ליל סילבסטר" כמועד לישיבה פורמלית משותפת, ונדברנו על פרסום כרוז לחברי התנועה.

 

מציאות עכורה ותקלות

במערב-בילורוסיה ומערב-אוקראינה חיו באותו הזמן כשלושה-עשר מיליון תושבים ומזה כמיליון ושלוש מאות אלף יהודים. האזור היה בשיא תהליך הסובייטיזציה שסימניה הבולטים היו הלאמת המסחר והתעשיה. המחסור בחומרי-גלם גרם להקפאת הייצור. הכל חיכו לסחורות שהובטח להביאן, ואלה בוששו לבוא או הגיעו ללא סדר ושיטה. מדפי החנויות הקואופרטיביות, שקמו במקום בתי המסחר הפרטיים, היו ריקים. היתה אבטלה והיה רעב למצרכי-יסוד למיניהם כמו בגדים, נעליים ומזון. בולמוס קניות אחז בכל לצורך ושלא לצורך. את הרכישות המיותרות מכרו. השוק השחור פרח והטביע את חותמו על חיי היומיום. הרוסים גילו תאווה פרימיטיבית לסחורות ואביזרים מהייצור המערבי ובהתנהגותם פיזרו כל ספק לגבי המחסור שבו היתה שרויה רוסיה.

המשטר החדש ערער גם את חיי הקהילה היהודית. כל איש אמיד בעבר, כל עסקן-ציבור, חיו בפחד, והשמועות על מאסרים והגליות התאמתו במקרים רבים. ארגונים שפעלו בעבר ברובם פורקו ומיעוטם הועמדו תחת פיקוח חמור. מוסדות החינוך העבריים חוסלו למעשה לאחר שלשון מרביתם שונתה ורק בבתי ספר בודדים הונהגה שפת יידיש. במציאות שנוצרה לא ייפלא שנסיונות ההתנגדות לחיסול הלשון העברית היו אפסיים והדבר לא העיד על פניית-עורף לארץ ישראל ולציונות דווקא. על רקע המלחמה והנצחונות של גרמניה הנאצית היתה ערגה לחסות בצל מדינה חזקה שיש עמה בטחון חיים. איש לא פקפק שכזה יהיה המשטר הסובייטי. לתוכנו הפוליטי של המשטר הזה על כל חשיבותו ייחסו בכל זאת ערך משני. האווירה שהשתררה לנוכח שיטות ההפחדה, ההלשנות, החקירות החוזרות-ונשנות בנ.ק.וו.ד., המאסרים וההגליות העיבו כמובן על הרגשת הבטחון המקווה.

בדרך הטבע גברו הגעגועים הסמויים לארץ ישראל, אבל רק בחוגים מצומצמים ביותר בנוער נוצר בסיס להתארגנות ציונית ממשית. עדיין התלבטו קשות בוגרים בתנועות הנוער הציוניות, האם להישאר במקום ולהתבסס מקצועית, ולו אפילו זמנית ובין השאר לעזור ליהודים, או לנדוד אל המרכז החלוצי בווילנה ולהיצמד להמשך הדרך התנועתית14. לפי הערכתנו נשארו באזורים הסובייטיים, לאחר חסימת הגבולות, כארבע מאות חברים בוגרים מהשומר הצעיר15.

לאור תמונה כללית זו רשמתי (העדות נמסרה למזכירות הקיבוץ הארצי ב-1941 לאחר שהגעתי ארצה):

"סיורים לא רבים הוכיחו, כי חברי התנועה שומרים על גחלת הציונות ועיניהם לעליה. נמצאו קבוצות מתארגנות מאליהן, נערים קוראים יחד ב'ספר השומרים', מעיינים בצוותא בשירי ביאליק ורחל. עניין להגות בו שימש ספרה של שרה גלוזמן על חיי התנועה החלוצית בברית המועצות בשנות העשרים, ואולם סביבנו הלכו ונוצרו חיים שבהכרח העמידו לפני תנועתנו בעיות רציניות. על הקירות התנוססו מודעות שקראו את הנוער ללמוד חינם במכונים ומכללות. הוצעו קורסים למקצועות שונים: חשמלאות, מסגרות, הנדסה, דייג, הוראה – ככל שיעלה על הלב. יהודים מתקבלים לכל משרה בלי שום הגבלות ונשקפים סיכויים לעליה בסולם החברה. וכל זה מכונף באידיאה גדולה, נישא על חזון שעליו התחנך הנוער שלנו, חזון בניין הסוציאליזם. האם לא ילך הנוער שבי אחרי הפיתויים האלה?"16

 

 

ישיבת "ליל סילבסטר"

בליל השנה החדשה 1940 ברובנה נפגשנו דוד פדרמן ואני כנציגי התנועה הפולנית עם סימון דנהרש ומרצל גשווינד כנציגי התנועה הגליצאית. נכח גם מרדכי בראון, שהיה פעיל באזור קרמניץ. בישיבה זו הונח היסוד לאיחוד שתי התנועות ולהקמת תנועה אחת במערב-אוקראינה ומערב-בילורוסיה. הדיונים האידיאולוגיים בווילנה והפגישה בלבוב כבר היו מאחורינו ושימשו רקע ובסיס לצעדינו הבאים.

ישיבה מייסדת זו הוקדשה בראש וראשונה לקביעת השלד הארגוני שיאפשר מעבר מפעולה ליגלית לפעולה חשאית ממוסדת הלכה למעשה בשלבה הראשון. הישיבה הוסוותה כמסיבה לכבוד השנה החדשה. פייגה'לה וקאטיושה, חברתו של מרדכי בראון, טיילו ליד שער הבית כדי להתריע בשעת הצורך על התקרבותו של "גורם לא רצוי".

הכרזנו על עצמנו כ"הנהגה זמנית מצומצמת" ותיכננו לכנס כעבור זמן קצר פגישה תנועתית רחבה יותר, שבה תינתן לצעדינו גושפנקה תנועתית רחבה. על האירוע הזה כתבתי מאוחר יותר: "שררה אווירה טובה. היתה הרגשה שאנו עושים דברים בהם אנו מאמינים ומשוכנעים שחייבים להיעשות… שלמים עם עצמנו… אין יודעים מה תהא ההתפתחות, אך כרגע יש לעשות, אין לדחות!… התפקידים בהנהגה זמנית זו חולקו בינינו כדלקמן: רכז – יצחק; עורך העתון – סימון; כספים וארגון – דוד; קן לבוב – מרצל"16א

מההחלטות שנתקבלו ניתן ללמוד על הנושאים והמגמות של אותה ישיבה:

  1. לכונן מסגרת ארגונית אחת, בשם השומר הצעיר באוקראינה ובבילורוסיה המערבית;
  2. לכונן הנהגה ראשית מצומצמת שמקום מושבה יהיה בלבוב, בהרכב: יצחק – מרכז, סימון, מרצל ודוד – כחברים;
  3. להוציא עתון, בעברית, בשם "ממעמקים";
  4. לאשר את רכזי הגלילות והמחוזות;
  5. כיחידה לפעולה ישמש "גרעין" אשר לא יעלה על חמישה חניכים, מגיל חמש-עשרה עד שמונה-עשרה;
  6. להכריז על מפעל התרמה לקק"ל, כאות וסמל לקשר החי עם הארץ;
  7. לאסוף ספרים בעברית ולכונן ספריות, ללמד את השפה העברית;
  8. לערוך מסע ביקורים מחודש בכל האזור;
  9. לדאוג למקורות מימון, דירות ותעודות;
  10. לבוא בדברים עם אנשי "דרור" במטרה להקים שיתוף-פעולה מקסימלי17.

 

השם "ממעמקים" לעתון התנועה דיבר אל לב כולנו. עמדה לנגד עינינו חוברת התנועה בפולין בשנות העשרים תחת אותה כותרת. מעניין שבאותה תקופה הופיע בהוצאת ההנהגה הראשית של התנועה בליטא והריכוז השומרי בווילנה עתון ליגלי באותו שם. היתה בזה, כמובן, יד המקרה.

בישיבה נערך דיון על היחידה החינוכית "גרעין" שבאה להחליף את ה"קבוצה", המסגרת שהיתה מקובלת בתנועה בתנאים תקינים. קבענו של"גרעין" ישתייכו עד חמישה חברים, כדי להבטיח את מידת הסודיות החיונית. הקשר בין הקנים להנהגה היה אמור להיבנות באופו היררכי: הנהגה ראשית, רכז גליל, רכז מחוז, רכז קן, "גרעין".

כיעד לפעילותנו ראינו את שכבת הצופים הבוגרים (גילאי חמש-עשרה עד שמונה-עשרה). לא הנחנו שניתן – בתנאים הנתונים – לסמוך על צעירים יותר. איסוף הספרים העבריים ותרומות לקרן הקיימת הודגשו כאמצעים חינוכיים חשובים, בהוותם עבודה ממשית.

בישיבה אושר נוסח של כרוז שהכינותי מראש בהתייעצות שקדמה וכן נתקבלו סיכומים ארגוניים לגבי הרכבת ה"גרעין", כפי שמובא להלן:

"היננו מוסרים לידיעת האחים בגרעינים את ההחלטות הבאות שנתקבלו בישיבה של ההנהגה הראשית:

"בנוגע להשתייכות לגרעין: לגרעין יכול להשתייך כל חבר(ה) אשר – א) מכיר את העקרונות עליהם מושתת דרך התנועה; ב) רוצה בה ללכת ונשבע לשמור על אמונים בכל המצבים;

ג) שמעריכים, שיספיקו להם כוחות נפשיים לבצע את הנתבע בסעיף ב'.

"מכריעים על הצטרפותו של חבר לגרעין: א) שליח ההנהגה הראשית; או ב) הגרעין בעצמו לאחר שהוא קיים.

"הסודיות והמשמעת נתבעים כצו עליון המחייב את כל השייך אליה. נאסר לפרסם מחוצה לגרעין דבר, עניין או ידיעה שנוגעים לתנועה, לגרעין ולעבודתם.

"ליד הפעולה התרבותית והחיים החברתיים מציעים לגרעינים לטפל בשני המפעלים הבאים: בקופה משותפת שמתפקידה לסייע בעתיד בעליה; בארגון ספריית-עזר לגרעין. בהקמת הספריה להקפיד על אוסף ספרות ציונית, שנשקפת לה סכנה להיאבד בתנאים שנוצרו"18.

מיד לאחר הישיבה ברובנה יצא העתון הלא-ליגלי שלנו באזור הסובייטי "ממעמקים", מספר 1, שהכיל שלושה עמודים ובו הכרוז, החלטות הישיבה ברובנה וההוראות לגבי הקמתם ופעילותם של ה"גרעינים".

מן הראוי להביא קטעים מנוסח הכרוז:

"אחים ואחיות יקרים – חזק!

"המלחמה האימפריאליסטית השניה פרצה ונמשכת… עתה שקטה הסערה הראשונה… מדינת פולין נשברה ונעלמה מהאופק… מחולקת בין מעצמות. סופחו חלקיה המזרחיים כחלקה המערבי של אוקראינה ורוסיה הלבנה לברית המועצות, ועתה היננו אזרחים לזו האחרונה. מה יהא מעכשיו גרולנו התנועתי ואנה נשים פעמינו?

"עשרים ושתיים שנים מבדילות אותנו ממהפכת אוקטובר. …עקרונות סוציאליסטיים הופכים למציאות חיים. …על השטח הכביר של ברית המועצות מתעוררים עמים לתחיה, שפתם משגשגת ותרבות וערכים לאומיים מטופחים… מול זה מה טרגי הגורל שפגש על אדמת ברית המועצות את העם היהודי. ..הצטופפות בפקידות, במקצועות חופשיים, בקואופרטיבים למיניהם. לפרנסת היהודי לא בא הקץ, מנחם-מנדל חי – והתרבות היהודית מה עובר עליה?… צומח דור צעיר שזרה לו תרבות אבותיו והוא בחלק הארי שלו מתבולל. ..על שום מה קיים תהליך זה? כי העם היהודי… מתפזר בין עמים שונים… כי בתוך העם היהודי חסרים פועלים ואיכרים… השומרים הממשיים של כל תרבות לאומית… (דרוש) מרכז עם מעמד פועלים ואיכרים מושרש בו… בלעדי זאת אין שחר לקיומנו הלאומי…

"נסתכל לארץ ישראל… יישוב קרוב לחצי מיליון נפשות… מעמד פועלים המונה למעלה ממאה אלף איש… ישובים קומוניסטים פורחים… שינוי ערכים וחידוש של היצירה הלאומית… גורל העם היהודי מותנה בהגשמת הציונות… על כן מתלכדים אנו ביתר-מסירות סביב דגלנו הישן-חדש… פנינו לציונות חלוצית, למארקסיזם עקבי ולחיי קומונה בדרכנו האישית.

"…נאמינה כי יבוא יום וגם ברית המועצות תבין כי דרך העם היהודי לפדוּת לאומית וסוציאלית… שונה מזו של עמים אחרים… ועדי אז – נתלכד בגרעינים אח אל אח. נעמיק תוכננו העברי והסוציאליסטי, נטפח יחס אוהד לברית המועצות. ובבוא היום נקום ונצא אל המולדת! חזק ואמץ! ה(הנהגה) הר(אשית)"19.

"ממעמקים" מספר 1 נכתב בכתב-ידו של חיים גלר, חבר קן רובנה, והודפס במתקן שכפול. חיים עבד בטחנת-קמח. שם ובביתה של מניה דרוקר, חברת הקן, יצאה ההדפסה אל הפועל. אותיות העתון היו מרובעות, אותיות דפוס, לשם טשטוש כתב-ידו האישי של המעתיק. עדיין לא היה לנו קַשָר קבוע להעברת העתון לקנים. זמנית עשה זאת חבר מהכשרת רובנה. בדחילו-ורחימו תפרנו את העלונים בכנף מעילו. שלחנו את עותקי העתון לעשרים מקומות שהיה עמהם קשר ולא היה ספק לגבי נאמנות החברים. ליוויתי את החבר-הקשר עם המשלוח היקר התפור במעילו עד תחנת הרכבת. עותק אחד מעתון "ממעמקים" מספר 1 גם עלה בידינו להעביר לארץ והוא שמור בארכיון השומר הצעיר. החבר צבי אילון, שנקלע לפולין בביקור פרטי, חזר בינואר ארצה ולקח את העלון איתו. הוא הועתק על נייר דקיק של סיגריות לצורך המיוחד הזה. צירפנו למשלוח מאתיים שישים וחמישה רובלים שנאספו בתנועה למען הקק"ל, והגיעו לירושלים.

"משהו התרונן בלב", כתבתי בעדותי, "אנו חיים וקיימים! יידעו זאת בארץ, יידעו זאת שומרים בעולם כולו!"20

 

ההנהגה עוברת ללבוב

אחרי הישיבה ברובנה עברה ההנהגה ללבוב, לא במרכז הארץ אלא בדרומה, שראינו אותה עדיפה מערים אחרות בהיותה הגדולה שבהן. קל היה בה יותר להישאר באלמוניות. כך, איפוא, התחילה לבוב לסמל את ההנהגה של התנועה השומרית באזורים הסובייטיים החדשים. המחסור במזונות החמיר ומחירי כל המצרכים שעדיין היו בשוק האמירו. גם מחירי הדירות עלו.

בבואנו ללבוב קשרנו קשרים עם מרכז "החלוץ-דרור". דירתם היתה ברחוב דונין בורקובסקיך 5. כאן גרו רכז "החלוץ" אוסקר הנדלר ואחותו. היה שם חדר ריק שהועמד לרשותנו ואני ומרצל נכנסנו לגור בו. דוד פדרמן מצא מקום-לינה אראי אצל חברי תנועה שהתגוררו במעונות הסטודנטים ואחר כך שכר חדר מגורים קבוע. סימון נשאר לגור אצל חברים שלמדו באוניברסיטה. חדרנו בדונין בורקובסקיך שימש אותנו לישיבות, להדפסה ולאחסנת חומרי-הדפסה.

אוסקר היה מארח נעים-הליכות. במחסור המזונות הכללי בלט שפע הקוניאק שניתן היה להשיג, משום שבית החרושת למשקאות חריפים לא פסק מלפעול אפילו בימים ההם ומדי פעם התכבדנו בו גם אנחנו. אורחים ששימחו את הלב היו חברי השומר הצעיר שלמה קלס ולוי ליברסון, שפעלו על הגבול הרומני והיו מגיעים מדי פעם להתייעצויות עם חברי "דרור", שהפעילות על הגבול נעשתה במשותף איתם. פה המקום להעיר שהפעילות על הגבולות בכיוון רומניה בדרום ובכיוון וילנה בצפון נעשתה בנפרד מהפעילות התנועתית. בהפרדה ראינו יתרון מבחינת השמירה על הסודיות.

מכתבים ופרסומים שונים נמנענו מלשלוח בדואר לקנים. כמשימה חד-פעמית עשו זאת בין השאר חיה קלס ופייגה'לה. מאוחר יותר נקבע לתפקיד ה"קשר" אבק בורנשטיין. קור רוחו, תושייתו וגישתו התכליתית הלמו בדיוק את צרכי התפקיד ובאורח-קבע הוא שקד על קיום הקשרים בין ההנהגה לבין הקנים. כניסת הקשר לפעולה היתה אחד מצעדי ההתארגנות הראשיים שלנו.

התנועה חולקה לארבעה גלילות: לבוב, רובנה, ביאליסטוק, סלונים-ברנוביץ וכאחראים לגלילות ולמחוזות נקבעו: רובנה – יאשקה גולדברג, ברנוביץ – נח כגנוביץ, ביאליסטוק – רחצ'ה (רחל) אורלינסקי (רוזמן), גרודנה – אריה חיסדא, קובֶל – שושנה פרל, פינסק – יוסף, קרמניץ ודוּבּנוֹ – מרדכי בארון, נייסווייז' והסביבה – חדווה לחוביצקה (אייכנוואלד), סארני וסטוֹלין – חייקה טוּרוֹק, לבוב – מַרצל, פשֶמישל – יצחק המל, סטניסלבוֹב – שארלוֹטקה הורוביץ, קוֹלוֹמֵיָה – בתיה קלאוד, סלונים – מרדכי דוּבּנוֹ, לידָה – יעקב שווארץ21.

התעוררות הקנים לפעולה באה בחלקה מיוזמתם העצמית של המקומיים ובחלקה בעקבות ביקוריהם של שליחים וחברי ההנהגה הראשית שהגיעו לקנים אם כדי לקרוא לבוגרים לעבור לווילנה, ואם בשליחות ישירה של חידוש הפעילות על הבסיס הלא-ליגלי ב"גרעינים". עד מהרה נתנה ההתארגנות תוצאות מקוות ואין ספק שהכרוז והעלון שקראו להתעוררות נתנו לכך דחיפה מכרעת.

 

הדים מן הקנים

על פעולתם של הקנים והגרעינים יש עדויות בודדות בלבד. אחת מהן, עדותו של שלום חולבסקי מעין השופט, מספרת על עירו נייסווייז'22: הפעולה התבססה על שכבת הצופים-הבוגרים. בכל תא היו ארבעה-חמישה חברים. לא היה קשר מכוון בין תא לתא. חומר לפעולה לא היה בנמצא. הפגישות התבססו על זכרונות. בחינוך האישי טופחו חברות, מסירות, קנאות. ספרו של שמואל הלקין, "בר כוכבא", סיפר חומר לשיחות קבוצתיות. כמשימה מרכזית שמו החברים לעצמם את הצלת הספריה העברית של בית הספר "תרבות". הם העבירו את הספרים לבית הכנסת בסלים שכוסו בדברי מאכל. את הפגישות קיימו בטיולים ובבית הכנסת. ההצטרפות ל"גרעין" היתה כרוכה בשבועה שנוסחה חובר במיוחד לתכלית זו. אחת לשבועיים הופיע בהוצאת הקן העתון "חיינו" וזה בנוסף לעתונים שיצאו לאור לכבוד החגים. וכך מתאר שלום חולבסקי את חווית החברים:

"קריאת העתון היוותה את ה'מסמר' של כל מסיבה. העתון ביטא את חוויותיהם, חלומותיהם על הארץ, התנועה, העברית ואת בדידותם. הם ערכו מסיבות לט"ו בשבט, לי"א באדר. לשם הסוואה היו מביאים איתם קלפים, סיגריות, תפוחים קפואים. אווירה סודית אפפה את הפגישות. הם ייסדו גם קופה משותפת. הספרים שברשותם – כתבי ביאליק, טשרניחובסקי, אחד-העם וספרי התנועה – היו עוברים מיד-אל-יד. הם קראו מספרו של הלקין 'בר כוכבא'. כמה מהצעירים היו מבקרים לעתים בביתי, לשמוע את 'קול ירושלים' בליל שבת.

"צילה הביאה להם ידיעות על קיומה של התנועה במחתרת. הם החלו להרגיש שהם משתייכים למשהו גדול וחשוב. הם קיבלו את העתון 'ממעמקים' ופרסומים חשאיים אחרים, ביניהם ראשי-פרקים לקראת המושבה בסלונים. הם אספו לקק"ל, העיקר היה בכך שרצו לשמור לעצמם מה שהקק"ל סימלה בשבילם. הם לקחו חבל במשלוח חבילות ליענקלה לאחר שנאסר…* פעילות דומה נוהלה בפינסק ובמקומות אחרים".

הד מאותם ימים מוצאים אנו גם ברשימה "מכוס-המרי" של זלמן אורי גורביץ, חבר קן קורניץ שבצפון23. הוא השתייך ל"חוג הנאמנים" שהתארגן אז בשומר הצעיר בעירו. אחת הפגישות התקיימה בחדר קטנטן אצל אחד החברים. כיבו את המנורה וישבו בחושך. חבר שביקר במינסק התרשם קשות מ"הטמיעה והעקירה" שעוברת על היהודים בברית המועצות. הקבוצה החליטה ליצור קשר עם וילנה, עם המרכז התנועתי שם. חבר עבר את הגבול, יצר קשר וחזר מעודד. נודע לו שהתנועה ממשיכה בפעילותה ואף נמשכת העליה לארץ. מידע זה "הצית תקווה ונתן טעם לחיים".

קבוצה שומרית זו היתה נפגשת בבית התרבות העירוני שבו נהג הנוער להתכנס. היו מתפרסים סביב שולחן באמתלה של עיון בעתונים ולמעשה שוחחו על ענייניהם. ריכז את החבורה חבר הקן שהבליט עצמו כקומסומולאי מסור ולמעשה עשה את הפעולה התנועתית. בחוויה מיוחדת-במינה זכתה הקבוצה בפגישה עם יוסף קפלן, חבר ההנהגה ראשית של התנועה. היה זה כאשר יוסף חצה את האזור בדרכו מווילנה לוורשה, לאזור הכיבוש הגרמני, ולא פסח על כמה קנים שומריים שבדרכו. ולהלן תיאור הפגישה עם יוסף בקן קורניץ:

"במחצית הראשונה של 1940 ביקר בעיירה מטעם השומר הצעיר יוסף קפלן. יוסף היה בחור

 

* הכוונה לחבר הקן שנאסר בנסיון לגנוב את הגבול לווילנה.

שחרחר, צנום ורציני מאד. התכנסנו לשמוע דברים מפיו. שמונה אנשים היינו. יוסף קפלן בא בשליחות, כדי לעודד את הרוחות. הוא סובב באזור וסיפר כי היה בעיירות דוקשיץ, גלובוקי, דולהינוב – כדי לעודדנו. סיפר כי קיים למעשה מגע עם הארץ וכי את קיבוצי השומר הצעיר ו'החלוץ' העבירו מפולין לווילנה. הוא התווה לפנינו דרכי פעולה. הזהיר אותנו שלא נטרח לעשות רושם בנאמנותנו הציונית, להימנע מקריאות-ביניים, מוויכוחים והפגנות-סרק. יוסף הורה לנו לשים את הדגש החזק על קשר הדדי ויחסי-רעות בינינו. הוא אמר לנו להשמיד את כל הסמלים של התנועה, את דגלי הקבוצות. ודגל הקן – אותו להשאיר ולשמור עליו מכל משמר. למעשה היה זה הקשר הרשמי האחרון עם התנועה. מקורניץ הלך יוסף לווילייקה, יחיד וברגל הלך".

לקראת י"א באדר, יום תל-חי, פרסמה ההנהגה בלבוב מכתב-חוזר לקנים. ברגשות מעורבים פרסמנו חוברת הדרכה בשם "עשר שיחות לגרעין". חשנו כצורך דחוף להגיש לחברים חומר לפעילות חינוכית ורעיונית. כאחד חששנו שמא ידיעתנו את מציאות ה"גרעין" איננה מספקת ודברינו לא יגעו בעניינים הקרדינליים המטרידים את החניכים. אבל לא ראינו לפנינו ברירות רבות. הנושאים שנכללו בחוברת היו: מהות ה"גרעין", עמדתנו כלפי ברית המועצות, מצב היהודים בברית המועצות, ציונות וארץ ישראל בימי המלחמה, תרבות וסגנון-חיים של תנועה מהפכנית במחתרת, עשרים שנה להגנת תל-חי, ספרו של שמואל הלקין "בר כוכבא" שראה אור בהוצאה ממלכתית.

 

אורח בביתנו

יום-יום הגיעו ידיעות על מאסרים בקרב חוגי אוכלוסיה שונים. רבו החיפושים ברחובות ובדירות. אנו שיננו לעצמנו את הכורח של התנהגות זהירה: לא להביא לדירותינו אנשים בלא צורך מיוחד, לא לעכב חבר פעיל ברחוב ללא מניע חשוב, לא לשמר שום פתק לא-חיוני, לא לחשוף ספר או פרסום שעלולים לחשפנו, לא להופיע בשום מקום בלי תעודה אישית ולו גם מזוייפת, לא לגלות את מקומות מגורינו…

והנה, ביום בהיר אחד הופתענו. ישבנו בחדר – אני, מרצל ודוד – עסוקים בעריכת פרסום כלשהו, ופתאום נפתחה הדלת ומולנו עמד איש צעיר בעל חזות פולנית, בלונדי ומחייך. הייתי מוכה תדהמה. השתדלתי להסתיר את אי הנוחות. האיש הציג את עצמו: יהושע גלוברמן, חבר הנהגת "הנוער הציוני". הוא הסתמך על אנשים מוכרים לשנינו מהתנועות שלנו. הוא גם מסר פרטים על דרך הגעתו אלינו. אודה, הוא רכש מהר את אמוננו. התיישבנו על המיטה. הכסאות היו תפוסים בניירות ואביזרים למיניהם. התברר שבא מווילנה ועבר את הגבול לפני כחודש, היינו בראשית שנות הארבעים, והיה זה פלא שהעז והצליח. עד כה ביקר בפינסק ובקני תנועתו האחרים בפולסיה ובקרוב ייצא חזרה לווילנה. עכשיו היה מעוניין לדעת האם יש סיכוי לחברי תנועתו לחצות את הגבול לרומניה. נוכחנו לדעת שידע פרטים רבים בעניין זה. התרשמתי שהתקשה לעזוב את האזור בלי שישוחח גם איתנו ויעמוד מקרוב על מעשינו. לנו הוא סיפר על פעילותם של כמה קנים של "הנוער הציוני", בנוסף לפינסק. כן מסר מידע על המאמצים בווילנה להשיג רשיונות-עליה. בהמשך התפתחה בינינו שיחה על הגילוי המפתיע בעינינו – הופעתו של המחזה "בר כוכבא" בהוצאה רשמית ובו דברי הלל לגיבור הלאומי היהודי. טענתי שיש לדבר חשיבות אובייקטיבית – חיזוק של מוטיב לאומי. נאמן להשקפות התנועה הבעתי אמונה שבבוא היום תכיר ברית המועצות בציונות. יהושע גלוברמן ראה בדברי ספקולציה אידיאולוגית של השומר הצעיר…

היה משהו מעודד בביקורו בתחושת הבדידות שבה היינו שרויים. חבר תנועה ציונית אחרת עושה כמונו בדרכים ושאיפותיו כמו השאיפות שלנו. ידענו כמובן על הפעילות של "דרור", אולם היה מעודד לשמוע הד מעוד תנועת נוער ציונית פעילה. נפרדנו בידידות. שנים מאוחר יותר, בארץ, נודע לי שיהושע – שמו בארץ היה יהושע א. גלבוע – נאסר בדרך חזרה לווילנה והוגלה לסיביר. הוא תיאר את דרכו זו בספר "לשמור לנצח", שבו מצאתי קטע על פגישתנו בלבוב ובו לא חסך דברי הלל עלינו ועל פעילותנו כלהלן:

"בלבוב, מרכזה של מזרח-גליציה, עיר פולנית עד ספטמבר 1939 שנעשתה בירתה של אוקראינה המערבית, נפגשתי עם קבוצת פעילים של השומר הצעיר… ריכז אותם יצחק זלמנסון, שנשלח לאזור הסובייטי מווילנה. הובאתי לדירתם המחתרתית והתפעלתי מאומץ-לבם ומיכולתם הארגונית. רשת ה'קנים' שלהם הסתעפה יפה ופעלה רבות.

"בפגישה עם אנשי השומר הצעיר בלבוב מצאנו זמן, בדירה המחתרתית, לא רק להחליף דברים מעשיים (על וילנה, על הסיכויים ב'דרום' – בגבול הסובייטי-רומני), אלא גם להחליף דעות עיוניות. זלמנסון הראה לי (אם זכרוני אינו מטעני, גם לקחתי ממנו) את ספרו של שמואל האלקין, המשורר היהודי-סובייטי, 'בר כוכבא', שהופיע זמן מועט לפני כן במוסקבה. פואימה דרמטית זו, המעלה על נס את מלחמת בר כוכבא ואת דמותו של רבי עקיבא, היתה בעיני שליח השומר הצעיר אות כי המפנה המקווה ביחס של המשטר הסובייטי לתנועת השחרור היהודית-לאומית בוא יבוא – והוא כבר מסתמן. הפואימה אמנם עשתה גם עלי רושם, אולם משום מה היא לא פיזרה את ספקותי ביחס ל'מפנה'. נפרדתי מחברי השומר הצעיר כשדעותינו חלוקות אולם את מסירות-נפשם אני שומר בלבי עד היום – ונודע לי כי היא עמדה במבחנים רבים גם בבאות"25.

 

ביקור-פתע של שוטרים

אי האמון מצד נציגי השלטון כלפי האוכלוסיה צמח והתפשט. כל אחד עלול היה להיות נחשד כ"אויב העם" או "ספסר". יום אחד נכנסו שני שוטרים במפתיע לחדרנו שבדונין בורקובסקיך. אותה שעה היינו בחדר: סימון, דוד, יעקב שטנקה ואני. יעקב הגיע אז בשליחות מווילנה. החדר היה מלא אותה שעה בחומרים ואביזרים לצרכי כתיבה והדפסה. שמענו שמישהו נכנס לפרוזדור הבית ושואל מי הם דיירי המקום. מיהרנו לדחוס חלק מן הניירות לתרמיל-גב שהיה תלוי בפינת החדר אבל לא הספקנו לשרוך את התרמיל והניירות ביצבצו מתוכו. כן נשארו פזורים על השולחן ובחדר פיסות-נייר, דיו ועפרונות, שפסחנו עליהם בנסיונות הטשטוש הפחוז שלנו. עכשיו נכנסו לחדר שני שוטרים ושאלו היכן "הקצינים" הגרים בבית הזה. באין תשובה לשאלתם הראשונה נשאלנו מי אנחנו וענינו שאנו סטודנטים. דעתם לא נחה ממה שראו בחדר. חשנו שלא ניתנו אמון בדברינו, אך גם לא ידעו כיצד לנהוג בנו. הם הלכו ועלולים היו לחזור בזמן הקרוב. נאלצנו להחליף את הדירה. מרצל עבר לגור בחדר ליד דוד פדרמן ואני בקרבת-מקום בקראקובסקה 24.

אידה קמינסקה-מירון, כיום חברת בית-זרע, מתארת בזכרונותיה25, את אותם הימים כשבעצמה היתה מעורבת בפעילות התנועתית בהעברת חומרים לקנים והיתה מבאי ביתנו. והנה מה שכתבה על אותו ביקור-פתע של השוטרים:

"השלטונות הסובייטיים שמו-לב למתרחש אצלנו והמוסדות המתאימים עקבו באופן מתמיד אחרינו. באחד הימים, כשהתקיימה בבית ישיבה (דומני שהיתה זו פגישה עם משלחת שהגיעה מווילנה וביניהם יעקב שטנקה), פרצו שוטרים אל הבית. למזלנו, הצליחו החברים להתחמק, ונדמה לי שלא נערכו אז שום מאסרים. אני נמצאתי באותן שעות במקום עבודתי. כשהייתי בדרך הביתה פגשתי את דוד פדרמן, אחד החברים שהצליח להתחמק, והוא מסר לי על מה שהתרחש בבית. באותם ימים, כנראה בשל חוסר נסיון וכן מאי-ידיעה מספקת את כללי הפעולה במחתרת, לא ידעתי פחד מהו. שמתי פעמי לבית, ובעלת הבית סיפרה לי שהיה במקום ביקור של שוטרים וחיפשו אחר החברים. בין היתר הם שאלו גם עלי. אמרו שידוע להם שאני גרה בבית זה והוסיפו שעוד יבואו לבקר אותי.

"ידעתי וזכרתי היטב שבבית נמצאים מכתבים, תצלומים, חפצים שונים – שהחברים הפעילים במחתרת החלוצית משאירים אותם בשל הזהירות הנתבעת לבל יפול חומר מחשיד לידי השלטונות. אספתי כל דבר שיכול להזיק ועליתי על חשמלית שעברה בקרבת מקום. כשיצאתי מהבית, הסתובבו לידו שני שוטרים, שגם הם עלו לחשמלית. האם היה זה מקרה? את התשובה איני יודעת עד היום. לא ידעתי לאן לנסוע ולאן לפנות. כשהגענו למרכז העיר, החלטתי לעזוב את החשמלית. היה לי מזל: דוד פדרמן חיכה לי שם ולידיו מסרתי את כל אשר היה איתי. הוא הזהיר אותי והציע לעבור למקום אחר. היה ברור שנציגי השלטון הסובייטי לא יעזבונו לנפשנו ויקיימו את הבטחתם להוסיף לבקר בביתנו. לא קיבלתי את הצעתו. החלטתי לחזור הביתה ולנסות להעמיד פני נערה תמימה שאינה יודעת דבר.

"באותו לילה הופיעו שני שוטרים וחקרו אותי מי היו החברים ששהו כאן בבוקר ומדוע הם ברחו. הציגו לי עוד שאלות, על מנת לקבל ממני מידע על המתרחש בבית ובאמצעותו. ניסיתי להסביר להם שהיו אלה בני-עירי אשר באו לביקור פרידה, באשר נרשמו לעבודה בדונבאס והכחשתי שהם כאילו ברחו. בסוף החקירה נאמר לי שאין הם מעוניינים לראות כאן טיפוסים זרים ושעוד יבואו לבקרני. למחרת ביקר אצלי שוטר אוקראיני והסביר לי שהוא ממונה על השכונה שלנו. הוא דיבר פולנית ורוסית ומסר לי בין היתר שהוא מעוניין שהכל יהיה בסדר בבית זה; ושהוא חושש מביקוריהם של זרים, שהם או קונטרבולוציונרים או ספקולנטים. פעמיים ביום היה שוטר זה פוקד את הבית. החברים שגרו במקום זה, כמובן, הסתלקו ומצאו להם מקומות אחרים להתגורר בהם. פעולת המחתרת לא נפסקה. לי לא היה ידוע היכן גרים ונמצאים רוב החברים שהכרתי אותם קודם לכן. לרוב היינו מקיימים מגעים וקשר בינינו באמצעות פגישות בשעות הצהריים".

 

מועצת צ'יז'יקוב

בינתיים התקרב מועד ההתכנסות של מועצת התנועה שנועד ל-21 במארס בצ'יז'יקוב ממזרח ללבוב. בעבר היתה זו חוות-הכשרה חקלאית של התנועה בגליציה וגם עתה היא הוסיפה להתקיים באחזקתם של החברים, למרות יעודה הרשמי החדש כבית-ספר חקלאי.

ימים ספורים לפני ההתכנסות הגיע לאזור יעקב שטנקה. הוא בא בשליחות תנועתית מטעם הריכוז בווילנה. ביקור זה היה לנו לעידוד רב. הוא הסתכן מאד ועבר גבול שנחשב באותם ימים סגור. במבצע זה ראינו את נכונות התנועה לעמוד לימיננו בכל התנאים. יעקב התכונן לשליחות סודית ומסוכנת זו במשך שבועות. הוא קרא חומר רב, בעיקר על הנעשה בארץ ובתנועה. הוא שינן לעצמו בעל-פה עשרות כתובות בשטח הסובייטי. את הניירות הדקים שהכילו מידע תנועתי חשוב תפר לתוך הבטנות של מגפיו ומעילו. היה עליו להעביר אלינו סכום כסף גדול, וכדי שלא להסתבך בשטרות נייר תפר כפתורים למעילו גדולים מהרגיל שאת תוכם מילא מטבעות זהב. במועצה בצ'יז'יקוב השתתפו כעשרים חברים: חברי ההנהגה הראשית דוד, סימון, מרצל, יצחק, הקשר אבק, וכמובן השליח מווילנה יעקב שטנקה; פעילי הגבולות שלמה קלס, שלום וולוכיאנסקי-צור ולוליק אבלביץ שנואשו ממאמציהם לאחר שכל המעברים בגבולות נחסמו לחלוטין; הפעילים המרכזיים בגלילות מרדכי בארון, יעקב שווארץ, שושנה פרל; המחנכים בקן לבוב יוסף אהרנפרייז, אורה, פרנקה גלושברג, מרים פלזן, לוליק רובל; רכזי הכשרת צ'יז'יקוב מוניק רינגל סאלק שולברג. המשתתפים הוזמנו אישית על ידי ההנהגה הראשית.

דיוני המועצה התנהלו בחדר צדדי קטן בבניין המרכזי של החווה. חברי הכשרת צ'יז'יקוב הקבועים לא נתנו דעתם לנוכחותנו. בימים ההם עדיין נדדו חברי תנועה בדרכים והיו מזדמנים למקום הזה. היה צורך להיזהר מ"פוליטרוקים", תועמלני המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שהיו לבושים במדי-צבא, נכנסו ויצאו בבניין והיו מעורבים בין החברים. תפקידם היה לנהל תעמולה בין הכפריים בסביבה לקראת הבחירות הקרובות. לחדרנו הגיעו הקולות הרמים של נאומיהם, בעוד אנו עסקנו בשלנו.

על מועצת צ'יז'יקוב, על דעות החברים בנושאים שעמדו לדיון ועל ההחלטות שנתקבלו, ניתן ללמוד מהחומר שבארכיון השומר הצעיר26 ומדו"ח השליח יעקב שטנקה להנהגה הראשית בווילנה לאחר שובו ממסעו בהתחלת אפריל27. להלן רשימת הנושאים שעמדו על סדר-יומה של המועצה ושמות הפותחים בדיונים: א. על הנשמע בארץ ישראל ובריכוז וילנה – יעקב שטנקה; ב. מחתרת שומרית בברית המועצות – יצחק זלמנסון; ג. ארץ ישראל, אנחנו והמאבק הגלובלי – מרצל גשווינד; דרכי ארגון במחתרת – סימון דנהרש.

בסיכום הדיונים נתקבלו ההחלטות הבאות:

היחס לברית המועצות: המשך הגישה ה"חיובית" וה"הבנה" למדיניות החוץ (הסכם מולוטוב-ריבנטרופ) ול"צרכי המהפכה הפרולטרית". נדחתה ההצעה לצרף ביקורת על הדיקטטורה, והנימוק היה ש"הביקורת מתייחסת לגילויים שאינם עיקריים". נמתחה ביקורת על המפלגות הסוציאליסטיות באירופה ועל מפא"י ש"לא עומדות לצד ברית המועצות (לנוכח) אינטרווציה נגד המדינה הפרולטרית".

ארגון והרחבה: לפתח במשך שלושת החודשים הקרובים "פעולה ארגונית אינטנסיבית" במטרה להקים "גרעינים" "בכל המקומות החשובים שהיו שם בעבר קנים". ולהגיע "לפחות לחמישים קנים". בזמן המועצה היה מספר הקנים קרוב לשלושים, וזה לפי הגלילות: – לבוב – שמונה, רובנה – שלושה-עשר, ביאליסטוק, סלונים וברנוביץ – שמונה. מספר החברים המאורגנים הגיע לארבע מאות בערך. כאחד נמסר על קשרים עם מספר הרבה יותר גדול של קנים, כלומר מקומות שבהם עדיין לא התארגנו ב"גרעינים". הובעה הרגשה ש"כלל לא נוצלו האפשרויות ולא נענו מספיק לציפיות החברים במקומות".

חינוך: לארגן ארבע מושבות-קיץ למחנכים, אחת לכל גליל, שיוקדשו לשלושה נושאים מרכזיים: א. ציונות וארץ ישראל, תנועת הפועלים בארץ והקיבוץ הארצי; ב. תנועת הפועלים בעולם ובברית המועצות ועמדתנו כלפיה; ג. החינוך ב"גרעין" – מטרות, אמצעי חינוך והווי.

בוגרים: להקים לבוגרי התנועה מסגרת נפרדת, לטפח איתם קשר, להעביר מידע על ענייני הארץ, העליה, התנועה. צויין שהטיפול בשכבה זו לא הלם את הצרכים, לאור העובדה שבשטחים נשארו מאות בוגרים שלא יצאו לריכוז בווילנה.

חוגים: לארגן חוגי נוער יהודי אוהדי הציונות על בסיס של "השתלמות בכיוון ציונות פרוגרסיבית". חברי התנועה המאורגנים ב"גרעינים" יקיימו את הקשר עם ה"חוגים". יהיה זה שדה-פעולה לחברי ה"גרעינים" במאמציהם להקים תריס נגד ההתבוללות. החוגים יהוו גם גורמי השפעה לצירוף חברים חדשים לתנועה.

שיגור משלחת לפנים-רוסיה: המטרה – ללמוד מצב היהודים שם ומה ניתן להסיק ביחס אלינו, לנסות לאתר את עקבות "החלוץ" שהשלטון חיסל וכן לבדוק אם יש סיכוי למעבר הגבול בקאווקאז. שליחות זו הוצעה למוניק רינגל שאף הסכים והתחיל בהכנות מעשיות. הוצע גם לרוחצ'ה אורלינסקי-רוזמן להצטרף למשלחת.

תרומות לקרן הקיימת לישראל: כל חבר תנועה יתרום עשרים וחמש קופיקות לחודש.

שיתוף-פעולה עם "החלוץ הצעיר-דרור": לחדש את ההחלטה שיש להגיע לשיתוף-פעולה בין שתי התנועות.

בדין וחשבון שלו להנהגה הראשית בריכוז וילנה הירבה השליח יעקב שטנקה בדברי-שבח לתנועה שקמה בשטח הכיבוש הסובייטי: "יש לציין שזו היתה מועצת רבת-השראה. אני בכל אופן הרגשתי שכאן קמה תנועה, קמים תאים עם יסודות אידיאולוגיים איתנים בתנאי מחתרת, תוך סיכוי של חדירה לשכבות רחבות של צעירים יהודים. ראיתי שם אנשים שכל יישותם, כל אשר להם הם מוכנים להקדיש". יעקב גם הזעיק והזהיר מפני הסכנה של מחסור בכסף: "חוסר אמצעים כספיים זוהי אחת השאלות החמורות ביותר של התנועה שם… במשך שלושה חודשים ראשונים הוצאו אחד-עשר אלף רובל. בשים-לב לערך המטבע ולגודל ההוצאות, זהו סכום קטן מאד… בקרב החברים הפעילים רווחת הדעה כי יש הכרח לנצל במידה מקסימלית את הימים הקרובים לפעילות-ארגון פנימית כל זמן שתקופת הריאורגניזציה הכללית של החיים נמשכת. אחרי כן המצב יחמיר בהרבה וכל מה שלא ייעשה כרגע, שבעתיים יקשה לתקן אחרי כן".

ואמנם "הכסף הרב", שהביא עמו יעקב חבוי בכפתורי מעילו, אזל אחרי מספר לא רב של חודשי-פעילות.

הדו"ח של השליח האיץ את ההנהגה בווילנה לדרוש בשבילנו מהארץ עזרה כספית רצינית לפעילות השוטפת, לביצוע התכנית של מושבות הקיץ ולשיגור המשלחת לפנים-רוסיה. הפיסקה במכתבם הנוגעת בעזרה חומרית לתנועה במחתרת מסתיימת במלים: "רצינו שתבינו ותרגישו כי היא שאלת חיים לתנועה"28. בין השאר ביטאו החברים בווילנה גם חשש מהשפעה מוגברת על הפעילים באזור הסובייטי מצד הקומוניזם הסובייטי ומצד שני היו מודאגים מהערצת תנועת ה"נארודניה ווליה" משנות השמונים… עם נטיותיה הטרוריסטיות… הם מצביעים גם על הצורך שבוגרי התנועה באזור יפתח "פעולה ציונית בציבור". מובן מאליו שאלינו לא הגיע שמץ מהרעיונות והתכניות הנ"ל. כאשר מעיינים בזה היום חשים את הפער בין המושגים, ובהערכת האפשרי בסדרי העדיפויות שהיו אז בתפיסות שלנו ושל החברים בווילנה. אי-הבנות כאלה בהשקפות ובתפיסות בין הארגון הלא-חוקי במציאות של ארץ סגורה ומסוגרת לבין ה"בסיס" שלו שמעבר לגבול המתקיים במשטר של חופש יחסי, הן תופעה כמעט טבעית.

מועצת צ'יז'יקוב היתה האירוע המקיף ביותר שהצלחנו לקיים ושהטביע חותמו על מגמות ההתגבשות כתנועה תחת השלטון הסובייטי.

 

"ממעמקים" ב' וכינוסים

הדים מהדעות שרווחו בתנועה בתחום האידיאולוגי-חינוכי והארגוני מוצאים אנו בעתון המחתרת "ממעמקים" מספר292, שחלק ממנו הגיע לארץ (וסביר שהודות ליעקב שטנקה שלקחו עמו בשובו לווילנה). העתון הופיע באפריל 1940 אחרי מועצת צ'יז'יקוב בשמונים עותקים והכיל שנים-עשר עמודים. הוא נדפס בהקטוגרף, וצורתו החיצונית היתה נאה. הובאו בו החלטות כינוס צ'יז'יקוב, מאמרים ואינפורמציה מהעולם ומהארץ. כאמור, נשמר רק חלקו של העתון ובו מאמר המערכת בשם "על המשמר" ועוד מאמר נוסף. המאמר הראשי נכתב על ידי "דניאלי" (הוא סימון דנהרש שבארץ אימץ לעצמו את השם הזה). נבחנים בו הגורמים המעורבים במלחמה ומובלטת חשיבות העמים הקולוניאליים. נמתחת ביקורת על המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ועל מפא"י על שלא הצטרפו למחנה המגינים על ברית המועצות. כן מסתייג המאמר ממפא"י המטיפה ל"אחדות לאומית" אפילו עם הרוויזיוניסטים. בהמשך באה קריאה לעמדה נייטרלית של הארץ במלחמה ולהסכם יהודי-ערבי ונגד האימפריאליזם הבריטי. לבסוף מובאת שם ברכה לקיבוץ הארצי במלאות לו שלוש-עשרה שנים, שהוא "המגשים הנאמן והאורגני של התנועה החינוכית". ולהלן: "אצל השומרים בס.ס.ס.ר. חזקים הגעגועים (אל) אשר יוצר ומסמל הקיבוץ הארצי". דברי הברכה מסתיימים בהבעת תקווה שהחג יהווה "יום של ביקורת עצמית וחשבון נפש… למען ימלא הקיבוץ הארצי את יעודו ההיסטורי".

המאמר "על כמה בעיות ותפקידים של התנועה" נכתב בידי "סארין" – שהיה שם-הסוואה ליצחק זלמנסון-זיו. בקטע הבוחן את "היקף תפקידנו" רואה המחבר שני ערוצי פעולה: שמירה על "הירושה התנועתית שנפלה בחלקנו מהתקופה שלפני המלחמה" והרחבת התנועה. הערוץ הראשון הוא בבחינת "התפקיד בצימצומו" והוא נושא עמו "סכנת סטאגנאציה", וכדי להתגבר עליה צריך "להצמיח דור צעיר לתנועה בברית המועצות". הקטע השני, המוקדש לענייני ארגון, מצביע על הסכנה שעבודת התנועה תשותק בתוקף "גזירות ומאסרים". נוכח סכנה אפשרית זו קורא מחבר המאמר לאמץ את עקרון "העצמאות המקסימלית" של "הגליל, המחוז, ההסתדרות העירונית והגרעין" כדי שכל גוף יוכל לפתח פעולה בנפרד ובאי-תלות. להלן הוא מציע לא להסתפק בקיים, אלא "לחדור לעיירה ולפרוש את רשת הגרעינים גם עליה". הקטע השלישי מוקדם ל"חוג", כמסגרת להשפעה על הנוער שמחוץ לתנועה. כאן מוצע "לטפח את שפת יידיש וערכים לאומיים אחרים, תוך גישה בלתי-אמצעית לנוער, בשיחות וויכוחים". בקטע הרביעי, שכותרתו היא "הקונספירציה בחיתולים", מסופר על חברת התנועה שהשאירה את העלון התנועתי גלוי בחדרה והוא הגיע לידי איש זר שבמקרה "לא ידע עברית". יש פניה לחברים "לחשל את הקונספירציה" תוך הקפדה על "הרגל ומאמץ יומיומי". בסיכום נאמר: התבססות השלטון הסובייטי בשטחים תביא לרדיפות… איש לא יודע – מתי. יהיה רע אם לא נהיה מוכנים לכך".

כנסים של צופים בוגרים התקיימו באפריל, בחול המועד פסח, בשתי ערים – בסלונים בהשתתפותי ובביאליסטוק בהשתתפות סימון. לשני הכנסים הגיעו כעשרים וחמישה חברים. ראינו בזה הישג. על הפרק עמדו בעיות ההויי ב"גרעין" והכנות לקראת מושבות-מחנכים בקיץ. הד לאירוע זה בקן נייסווייז מוצאים אנו בספרו של שלום חולבסקי:

"חדווה יצאה בחורף 1940 לפגישה… הפגישה התקיימה בסלונים… הפגישה היתה מרגשת. בה הוחלט על ארגון מחנה נודד וחלוקת החניכים לתאים של ארבעה-חמישה אנשים בכל תא. כנס זה, שהיה עדות שקיימת תנועה במחתרת, חיזק ועודד"30.

לקראת ה-1 במאי נשלח לקנים חוזר ובו הדגשה חוזרת של האהדה לברית המועצות מזה ושל צדקת הציונות מזה.

ביוני 1940 התגבשה תכנית שחברים יעברו את הגבול לעבר צ'רנוביץ שברומניה. הרעיון התבסס על רמזים שהופיעו בעתונות, לפיהם מזרחה של רומניה עם הערים צ'רנוביץ וקישנייב עתיד להיות מסופח לברית המועצות. היתה תקווה שעם השינויים הטריטוריאליים תהיה תקופת-ביניים על הגבולות בטרם ייסגרו סופית ועם חברינו יימצאו בצ'רנוביץ יוכלו להגיע משם לבוקרשט בירת רומניה. שם יהיה עליהם לנסות לגייס כספים בשביל המחתרת שלנו ולבדוק אפשרויות של עליה לארץ. שלמה וחיה קלס, שלום וולוכיאנסקי-צור ורוחצ'ה אורלינסקי-רוזמן הגיעו לצ'רנוביץ בתחילת יולי. בהמשך דרכם לעבר בוקרשט נאסרו על גבול ברית המועצות-רומניה, שוחררו כעבור כמה שבועות והתכניות לא נתגשמו31.

 

המצוקה החומרית והמאסרים

סדרים סובייטיים

באותם ימים למדנו לקחים מסדרי השלטון והחיים הסובייטיים. שיעור חשוב בנדון ניתן לנו כאשר בסוף יוני היגלו השלטונות לסיביר מאות אלפים פליטים מפולין, בחלקם הניכר יהודים. לפני כן הודיעו השלטונות שכל פליט רשאי לבחור בין הישארות במקום כאזרח סובייטי לבין שיבה לאזור הגרמני. פליטים בהמוניהם נרשמו לחזור לאזור הגרמני והסיבות לכך היו שונות: העייפות מחיי פליט, המשטר הסובייטי, געגועים למשפחה, אשליות לגבי הסיכוי לצאת לחו"ל וכד'. הפליטים נרשמו לנסיעה אצל ועדה גרמנית שכביכול נועדה לטפל בענייניהם. תוך לילה אחד אסף הצבא את הנרשמים והביאם לקרונות כדי להסיעם לסיביר. בדרכי באותו לילה מלבוב לרובנה היה עלי לצאת מהתחנה העירה, אך הצבא בדק בקפדנות את העוברים. פתק ובו אישור של העסקתי כמורה בכפר צ'יז'יקוב שיחרר אותי מהמלכודת. ראיתי את הקרונות הרבים לאין-ספור ובהם אנשים דחוסים, מתחננים וצועקים בלי שמישהו ישעה אליהם. מסביב עמדו אנשים נדהמים ומפוחדים מאימת החיילים בלי לדעת איך להגיב. מאוחר יותר נודע לי שבין המוגלים היו גם חברי תנועות, ביניהם אידה קמינסקי-מירון מהשומר הצעיר, אוסקר הנדלר ואחותו מ"החלוץ-דרור" ואחרים. על דרכם זו סיפרה אידה32:

"החלטנו שלא נסתתר ויחד נצא עם הטרנספורט שעומד להישלח על ידי השלטונות. כשאספו את אלה שעמדו לשלחם, הכניסו אותנו לקרונות-משא סגורים. הצפיפות בהם היתה איומה… שלושים ואחד יום נמשך המסע ולא נודע לנו דבר לאן מוליכים אותנו. התחנה הסופית היתה סוורדלובסק. הנוף היה יפה ומיוחד במינו: יערות שאין להם סוף. לפתע היינו במעין קרחת בתוך היערות. התגלה מחנה. הבחנו בשומרים אשר מקיפים את המחנה".

השיטה – העורמה והשקר, הסודיות והפתאומיות, ההיקפים העצומים של ה"ביצועים" – כל זה יחד הדהים והוסיף ממד לא ידוע עד אז לחרדה מפני המשטר.

 

 

 

חלום מושבות המדריכים

המפעל המרכזי שייחסנו לו חשיבות מיוחדת היו מחנות המדריכים שנועדו לחופש הקיץ. המעבר מן הקבוצה השומרית בתנועה הפולנית הליגלית ל"גרעין" שבמחתרת והציפיה ממנו לתוצאות דומות לאלו שהיו מהקבוצה החינוכית בעבר, היינו חינוך לערכים לאומיים וההתכוננות להגשמה, העמידו לפנינו אתגר שרבו בו החידות. איש מחברי ההנהגה לא התנסה כמובן בפעילות ב"גרעין", גם לא כמדריך. רבו איפור התהיות לגבי היחידה הבסיסית הזו בתיפקוד התנועתי. ל"גרעינים" השתייכו צעירים בני חמש עשרה-שבע עשרה שאישיותם טרם בשלה והם היו זקוקים לתמיכה רצופה מצד מבוגרים יותר לקראת התבגרותם כאנשים וכחברי תנועה. בהיתם ב"גרעין" המצומצם ניתקו הם עצמם לצרכי סודיות ממסגרות רחבות ומדמויות שבאורח טבעי השפיעו בקן וניטלה האפשרות של הזדהות אישית יוצרת ומחנכת. תרמו לה גם שיתוק כל הפעילות הציונית מסביב והעדר גירויים להפנמת סמלים. נקטע גם זרם המידע מהארץ ומהעולם שהוא חיוני כל כך לגיבוש השקפות רעיוניות ורגשיות. האם ניתן לטפח את ה"גרעין" כמסגרת לחוויות בין-אישיות חברתיות? אם כן – הרי עלול הוא בהתלכדותו, ב"התחיות" שבו, להבליט את עצמו יתר על המידה על פני השטח ולחשוף אותו להחשדה. מאידך, אם להתנזר מהווי פנימי חווייתי-רגשי – שהיה המלט ומקור העוצמה ל"קבוצה השומרית" בעבר – האם אין ה"גרעין" גוזר על עצמו רופפות הרוח עד לאדישות ועד לסיכון עצם קיומו כיחידה תנועתית מתפקדת ומחנכת? מאין ישאבו צעירים אלה לאורך זמן כוחות לטפל במתחים הצומחים טבעית במסגרת מצומצמת כשהם נתונים בלחץ הסוכנות מהשלטון. מה תהא ההשפעה של כורח הפיקוד העצמי המתמיד מפני חומרת ההשלכות שיש בכשלון של פרט על האחרים? תלות, אי-הבנות עד לחשדות יומיומיים קטנים, אף ללא כל בסיס אובייקטיבי – האווירה הזאת בהתעבותה, האם אין בה משום עומס בעייתי כבד על כתפי הצעירים ועל הגרעין?

זהו נוסח עכשווי, כמובן, של אותן הטרדות שהציקו לנו בתחום החינוכי. לא תמיד הצלחנו לנסח את טיב הבעיות בבהירות הדרושה אפילו לעצמנו. מושבות המדריכים אמורות היו לתרום לליבונן.

בחודש מאי היה המועד האחרון לטיפול בהכנת המושבות בצורה מעשית וקופתנו למעשה היתה ריקה. בעדות על אותם ימים נאמר: "להכנת מחנות הקיץ וארגונם… דרוש הון תועפות, מאין ניקחנו? הודענו על מגבית, אך בלב ספק אם נוכל למשימה. בתי החברים נתרוששו מאד"33. בעיית המחסור בכספים בלטה בהתכתבויות שלנו עם חו"ל החל מחודש מארס 341940. לאהרון כהן בבוקרשט כתבתי שאני מבקש "סכום כסף יותר גדול כדי שנהיה מסודרים היום ולעתיד לבוא" ו"אני נמצא במצב חומרי קריטי, אין כיצד לעבור את היום… וכיצד להתכונן לשנת הלימודים החדשה". והכוונה היתה – ליציאה למחנות. וכך גם לאברהם ליפסקר, לקיבוץ הארצי: "מאין אקח (כסף) אם בקיץ ארצה לצאת עם הקטנים לנופש? ו'שעה שחורה' אם תגיע? אני מחפש הכנסה יותר גדולה…" "הקטנים", כמובן, הם החניכים וה"נופש" הוא מחנה הקיץ התנועתי. בדברי התשובה של אהרון כהן נאמר בין השאר: "נשלחה עזרה כספית משמעותית עבורכם לווילנה ותגיע כשרק תהיה אפשרות". בנושא הכספים כתב גם מרצל גשווינד לקיבוץ הארצי והתלונן על חוסר העזרה. תאריך המכתב – 4.11.1940, שלושה ימים לפני שנאסר.

בעוד החברים שנועדו לעזור לנו עשו כל שביכולתם שתגיע עזרה היתה יד הגורל בעוכרי כולנו. בסוף מאי יצא מבוקרשט אלינו, דרך הגבול הרומני, דוד לשנובר-לניר. היו בידו כסף והוראות לארגון העפלה. בין היתר נשא עמו גם מפה, שאמורה היתה לשמש את ה"מעפילים" שיבריחו את הגבול לרומניה35. דוד נאסר ולא הגיע אלינו. אהרון כהן, שהיה מעורב בארגון השליחות, ביטא את הזדעזעותו בשני מכתבים אלינו: "הוא (דוד לניר) איפה שהוא אצלכם. אמא זורקה בה שיבה מרוב צרות… אמא תחזור לחיים כשתדע שהוא חי ובריא". דוד הוגלה לסיביר והגיע ארצה בסוף המלחמה.

שליחות שניה שיצאה לפועל בראשית יוני ונכשלה אף היא היתה של אברהם בורנשטיין*. הוא עבר את הגבול מליטא אלינו ועמו כספים ותעודות שנמסרו לידיו בריכוז וילנה. באותו זמן רוכז על הגבול כוח צבאי סובייטי גדול לקראת הכניסה לליטא, כדי לספחה לברית המועצות. אברהם נאסר והוגלה לסיביר**. והמשלוח שהיה עמו אבד כמובן.

 

הבילוש אחרינו ומועקת הדלות

כאשר נכזבו התקוות לקבלת הכסף נאלצנו לוותר על עריכת המחנות ונתעוררו בנו חששות כבדים לגבי יכולתנו להתמודד בעתיד עם התוצאות השליליות שיהיו לכך מבחינת ההכנה הרעיונית והחינוכית והכשרת פעילים בקנים. במקביל הגיע גם צרור ידיעות לא מעודדות כלל ועיקר: "יאשקה גולדברג רכז גליל רובנה נאסר ברובנה; בדורנו נקראו חברינו לבולשת ונתברר משאלות החוקרים שנודעו להם פרטים על עבודתנו; בלבוב האשימו את חברי 'גרעיננן' באסיפת תלמידים בפומבי שהם משתייכים גם עכשיו לשומר הצעיר; הדים דומים הגיעו מדרוהוביץ' וממקומות אחרים. מתקבל הרושם כי המשטר מתבסס ויתחילו טיהורים"36.

בעדותי רשמתי: "קופתנו דללה מאד. התנזרנו מארוחת צהריים, אכלנו אך פת חרבה… לעתים היתה הרגשה שעוקבים, יש לקפוץ לחשמלית כדי לנתק מגע… לא היו לנו כמה גרושים לזה". חברי ההנהגה נמנעו מלהתקשר לעיסוק-קבע כלשהו למרות שהיה בזה משום סיכוי להתגבר על המחסור הכלכלי. שקלנו קבלת עבודה – נדרשו פועלי בניין, אפשר היה להירשם ללימודים ולקבל מילגה. החלטנו לשלילה. בעיסוק-קבע היה האדם נתון לבילוש מצד

 

* אין הכוונה לאברהם בורנשטיין (אבק) שפעל כ"קשר" קבוע בשליחות ההנהגה והקנים, אלא לפעיל תנועתי אחר שנשא אותו שם.

** בתום המלחמה שוחרר והגיע לארץ.

הנ.ק.וו.ד. באין ברירה עסקנו במיני פרקמטיה: מכירת מעטפות, נייר כתיבה, חלקי בד שקנינו במחיר הרשמי ומכרנו בשוק החופשי. ההכרה הברורה שמטרה תנועתית דוחפת אותנו לפרסנות כאלה נטלה את עוקץ אי הנחת שבכך ואפילו גררה אותנו לבדיחות הדעת.

למרות בטחוננו שהחברים בחו"ל עושים למעננו כמיטב יכולתם, השתררה תחושת בדידות ומועקה. שעות ישבנו וזמננו עבר בשיחות על המצב שאליו נקלענו. על השולחן היו בקבוק מים ("בירה!…") ופרוסת לחם. באחד מימי אותו קיץ הגיע מכתב מאהרון כהן מבוקרשט ובו התייחסות לרעיון משלחת התנועה לפנים-רוסיה37: "האם מוניק נסע לרוסיה? מי עוד נסע לשם? זו תכנית טובה. ברוסטוב יש לנו קרוב*. כתובתו היא… כדאי לגלות אותו, הוא אמור לסייע למוניק". המכתב עורר בנו תחושה של לעג לרש. המשלחת לרוסיה, כמוה כמושבות המדריכים, הוקפאה. ידינו כמו היו כבולות. הציקה המחשבה שהמחסור בכספים מבטא משהו בסיסי במצבנו, אף אם תבוא הקלה מצד כלשהו. השתדלנו לאזור כוח ולהמתין, אולי יתבהרו האופקים.

הופיע "ממעמקים" ג' – אחרון העתונים שלנו. בנתק שהשתרר בינינו לבין הקנים לא ידענו מה היתה תגובתם על העתון שקיבלו ומה תרם להם. שקלנו באותה עת את ההצעה שסימון יצא לאזור הגרמני ויצטרף לפעילי התנועה, אך הגבול היה חסום ונפסק הטיפול.

 

משא ומתן עם "החלוץ-דרור"

מאז ישיבת ההנהגה הראשית ברובנה באוקטובר, כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה, התרחב הקשר המסורתי עם "החלוץ-דרור", לתחומים הבאים: מטה משותף להברחת הגבול לרומניה ולליטא-וילנה, שיתוף פעולה בין חלקי הריכוז החלוצי בווילנה ועוד. לפני צאתי לשליחותי מווילנה לא קיימנו דיון ספציפי בנושא הזה, אך המשימות שבפניהן עמדו שתי התנועות באזור הסובייטי וכן הגישה הרעיונית והמסגרות הארגוניות – בכל אלה היתה קירבה ולעתים אפילו עמדה זהה. בעינינו נראה היה כטבעי שיתוף פעולה מירבי; ואכן, בדיונים של ליל סילבסטר בצ'יז'יקוב ניסחנו זאת בהחלטה מיוחדת. הכוונה היתה לתחומים מוגדרים: התחלקות במידע מחו"ל, החלפת דעות ודיונים משותפים בין ההנהגות ופורומים אחרים, עזרה הדדית ארגונית-חינוכית בפרסומים ובעיבוד תכניות-עבודה, פעילות משותפת על הגבולות וסיוע כספי הדדי, הרחבת ההשפעה על הנוער היהודי. היתה אצלנו מידה ניכרת של אופטימיות בנדון, שמצאה ביטוי בדיוני צ'יז'יקוב ובמאמר ב"ממעמקים". אופטימיות דומה איפיינה לא פחות גם את תנועת "דרור"38.

עניין היחסים בינינו לבין "דרור" נעשה קריטי בחודשי קיץ 1940. בהעדר כל מקור כספי ראינו כחיוני וכמוצדק לדרוש מאלה שחלשו על קופת "דרור" המשותפת לפני פרוץ המלחמה את חלקנו, כפי שהיה מקובל בתקופה שלפני המלחמה לגבי מימון ההכשרה והעליה. עתה

נפסקה ההקצבה ובידי חברי "דרור" נשארו כספי "החלוץ". דרשנו מהם שהסכומים יחולקו על

* חבר התנועה.

בסיס פאריטטי ל"דרור" ולשומר הצעיר, לפי שהפעילות המחתרתית נעשתה על ידי שתי התנועות האלה וההוצאות המסורתיות האחרותבעליה ובהכשרה ממילא נפסקו כליל. חברי "החלוץ- דרור" הסתייגו מדרישתנו ולא נימקו זאת בחוסר כסף. אמת, גם הם הגיעו ל"מצוקה כספית מסוכנת"39, אבל היה זה בנובמבר 1940, כלומר שלושה-ארבעה חודשים מאוחר יותר. בשלב הסופי של אותו משא ומתן, ביוני 1940, הובא מול טענת הקיפוח שלנו הנימוק שתנועת "דרור" היא "תנועת הנוער של החלוץ" ורק אם נתאחד איתם במסגרת ארגונית אחת, נזכה בסיוע המבוקש. בעדויות מוצאים אנו תיאור העמדה שלנו: לא איחוד, כי אם "שיתוף פעולה מקסימלי" ו"תיאום פעולה". נימוקינו היו: בתנאי ניתוק מהקיבוץ הארצי לא יתכן להחליט על צעד בעל משמעות כה מיוחדת לתנועה40:

"איננו יכולים להתאחד משום שאין אנו יודעים מה מתרחש בארץ ויתכן שמעשינו פה, בהיותנו מנותקים, יהיו בסתירה לזה שאנו עלולים לפגוש מחר-מחרתיים… ומצאנו לנכון להעביר כל שינוי מהותי במבנה הארגוני של התנועה לתקופה מאוחרת יותר כשהקשר עם הארץ יהיה תקין" (יצחק ז.)

"הבינונו שאין לנו כל סמכות להחליט על צעד מרחיק-לכת כל כך. זה עניין למוסדות היותר גבוהים של התנועה. נראה היה לנו שיש להמתין ולדחות הכרעות מסוג זה לעתיד" (סימון ד.)

על הפגישה האחרונה עם נציגי "דרור" מוצא אני, בעדותי הרשומה, את הדברים הבאים: "לאור המצב קיימנו דיון רחב. מאיתנו: סימון, מרצל ואני. מטעם 'החלוץ-דרור': אוסקר הנדלר ואדק גולובנר. העמדנו את השאלה בכל חומרתה. בזה* ייחרץ האם נוכל לפעול. הדברים לא שיכנעו. הם נשארו בעמדתם הנוקשה… נפסק המשא ומתן… כסף אין".

כשניהלנו את השיחות הנ"ל לא ידענו, כמובן, שחצי שנה קודם לכן, בינואר 1940, הגיע להנהגה הראשית בווילנה מכתב חתום על ידי מאיר יערי שבו היה כתוב: "אין ללכת לקראת מיזוג ההנהגה של תנועתנו עם הנהגת  הגוש החלוצי של הקיבוץ המאוחד. דגל לא ממזגים על פי ראות-עיניהם של כמה חברים. היננו מחייבים קואופרציה מהודקת עם ארגונים חלוציים אחרים בשטח הכיבוש בתנאי של שמירה קפדנית על עצמאותנו מכל הבחינות"41.

גישה זו – "קואופרציה מהוקדת" או בניסוח שלנו "שיתוף פעולה מקסימלי" – היתה מקובלת על השומר הצעיר מאז ומתמיד. ההצעה להמירה ב"איחוד מלא" משמעה היה שינוי תפיסה תנועתית מושרשת שלגביה באופן מוזר לא גילו חברי "החלוץ הצעיר" כל הבנה. כאן שורש ההתרחקות שחלה בין שתי התנועות.

 

עיוות העבר

יהודה הלמן, במאמרו "התהוות מחתרת 'דרור' באזור הסובייטי של פולין" שראה אור ב"דפים לחקר תקופת השואה", ה', תשמ"ז42, כותב שהבדלים אידיאולוגיים בין השומר הצעיר

 

* היינו, אם נקבל את הכסף המגיע לנו.

ו"דרור" הם שהניעו את השומר הצעיר לדחות את הצעת האיחוד: בעוד שבתנועת "דרור"

היתה "הכרעה חד-משמעית לפעולה במחתרת", הרי אצל השומר הצעיר "השתררה מבוכה" והחליטו "להמתין ולצפות" מכיוון שברית המועצות עדיין לא שינתה לחיוב את יחסה לציונות, כפי שהשומר הצעיר הניח וקיווה… כך התיאור של יהודה הלמן. ומה היה בפועל? אכן, השומר הצעיר האמין שאי שם בעתיד תהיה ברית המועצות נאלצת להכיר בעובדות מציאות שיהיו פרי מעשיה של הציונות (אין להכחיש שברבות הימים אכן כך קרה בצמתים היסטוריים מסויימים).

כל זה היה בבחינת חלום לוט בערפל שלא היתה לשומר הצעיר סיבה להתבייש בו, אבל בשאלות של "כאן ועכשיו" ההערכה היתה חד-משמעית ומיידית בלי שמץ של "מבוכה". והרי העובדות: החל מ-31 בדצמבר 1939, היום בו נתקיימה ברובנה ישיבת "ההנהגה הזמנית המצומצמת", פעל השומר הצעיר כתנועה מאוחדת ("הקונגרסאית" ו"הגליצאית") באזור הכיבוש הסובייטי. החלטות ומעשים חד-משמעיים בכיוון זה ניתן למצוא כבר בתקופה הראשונה, עם סיפוח השטחים לברית המועצות. ב-27 בספטמבר יצאו קבוצות שומרים ראשונות (יחד עם קבוצות מ"החלוץ-דרור") לגבול הרומני וכעבור שבוע, בראשית אוקטובר, בישיבת ההנהגה הראשית של התנועה הפולנית ברובנה, הוחלט על ייסוד ה"גרעינים" המחתרתיים. בריכוז השומרי בווילנה, בדיון על "חורבן יהדות פולין" ב-10 בנובמבר, בשיחה כללית שהשתתפו בה כמאתיים חברים, הביעו שבעה מתוך שמונה מתבטאים בנושא הפעילות המחתרתית – דעה חיובית. ולבסוף: יציאתו של השליח מווילנה לאזור הסובייטי בסוף נובמבר למיסוד הפעולה התנועתית שם, היתה החוליה שסגרה את המעגל.

היכן איפוא ה"מבוכה" וה"המתנה" שעליהן כותר יהודה הלמן? ועל שום מה הוא נאחז בפרטים חריגים ונטולים מהקשריהם ומתעלם מהחלטות מרכזיות, מדיונים תנועתיים רחבים, ומאותן עובדות בשטח שעיצבו את השומר הצעיר בתקופה ההיא כתנועה שהתארגנה במחתרת במשטר הסובייטי מימיו הראשונים? אכן, לשאלה זו לא עלי החובה להשיב.

במאמרו של יהודה הלמן יש שימוש מטעה בעובדות. אביא שתי דוגמאות:

  • ב"ממעמקים", א', העתון הלא-ליגלי שהופיע ברובנה בינואר 1940, פורסם כרוז שבו קראה ההנהגה הראשית לתנועה להתארגן במחתרת ולפעול ב"גרעינים". בכרוז זה נכלל, בין היתר, משפט ובו הבעת אמונה כי "ברית המועצות תכיר בדרכו של העם היהודי לשיחרורו הלאומי והסוציאלי". יהודה הלמן רואה בכך הוכחה למגמת "המתנה" ואי-פעילות מחתרתית שכביכול אומצה על ידי השומר הצעיר.

על סמך מה מוצא יהודה הלמן בכרוז הקורא לפעולה במחתרת ראָיה להוכחת ההיפך מזה?

  • התנועה בגליציה כינסה באוקטובר 1939 מועצה תנועתית בשם "מועצת הסוואה". עצם השם העיד על תוכנה ומטרתה של המועצה: להסוות את הקיום הממשי ולא להפסיקו. לעומת זאת מפרש יהודה הלמן צעד זה כהסתלקות מפעילות מחתרתית ויתרה מזו הוא "ממריד" את חניכי התנועה נגד מדריכיה ומנהיגיה. לפי דבריו נראה היה לחניכים שהתנועה אינה פועלת במחתרת ועל כן "התארגנו ספונטנית בתאי-מחתרת"; ואז "פעילי ההנהגה הראשית לא יכלו להתעלם מגילוי הנאמנות הציונית של החניכים ונוצר מצב אבסורדי, בדיעבד אנשי מחתרת". לשון אחר: החניכים שנשארו נאמנים חילצו את מדריכיהם-מנהיגיהם מ"מצב אבסורדי" וכמעט שהצילו את כבודם…

ומה היו הבעיות לאמיתן שבפניהן ניצב השומר הצעיר במעבר מליגליות לאי-ליגליות תוך הזדקקות לדרכי "הסוואה"? תשובה לשאלה זו עולה מסיפורו של אבא קובנר על קן השומר הצעיר בווילנה שבראשו עמד באותם ימים (הובא ב"משלו ועליו" בהוצאת "מורשת"):

"אספתי את כל הקן ואמרתי להם את השקר הגדול הראשון בחיי כמדריך: 'הנה חינכתי אתכם, חינכנו את עצמנו למהפכת אוקטובר. אמנם מהפכת אוקטובר עדיין לא מכירה בציונות, אבל יום יבוא והיא תכיר. אנחנו לא יכולים לפעול יותר. הגיע הרגע שעלינו להתפזר, להתחסל. אין יותר השומר הצעיר. יעשה כל אחד מה שהוא רוצה'. דבר אחד לא עשיתי. לא שרפתי את הדגל. קיפלתי אותו, הסתרנו אותו. שרנו את ההימנון. אנשים בכו. מאות חניכים בכו. ואחי הצעיר מיכאל, עליו השלום, שנהרג כפרטיזן, אמר לי: 'אבא, אתה בוגד. אנחנו לא נשלים עם זה'.

"פיזרנו את הקן וכמה שבועות לא דיברתי עם אף אחד, כי ידעתי שרואים אותי כבוגד. אספתי חמישה אנשים הכי נאמנים. בין החמישה היה אחי הצעיר. אמרתי להם, לכל אחד לחוד, לעקוב אחרי האנשים, לשמוע האם הם נפגשים ומה הם עושים. וראיתי שרוב החבר'ה, על כל פנים חניכי, לא ניתקו מגע ביניהם, והדבר התחיל להיות קשה כי עקבו אחרינו… והם המשיכו להיפגש כאילו הם עדיין קבוצה חינוכית, ומהם בניתי את המחתרת… לא ידעתי מה הם הכישורים שצריך למחתרת ומה זאת מחתרת ידעתי רק מספרות… ואף אחד מה'חמישיות' לא ידע מי ישנו בחמישיה השניה. והיו אחים ואחיות במשפחה שרק בסוף המלחמה התברר להם שהיו חברים באותה מחתרת".

דברי אבא קובנר אופייניים לא רק לקן השומרי בווילנה, אלא לסיטואציה שנוצרה גם בקנים רבים אחרים באזור הכיבוש הסובייטי. מסתבר שלא היה שום "מצב אבסורדי", אלא היה זה יותר סוף מעשה במחשבה תחילה.

השומר הצעיר נשאר נאמן גם בתקופה ההיא לתפיסתו הארגונית הבסיסית מאז היווסדו, שהיא התלכדות פנימית ועצמאות כלפי חוץ. תפיסה זו גרסה שיתוף-פעולה בין תנועות עצמאיות, בלי שאחת תתערב בענייניה של השניה. לעומת זאת – וזו הרגשה שהצטברה אצל חברים רבים-רבים – אנשי הרוב ב"החלוץ", בהנחיית שליחי הקיבוץ המאוחד, מעולם לא התייחסו בהבנה לצרכי תנועות הנוער העצמאיות. את האוטונומיה שלהן סבלו בלית-ברירה, תוך העדפת "החלוץ הצעיר" ("דרור") כבת חוקית יחידה של "החלוץ". המשך הגיוני של גישה זו היה בתביעתם – בתנאים הבלתי-אפשריים של המשטר הסובייטי – להתאחד במסגרת ארגונית אחת. עובדה היא: אם היו הבדלי גישה רעיוניים עקרוניים בתפיסה הסוציאליסטית ואם לא היו – הנושא הזה לא הועלה מעולם במשא ומתן בין נציגי התנועות. כשגרס "שיתוף-פעולה מקסימלי" ראה בכך השומר הצעיר את התשובה לצרכים שהתעוררו באותה שעה ובאותה מציאות קונקרטית. לעומתו ביקשו חברי "החלוץ-דרור" לכפות על השומר הצעיר "איחוד" בכל התנאים. הברירה "או הכל או לא כלום" הועלתה על ידי חברי "החלוץ-דרור" מעמדת-כוח והיא הקופה המשותפת של "החלוץ" שאחזו בידיהם. הם ביקש להפעיל עלינו לחץ על ידי גריעת חלקנו הלגיטימי לכל הדעות ו"להאחיד" אותנו בעל כורחנו.

בהתעלמו מעובדה זו מתעלם יהודה הלמן מהסיבה שהביאה להקפאת היחסים בין שתי התנועות. תיאורו מנותק מממשות אותם הימים ומטעה את הקורא. בלשון המעטה נעיר שמעורר פליאה הסיפור הדמיוני שהובא בסוף אותה חוברת (עמוד 9) בתקציר המאמר באנגלית. נביא את הדברים כלשונם בתרגום עברי: "אחרי מגעים שונים בין תנועות 'דרור' והשמר הצעיר – האחרונים (השומר הצעיר) דחו כל פעילות לא-ליגלית בברית המועצות (ההדגשה שלי – יצחק זיו) ותנועה מחתרתית הוקמה על ידי 'דרור' עם חברים בודדים מתנועות אחרות". מכאן ילמדו קוראי האנגלית עובדה "היסטורית" כביכול שהיתה מחתרת חלוצית אחת-ויחידה (!?…) של "דרור", ותנועת מחתרת של השומר הצעיר אפילו לא באה לעולם…

תיאור זה מזכיר את סיפורו של שלום עליכם על הקדירה שגם היתה שבורה וגם לא היתה קיימת…

לבסוף תמה אני על שום מה צריך היה יהודה הלמן להשמיץ תנועה-אחות כאשר בא לפאר את פועלה – החשוב כשלעצמו – של תנועה הקרובה ללבו יותר.

 

עוד לא פּסו אמוּנים

חוויה מיוחדת במינה היתה לנו כאשר לפתע פתאום הופיעו אצלנו שלמה וחיה קלס. הם שבו מצ'רנוביץ לאחר שנסיונותיהם לחצות את הגבול הרומני לעבר בוקרשט עלו בתוהו. שלום צור ורוחצ'ה נשארו בצ'רנוביץ ונשתלבו בפעילות המחתרתית של התנועה שם (מאוחר יותר נאסר שלום והוגלה לסיביר*) ואילו שלמה וחיה חזרו. בלחם-העוני שלהם ובאבטיח שקנינו לכבודם השבנו את נפשם והטינו אוזן לתלאותיהם בנדידה ובמאסר ושיחרורם באורח-פלא. הם הביאו לנו מתנה יקרה מפז: דו-שבועון "השומר הצעיר" מ-14 בדצמבר 1939 שהופיע בארץ והגיע לחברים בצ'רנוביץ בטרם נקרעה מרומניה וסופחה לברית המועצות. קראנו בו את המאמר הראשי "עוד לא פסו אמונים", שהרים על נס את "תעוזת התנועה הפולנית" נוכח המלחמה ושלח דברי עידוד מיוחדים לתנועה שבאזור הכיבוש הסובייטי:

"…הוכח מה רב כוחו של החינוך החלוצי והשומרי. איזה אוצרות של התמדה ומסירות-נפש

 

* שלום צור שוחרר ממחנה הכפייה יחד עם כל אזרחי פולין האסירים והגיע לארץ עם צבא אנדרס.

הוא מחשף בבוא שעת המבחן". היינו נרגשים מהושטת היד החמה, כאילו באורח-פלא

חצתה גבולות הישר אלינו. כותב המאמר היה יעקב עמית ואנחנו השתאינו כיצד ידע לקלוע לרגשותינו. לרגע כאילו התפזרה הבדידות. היה זה מיפגש מעודד ומשמח עם ארץ ישראל שזמן רב ייחלנו לו.

באוקטובר 1940 יצא שלמה לעבר גבול וילנה, בתקווה לארגן בשבילנו כספים. וכך הוא מתאר את נסיעתו: "בהנהגה הראשית התגבשה הצעה לנסות להגיע לריכוז וילנה. מאחר ולא היו כל אמצעים כספיים מכרו חברי ההנהגה מבגדיהם ועם הכסף… יצא שלמה לכיוון הגבול. הוא הצליח להגיע לווילנה דרך ראדין, עיר ה'חפץ-חיים' "43.

 

ליל המאסרים והמשפט

בתחילת  נובמבר היכה אותנו אנושות אסון המאסרים, שהטביע את חותמו על התנועה ועל המשך פעולתה.

"בסוף אוקטובר 1940 קיבל צו גיוס אחד מפעיליו המרכזיים של קן לבוב, זיגו שמידר. בביתו נשמרו מכונת השיכפול והארכיון של התנועה ועתה היה צורך להוציאם ולהעבירם למקום אחר. הדבר הוטל על שני חניכים מהקן. ביתו של שמידר נמצא בעיבורה של העיר, באזור של קסרקטין. השניים יצאו מביתו כשבידיהם שתי מזוודות-עץ ובדרכם נקלעו לסריקת-פתע. הם נאסרו וכעבור ימים מספר נאסר מרצל גשווינד, איש ההנהלה הראשית ורכז קן לבוב במחתרת. למחרת נודע כי נאסרו שבעה חברים: מרצל, זיגו שמידר, לולק רובל, מונדק בומבך, אפרים פפר, מלכה פפר ויוסף אהרנפרייז"44.

בליל המאסרים נעדרתי מלבוב ובחדרי ישן אבק (אברהם בורנשטיין), הקשר הבלתי-נלאה שלנו, שאת זמנו עשה במסעות אל הקנים. אנשי הנ.ק.וו.ד. באו באמצע הלילה ושאלו עלי. לאבק הניחו והלכו. מסתבר ששמו פניהם למרצל שגר בשענות עם דוד פדרמן. את דוד עזבו ואילו את מרצל אסרו. "הם אמרו לו לקחת הרבה בגדים חמים והרבה ספרים.." בחמש לפנות בוקר חש אבק לסימון וסיפר לו על קורות הלילה.

חזרתי ללבוב בבוקר ובתחנת הרכבת פגש אותי אבק. היה צורך דחוף להחליף דירה, להחליף תעודות, להתרחק מלבוב. כסף לא היה בידינו.

שלחנו מברק לווילנה, לשלמה: "המשפחה חולה מאד, חוזר מיד עם העזרה". שלמה חזר עם שעוני-יד – אביזר יקר-ערך באותם הימים. בדרך מווילנה פגש שלמה את סימון בבאראנוביץ. סימון עבר את הגבול לווילנה ובמארס 1941 הועלה ארצה בניירות מזוייפים עם קבוצת חלוצים-עולים.

אחרי שהות-מה בלבוב בחדר עזוב של משפחה "שומרית", נדברתי עם אבק שיחד נעקור לזמן-מה אל מרדכי בארון בקרמניץ, שם היה מרדכי האחראי לגליל. אמורים היינו להגיע בנפרד לתחנת הרכבת של לבוב. בעודי ממתין לו בסמוך לתחנה, היתה התקהלות שלא שמתי אליה לב. אבק לא הגיע ונסעתי לבדי. בקרמניץ הגיעתני הידיעה שאבק נהרג. מיהרתי חזרה ללבוב והגעתי כבר אחרי ההלוויה. השתתפו בה חיה קלס, נחום שטרכמן-שרון (מההנהגה הראשית של התנועה בפולין בעבר) וקומץ חברים מקן לבוב. חברה סיפרה: היא נסעה עם אבק בחשמלית. אבק שם לב שעוקבים אחריו, כהרגלו במצבים דומים קפץ מן החשמלית ולרוע המזל – ישר אל מתחת לגלגלי מכונית שחלפה במקום. אבק נדרס למוות. הסתבר שההתקהלות ליד התחנה כשחיכיתי לבואו היתה סביבו, כאשר שכב ללא רוח-חיים…

בלבוב נעשו מאמצים מצד האחות של מרצל גשווינד ובגיוס כספים ניכר של ההנהגה הראשית לשחרר את העצורים ללא משפט. כל המאמצים אלו בתוהו ובמארס 1941 נערך בלבוב משפטם של השבעה. מעדויות ותיאורים שונים45 מצטיירים מהלך המשפט וכל שקרה לאחריו כדלקמן:

עד המשפט ישבו האסירים בבית המעצר שבסביבות רחוב זאמארסטינובסקה ובו עברו את סידרת החקירות. הם נחקרו זמן רב והובאו לדין – דבר שהיה בלתי-רגיל באותם הימים של "מאסרים אדמיניסטרטיביים" ושילוחים ללא דין וללא דיין – ואפילו הורשו להביא סניגור להגנתם. עורך הדין הנודע לאנדוי (שהגן בזמנו על שטייגר) ניאות למלא תפקיד זה. המשפט עצמו היה למאורע יהודי כללי בעיר והביא להתעוררות של הזדהות בנוער. אנשים רבים באו להיות נוכחים – מהם קרובים שנכנסו פנימה ומהם שהסתובבו בחוץ – על אף הסכנה שהיתה כרוכה בדבר. הופעתם הנרגשת, הגלויה והאמיצה של הנאשמים ובעיקר נאומו של מרצל, עשו רושם עז על חבר השופטים. הנאשמים העלו על נס את חברותם בשומר הצעיר. דבריהם, שהושמעו בהגיון חריף ובלהט רב, נסבו על דרכה הציונית והסוציאליסטית של התנועה, על הנאמנות לתנועת השחרור הלאומי היהודי והאהדה העמוקה והלויאליות למשטר הסובייטי. הסניגור לא דיבר. לפי גירסה אחת החליטו הנאשמים לוותר על הסניגור ולהתגונן בעצמם ולפי גירסה אחרת ויתר עורך הדין על הופעתו מאחר שהתרשם כי הנאשמים מיצו את צידקתם בצורה משכנעת ולא היה לו מה להוסיף להתגוננותם האמיצה.

הנאשמים נידונו לשבע עד עשר שנות מאסר והיה זה גזר-דין יוצא-דופן "לקולא" בין גזרי הדין שניתנו באותם ימים לפי אותו סעיף האישום בגין "עבריינות פוליטית". לאחר ששמעו את פסק הדין, שרו בעומדם על רגליה את "התקוה".

לפי הסדר המקובל היו נידונים למאסר מועברים לבתי סוהר שבפנים המדינה. את שבעת השומרים לא הספיקו השלטונות להגלות, כיוון שקדמה לכך פלישת הגרמנים בחודש יוני שגרמה להתערערות כל הסדרים. לפי הידוע מצאו כל השבעה את מותם בכלא בריגידקה שבלבוב. לא נודע אם נרצחו בידי כולאיהם הסובייטיים הנסוגים או בידי הנאצים ושמא היתה בהם יד האוקראינים.

 

 

 

אַבֶּק ומַרצֶל

אבק מעולם לא סיפר על ילדותו ונעוריו. אמרו כי ידע בבית הוריו עוני ומחסור ונאבק קשה כדי לפרנס אותם ואת עצמו. על כן לא זכה בלימודים סדורים. לפעמים יכולתי לראותו שקוע בעתון רוסי, מתאמץ לפענח את הכתוב. ידע פולנית אך עז היה רצונו לדעת גם רוסית. חלום שגנז בלבו היה "ללמוד מכניקה". פעם, בשעת רצון, סיפר לי זאת, וסיים בשאלה ובחיוך מריר, ספקני: "אולי עוד אהיה פעם מהנדס, הא?"

בחוברת שיצאה לזכרו ב-1960, ביוזמת אחיו זלמן, חבר קיבוץ עברון, רשם שמעון דניאלי קווים לדמותו46:

"…הוא משך את תשומת לבנו בקווי האופי הבולטים והפשוטים להפליא… הטיל את עצמו לחיינו בסערה והתלהבות. וכך אני זוכר אותו: שלם בהתמסרותו בכל אשר יעסוק, נמרץ בתגובותיו, מהיר במעשיו, קל בתנועותיו – דמות של בחור חביב ומלבב, שחייו נקשרו באחת הפרשיות הגורליות של השומר הצעיר…

"את תפקידו הכבד נשא אבק בקלות מפליאה, כבדרך אגב. הוא מילא אותו באומץ-לב, ללא חוויות של גיבור, בלי להתעטף בגלימה של אדם המסתכן ומתוך רגש של חברות-ללא-סייג. הוא היה תמיד מלא אמצאות ותחבולות שבלעדיהן אי אפשר היה בעת שהסכנה היתה מוחשית והפרוטה לא היתה מצויה בכיס. מעולם לא השתתף בהרהורי-תוגה שלנו. ברגעים של דכאון-נפש ואוזלת-יד היה פשוט יוצא למקום כלשהו, להשתכר קצת כסף כדי לערוך עוד נסיעה לאחד הקנים".

מכל שבעת הנידונים היכרתי מקרוב – וגם זה רק במשך תקופת פעילותנו המשותפת בהנהגה – רק את מרצל47.

ספק אם מרצל הגיע לשנתו העשרים. היו לו פני נער, קומתו היתה בינונית ורק גיזרתו הדקה שיוותה לו מראה גבוה יותר. היתה לו נטיה לסדר ונקיון והדבר ניכר בבגדיו הצנועים ובכל הופעתו. בלוריתו הבלונדית היתה מסורקת בקפדנות. עדינות היתה נסוכה על פניו החכמות-החייכניות. את דעותיו היה מביע בהצטנעות ובקיצור-דברים שביטאו החלטיות ונכונות לעמוד על שלו. הוא אהב אמנות ושירה פולנית שמיצירותיה נהנה לצטט. הוא בא לתנועה ממשפחה מתבוללת כבר בגיל הנעורים המתקדם ונמשך אליה בעיקר בכוח האידיאלים שלה. כאשר עיין בספר היה רושם במחברת הגיגים משלו. על סגנון דיבורו היה משוך גוון ספרותי. לא אחת היה יושב שקוע במחשבות ועיניו נשואות למרחקים. את דעותיו ואמונותיו ביטא בכל חום הלב והיה דבק בהן לטוב ולרע ללא סייג. גם את דלותנו החומרית קיבל בטבעיות. לא-אחת התרשמתי שנאמנותו ומטענו הרעיוני העשיר כאילו מחכים לשעת-מבחנם. כאשר סופר לי שמרצל נשא נאום הגנה ציוני נלהב בבית המשפט הסובייטי (!) לא השתוממתי. נדמה לי שבלבו הכין את עצמו מזמן לשעה הגדולה הזאת.

 

 

בריחתי לצ'רנוביץ ועלייתי

אחרי המאסרים עבר דוד פדרמן לסטאניסלבוב; ואני עברתי בגניבת הגבול שעדיין היה קיים – לצ'רנוביץ. פגשתי שם את שלום ואת רוחצ'ה והיכרתי חברים מהקן המקומי שפעל במחתרת. שהיתי שם כמה חודשים עד להתבהרות מצבי. בפברואר 1941 הופתעתי לקבל ידיעה מווילנה שהוכנו בעבורי תעודות-עליה והן מחכות לי בקובנה שבליטא. עליתי איפוא לארץ מצ'רנוביץ דרך קובנה, מוסקבה, אודסה, איסטנבול. מווילנה הגיעה אמי לקובנה להיפרד ממני וללוותני בברכת הדרך.

כפי שהסתבר סודרה עלייתי במסגרת עלייתם של כחמש מאות חלוצים מווילנה, ביניהם גם חברים מההנהגה הראשית שם "אשר תורם לעליה הגיע על פי זכות"48. הנ.ק.וו.ד. עקב אחריהם ועל עלייתם הוחלט בהרכב של ההנהגה בהשתתפות חברים חדשים שצורפו אליה. את אשרות הכניסה לארץ הצליחו מארגני העליה של "הקואורדינציה החלוצית" בווילנה לקבל מהקונסוליה הבריטית עוד לפני שהתחסלה לאחר שברית המועצות סיפחה לשטחה את ליטא. יוזמה, תיחכום והעזה עמדו להם לחברים בארגון העליה. בימים לעתיד-לבוא עוד ייוודע לי מה רבה היתה מעורבותם של חבריי בהנהגה שבריכוז השומרי בווילנה – חיים גלבורד, אדם רנד ומוטק רוטמן – בהכנת עליה זו על הסידורים והסיכונים שהיו בה. רעי-מנעורים מקן וילנה יעקב (יאנדז'ה) לֶבֶד, שניספה בימי הכיבוש הנאצי בטרבלינקה, איש-במה, מלחין וצייר, הוא ש"ייצר" את תעודותי האישיות המזוייפות.

בבואי לארץ במארס 1941 נעצרתי על ידי השלטונות הבריטיים בגין תעודותי שזיופן נתגלה. חצי שנה הייתי כלוא בכלא עכו ועצור במחנה עתלית, יחד עם מעפילי "פאטריה". הגעתי לקיבוצי עמיר בספטמבר 1941,  כשמאמצי היאחזותו בעמק החולה היו בעיצומם.

 

הפעילות התנועתית נמשכה

בלבוב הורכבה בינתיים הנהגה ראשית חדשה. השתייכו אליה החברים: שושנה פרל, יעקב שווארץ, מרדכי בראון, שלמה קלס. בקיאותו הרבגונית של שלמה בענייניה של התנועה הועילה במיוחד בשעה הקשה הזאת. וכך מתאר שלמה את אותה התקופה:

"פעילי ההנהגה החדשים היו בבחינת 'בלתי מוכתמים'. בפגישה הראשונה, בסוף נובמבר 1940, סוכם על דרכי התארגנות חדשים. יצאו מיד לסידרת ביקורים לשם חידוש הקשרים. הודפס חוזר, שהועבר לכל הקנים, ובו הדגשה מיוחדת על התנהגות מתוך משנה-זהירות ועל המשך הפעולה למרות המאסרים. בתוכניתם היה לקרוא למועצה-זוטא עם תחילת החופש בקיץ 1941.

"ובינתיים, בינואר 1941, נפתח הגבול לליטא והנסיעה לווילנה היתה כמעט חופשית. הקשר עם ההנהגה הראשית בריכוז וילנה התהדק. אחת המכשלות הוסרה והפעם הובטח תקציב לטווח ארוך יותר. לקראת פסח תש"א הצטרפו כמה עשרות חברים מבין אלה אשר, מסיבות שונות, לא עברו את הגבול בחורף 1939/40, לקיבוצים בליטא"49.

הד מהווי תנועתי באביב 1941 מוצאים אנו בתיאור הקבוצה השומרית בקורניץ, כפי שרשם זלמן-אורי גורביץ50:

"בל"ג בעומר בשנת 1941, לפני פרוץ המלחמה, החליטה הקבוצה הקטנה שלנו לצאת לשדה, אל האבן הגדולה. הלכנו בהיחבא לפנות ערב. בנפרד, מצדדים שונים, הגענו לשם… נחום בא עם שק… כביכול לתלוש עשב… היה ערב יפה, ישבנו ושרנו בלחש. עד היום זכור לי השיר: 'אנו עולים ושרים'… מסביב היתה דממה עמוקה, אביבית. שהודגשה ביתר-שאת על ידי קירקור הצפרדעים.

"את הלב כסס איזה יגון של בדידות בתוך המרחב של בין השמשות. ניומקה פרש את הדגל על פני האבן ופתח בכמה דברים על הדגל כסמל שמאחד אותנו בימים אלה. אחר כך קרא מ'ספר השומרים'… שרנו בדממה עצורה ונתפזרנו כלעומת שבאנו".

מבין חברי ההנהגה הראשית ב' שהורכבה אחרי המאסרים של נובמבר 1940 נשאר בחיים והגיע ארצה, לאחר טילטולים ופעילות תנועתית-מחתרתית עשירה בהנהגת ציבור השומרים-הפליטים באסיה התיכונה הסובייטית, שלמה קלס בלבד. יעקב שווארץ נאסר בלבוב ביוני 1941 כאשר נכנס למשטרה כדי להחליף את תעודת הזהות שלו ומאז לא נודע דבר על גורלו. שושנה פרל נספתה בעיירה קובל בעת הכיבוש הנאצי. עקבותיו של מרדכי בראון אבדו במלחמה.

בליל שבת 20.6.1941 עוד התקיימה פגישה רחבה של סטודנטים חברי התנועה אשר למדו באוניברסיטה בלבוב. היתה כוונה לרתום אותם לפעילות אקטיבית יותר ולא להסתפק בקשרים פאסיביים גרידא. ואמנם, סוכמו תוכנית-פעולה וחלוקת תפקידים לקראת חופשת הלימודים שמישמשה-ובאה.

ביום א', 22.6.1941, הופצצה לבוב על ידי להקות מטוסים נאציים. פרצה מלחמה והעולם היה לתוהו ובוהו51.

 

סיכום

מה הלקחים שיש ללמוד מהתנסותו של השומר הצעיר במחתרת תחת השלטון הסובייטי?

  • התנועה קמה במשטר שלא שם לו למטרה לחסל את בני העם היהודי, אלא להיפך – הזמין אותם להשתלב בו ובחברה הסובייטית ולחסות בצל עוצמת בטחונו. התנועה לא נענתה להזמנה, ובמקום להשתלב, התארגנה לפעילות בלתי-ליגלית מתוך דבקות למטענה האידיאי-החינוכי שגיבשה במשך שנים וארץ ישראל במרכזו.
  • התנועה במחתרת פעלה זמן מועט יחסית, עשרים ואחד חודשים, וכמעט שותקה בתוקף המצוקה הכספית והמאסרים. היא לא הספיקה להתפתח ולהגיע לבשלות כיישות ייחודית ברורה. אף על פי כן הסתמנו בה אותות שרמזו על הצפוי. בעיקרם היו אלה הבדידות בסביבה אדישה או עויינת שהציבה יום-יום שאלות קיומיות לגבי המחר והמחרתיים. לא נמצא בחברה הסובייטית גורם ציבורי יהודי שיוכל לעמוד לימין התנועה וכן לא היתה תקווה להסתייע בגורם ציוני ותנועתי מחו"ל; ואילו גם היו, הרי לאור המציאות של הדיקטטורה הסובייטית שחיסלה כל מחתרת, הסיכויים להישרדותנו התנועתית היו שואפים לאפס. המחסור בכספים והמאסרים בישרו את ראשית התהליך לקראת דעיכה.

היו גם ספיקות לא מעטים לגבי כוח ההתמדה של ה"גרעין" כמסגרת חינוכית יעילה לטווח ארוך יותר להנחלת ערכי התנועה.

  • בעימות בשטח בין נאמנות ציונית לבין ה"לויאליות" למשטר הדיקטטורי נתגלעה סתירה ללא גישור והבחירה היתה מעבר לכל פיקפוק בכיוון הציונות, בלי להיפרד מהחזון הסוציאליסטי שמעתה ערכו וחשיבותו היו בשילובו ללא-הפרד בהגשמה הציונית.
  • אם נחזה מראש הסיכוי הפסימי הזה, ואכן היו שחזוהו, איך קרה שהתנועה (וכמוה גם תנועות חלוציות אחרות) בכל זאת החליטה לפעול וגם פעלה בכל המסירות וההקרבה? קשה למצוא לזה הסביר על דרך ההגיון הקר, אלא אם כן נקשור זאת עם ערכיה של התנועה שסולמם היה יחיד במינו: שצרכי העם והארץ קודמים לצורך האישי ומצדיקים כל קורבן, ואינם מניחים לוותר על שום משימה חשובה, אפילו יש בה חשש של אשליה. כל עוד לא הידק השלטון הסובייטי את חגורת החנק והיה נראה שלתנועת הנוער הציונית יש סיכוי כלשהו על אף הסכנות – באה הקריאה לפעולה מלב החברים וחזרה אל לבם מתוך הזדהות מובנת מאליה, כ"צו עליון", וכ"חובה שאי אפשר אחרת". היחיד ו"הנתיב הלאומי-היסטורי", כהתבטאותו של אחד מחוקרי התקופה, נתמזגו למהות אינטגרלית אחת.

 

כך פעלה התנועה במשטר הסובייטי וכך ביטאה את ערכי הדור החלוצי.

 

הערות

  1. על משואות פולין, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, עמ' ט'-י"א. הערה מס' 1 לא מופיעה בגוף הטקסט
  2. אדם רנד, "הנהגת השומר הצעיר בפולין בראשית המלחמה", ילקוט מורשת, מ', דצמבר 1985, עמ' 133-137.
  3. דוד פדרמן, עדות, מכון ליהדות זמננו ליד האוניברסיטה העברית.
  4. שלמה קלס, "מחתרת ציונית-חלוצית בברית המועצות", מאסף ה', הוצאת המכון לחקר תנועת הפועלים היהודית, גבעת חביבה, 1973, עמ' 95.
  5. יצחק זלמנסון-זיו, עדות 1969, ארכיון מורשת, גבעת חביבה, A.814.
  6. ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה, ה-28.3(2).
  7. שלמה קלס, כנ"ל בהערה 4, עמ' 102.
  8. שמעון דניאלי, "עיון חוזר בתולדות המחתרת של השומר הצעיר באזור הכיבוש הסובייטי של פולין, 1939-1941" (בכתובים).
  9. מרדכי בילורי, "הריכוז השומרי בווילנה", ספר השומר הצעיר א', בעריכת לוי דרור וישראל רוזנצווייג, ספרית פועלים 1956, עמ' 439.
  10. זליג גייאר, עדות, ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה, 28.3(2).
  11. שלמה קלס, כנ"ל בהערה 4, עמ' 113-116.

11א.רשימתו של א. קובנר "במקום שם התיבה נחה" ראה-אור לראשונה ב"ממעמקים", עתון הנוער השומרי, קאונאס-וילניוס (קובנה-וילנה) ינואר 1940.

  1. זליג גייאר, עדות, ארכיון מורשת, גבעת חביבה, A.363; אדם רנד, כנ"ל בהערה 2, עמ' 140-141.
  2. "התנועה הציונית אחרי חורבן פולין", פרוטוקול הדיון באסיפת הריכוז השומרי בווילנה ב-10.11.39, ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה, ה-28.3(2).

13א.שלום לוריא, "אבא קובנר ומחוזות שירתו", בתוך ספרו של אבא קובנר על הגשר הצר, הוצאת מורשת

וספרית פועלים, 1981.

  1. שלום חולבסקי, על נהרות הניימאן והדנייפר, הוצאת מורשת וספרית פועלים, עמ' 28-42; רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, הוצאת בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, עמ' 58-59.
  2. זליג גייאר, עדות, כנ"ל בהערה 12.
  3. יצחק זלמנסון-זיו, עדות מ-1941, ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה, A.813.2.

16א.כנ"ל.

  1. שלמה קלס, כנ"ל בהערה 4, עמ' 122. לשם הבהרה: התנועות "החלוץ הצעיר" ו"פרייהייט" בפולין התאחדו בספטמבר 1938 והיו לתנועה אחת. תחת השלטון הסובייטי קראה לעצמה התנועה בשם "דרור". להלן, איפוא, השם "דרור" יסמל את "החלוץ-הצעיר-פרייהייט", והשם "החלוץ" יתפרש כמו בעבר כתנועת הגג שאליה השתייכו בוגרי כל תנועות הנוער החלוציות, לרבות "הגוש הכללי" של הקיבוץ המאוחד. ראה: ר. פרליס, כנ"ל בהערה 14, עמ' 75-76.
  2. ממעמקים, מספר 1, ינואר 1940 (ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה, D.5.240).
  3. כנ"ל.
  4. יצחק זלמנסון-זיו, כנ"ל בהערה 16.
  5. שלמה קלס, כנ"ל בהערה 4, עמ' 122-123.
  6. שלום חולבסקי, כנ"ל בהערה 14, עמ' 48, 299 (הערה 63); שלום חולבסקי, עיר ויער במצור, הוצאת מורשת וספרית פועלים, עמ' 35-37.
  7. זלמן אורי גורביץ, "מכוס המרי", בתוך: אהרון מאירוביץ (עורך), מגילת קורניץ.
  8. יהושע א. גלבוע, לשמור לנצח, הוצאת מסדה, עמ' 26-27.
  9. אידה קמינסקה-מירון, "מפיוטרקוב ועד הקולחוז הטורקמני בבוכרה", ילקוט מורשת, כ"ד, אוקטובר 1977, עמ' 179.
  10. יצחק זלמנסון-זיו, עדויות, כנ"ל בהערות 5 ו-16; סימון דנהרש (שמעון דניאלי), עדות, ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה, D.1.4820; ממעמקים, מספר 2, בארכיון שם, D.5.230.
  11. יעקב שטנקה, עדות, ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה, A.132.
  12. ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה, 30.4.צ.
  13. ממעמקים, מספר 2, ועדות סימון דנהרש – כנ"ל בהערה 26.
  14. שלום חולבסקי, עיר ויער במצור, עמ' 36.
  15. שלמה קלס, כנ"ל בהערה 4, עמ' 134-135; רחל אורלינסקי (קיבוץ העוגן), עדות.
  16. אידה קמינסקה-מירון, כנ"ל בהערה 25, עמ' 183-184.
  17. יצחק זלמנסון-זיו, כנ"ל בהערה 16.
  18. ארכיון מורשת, גבעת חביבה, C.34.1 עד C.34.8.
  19. שם, C.34.1.
  20. יצחק זלמנסון-זיו, כנ"ל בהערות 5 ו-16.
  21. ארכיון מורשת, גבעת חביבה, C.34.
  22. יהודה הלמן, "התהווה מחתרת דרור באזור הסובייטי של פולין הכבושה", דפים לחקר תקופת השואה, ה', הוצאת בית לוחמי הגיטאות, תשמ"ז, עמ' 80.
  23. רבקה פרליס, כנ"ל בהערה 14, עמ' 82 (הערה 18).
  24. יצחק זלמנסון-זיו, כנ"ל בהערות 5 ו-16; סימון דנהרש, כנ"ל בהערה 26.
  25. מאיר יערי, מכתב להנהגה הראשית של השומר הצעיר בווילנה, 10.1.1940, ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה, ה.צ.A822.
  26. יהודה הלמן, כנ"ל בהערה 38, עמ' 83.
  27. שלמה קלס, כנ"ל בהערה 4, עמ' 135.
  28. שם, עמ' 137.
  29. ספר השומר הצעיר ב', כנ"ל בהערה 9, עמ' 215-216; שלמה קלס, כנ"ל בהערה 4, עמ' 137-138; עדויות רחל זוסמנוביץ-שמיר ועמנואל ברנד, ארכיון מורשת, גבעת חביבה, A.814; רבקה פרליס, כנ"ל בהערה 14, עמ' 83.
  30. אבק-אברהם בורנשטיין, 20 שנה לנופלו, הוצאת קיבוץ עברון וההנהגה העליונה של השומר הצעיר, נובמבר 1960 (חשוון תשכ"א).
  31. רחל זוסמנוביץ-שמיר, כנ"ל בהערה 45.
  32. אדם רנד, כנ"ל בהערה 2, עמ' 142-144.
  33. שלמה קלס, כנ"ל בהערה 4, עמ' 132.
  34. זלמן אורי גורביץ, כנ"ל בהערה 23.
  35. שלמה קלס, כנ"ל בהערה 4, עמ' 138.