Home דינה פורת, מקומה של ארץ ישראל בתנועות הנוער החלוציות בפולין בתקופת השואה

דינה פורת, מקומה של ארץ ישראל בתנועות הנוער החלוציות בפולין בתקופת השואה

דינה פורת, מקומה של ארץ ישראל בתנועות הנוער החלוציות בפולין בתקופת השואה

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת מ"ה, סיוון תשמ"ח, יוני 1988

 

בתקופת השואה

הנושא מציב בעיות קשות בפני החוקר. ראשית, הוא מעלה את שאלת שלמות המקורות: דווקא על רקע הקשרים המיוחדים במינם שהתקיימו בין תנועות הנוער הציוניות-החלוציות לבין הארץ, בולטת העובדה שאלה אשר זכו ועלו ארצה אחרי המלחמה, כתבו בזכרונותיהם ואמרו בעדויותיהם מעט מאד על נושא שהיה כה מרכזי בחייהם. יש גם לא מעטים שעדיין לא התבטאו כלל בעניין הזה או במתכוון שומרים על שתיקה. גם המקורות שנותרו בידינו מימי המלחמה ממש – והם בעיקרם עתונות תנועות הנוער, יומנים ספורים שכתבו חבריהן ומכתבים ששלחו ארצה – אינם שלמים; להיפך, חלק ניכר מהם לא נשתמר. התמונה עלולה להשתבש משום שעתונות של תנועה מסויימת לא נשתמרה כמעט או שמבין חברי תנועה מסויימת ניצלו בודדים בלבד.

הבעיה השניה נוגעת בתוכנם של המקורות: האם משקפת הכתיבה הציבורית של התנועות, והיא בעיקרה העתונות שפירסמו, את אותו היחס שמשקפת הכתיבה הפרטית, היומנים והמכתבים? האם משתקפים במקורות הבדלים ביחסן של התנועות השונות לארץ, אם היו כאלה והאם הם הוחרפו או ניטשטשו בעקבות המלחמה והשואה? החוקר חייב גם להביא בחשבון שהמיפגש עם הארץ והמציאות ששררה בה, יכלו להשפיע על תוכנם של הזכרונות והעדויות שנמסרו שנים אחרי המלחמה.

יתכן מאד שאין בידו של החוקר לענות על השאלות הנוגעות ליחסן של התנועות לארץ בתקופת השואה, הן מחמת הבעייתיות הזו של המקורות והן משום שקשה למדוד ולהעריך יחס, וקשה להקיש מגילוייו החיצוניים על עומקו מתחת לפני השטח.

 

*

כאשר מדובר בתנועות הנוער הציוניות-החלוציות הכוונה היא בעיקר לשש תנועות: ארבע התנועות שהיו מאוגדות ב"מרכז החלוץ" והן השומר הצעיר, "דרור-החלוץ", "גורדוניה" ו"עקיבא" והמסגרת הרחבה יותר שנקראה "הקואורדינציה החלוצית", כללה גם את "הנוער הציוני", ו"החלוץ המזרחי". אלו הן התנועות שחבריהן התחנכו לעליה ארצה כדרך להגשמה הציונית ולחיי עבודה ושיתוף בקיבוצים כמימוש הצדק החברתי1.

מתוך החומר שנכתב על ידי חברי תנועות אלו בזמן המלחמה בחרנו לבחון שלושה יומנים, המציגים את הכותב לא כאדם בלבד אלא גם כחבר תנועה: יומנה של גוסטה דוידזון חברת "עקיבא", יומנה של חייקה קלינגר חברת השומר הצעיר ויומנו של מרדכי טננבוים-תמרוף איש "דרור-החלוץ"2. למרבה הצער, כמעט שלא נותרו יומנים אחרים. מתוך העתונות העשירה שפירסמו תנועות הנוער בחרנו לבחון את זו שהדפיסו והפיצו "גורדוניה", "הנוער הציוני" ו"עקיבא"3. וכן מכתבים רבים של חברי כל התנועות4 – ובתוכם שלושה מכתבים מוורשה, מביאליסטק ומבנדין, שכותביהם יצחק צוקרמן, מרדכי טננבוים-תמרוף ופרומקה פלוטניצקה – העבירו בהם ארצה סיכום של מצבם ברגע הכתיבה ושל האירועים לפני כן.

 

*

תנועות הנוער הציוניות-החלוציות בפולין מנו ערב המלחמה קרוב למאה אלף חברים5. היה זה ציבור תוסס ומאורגן, שחי חיים אינטנסיביים ביותר הן בתוך כל תנועה כשלעצמה והן ביחסים שבין תנועה לחברתה: סמינרים, קיבוצי הכשרה, פעילות בקנים, מחנות קיץ, עתונות ועוד ועוד. חייו של חבר תנועה סבבו סביב הקן והחברים והפעילות המשותפת.

מבין הנושאים שעמדו במרכזם של חיים פעילים אלה תפסה ארץ ישראל מקום מרכזי ומיוחד. ללא הגזמה אפשר לומר כי הם חיו באופן פיזי בארץ אחרת, פולין, ובאופן רוחני – באחרת, בארץ ישראל. הם למדו וחלקם אף דיברו וכתבו עברית, חגגו חגים, עצרות וימי-זכרון כפי שקיימו אותם בארץ, קראו עתונות שהגיעה ממנה והיו מעודכנים בנעשה ביישוב, הרגישו קירבה אישית ממש להנהגת התנועות והמפלגות אליהן היו שייכים6 והכשירו עצמם בהכשרות לחיות בארץ חיי הגשמה אישית ותנועתית. "כל ידיעה – אוצר, עידוד, חלק מרהיב של עלילת גיבורים נפלאה, שתחילתה בביל"ויים, והמשכה ב'השומר', תל-חי, חולדה ועד חניתה הגיעה… לא תנותק שלשלת הזהב של הגבורה. אנחנו נהיה ממשיכיה!"7 כך כתב מרדכי טננבוים-תמרוף, איש תנועת "דרור", מי שעמד אחר כך בראש המרד בביאליסטוק. בדברים אלה ואחרים שנכתבו ברוח זו היתה אידיאליזציה של החיים בארץ והתעלמות מסויימת מן היומיום האפור, המריבות הפנימיות, הקשיים והכשלונות.

ואמנם, העליה מבפולין, ובמרכזה העליה החלוצית, היוותה את רוב מניינה ובניינה של העליה ארצה בין שתי המלחמות. יתכן מאד שהעליה החלוצית יכולה היתה להיות גדולה יותר בממדיה לו התירה זאת ממשלת המנדט ולולא מאורעות הדמים שפרצו ב-1936 והביאו לצמצום נוסף בעליה8. אך גם אלה מחברי התנועות שנשארו בפולין לפי-שעה, כך קיוו, חשו עצמם לא רק כממשיכים אלא כאחראים ממש לגורל היישוב הקטן בארץ, כמי שחובתם לפתח אותו ולהגן עליו: כאשר נודע, במאי 1939, על "הספר הלבן", השתררו דאגה עמוקה בין חברי התנועות והרגשה של שעת-חירום: "אין לנו ברירה אלא לנַצח… זֵכר לא יישאר מהספר הלבן… יש להכריז על גיוס… של הנוער היהודי לעזרת העם והארץ"9.

עליית חלוצים ארצה חיזקה את הקשרים ההדוקים בין הארץ לבין פולין ערב המלחמה: התכתבות ענפה, ביקורים וחבילות, שהיו ביטוי לקשרים פרטיים, התקיימו במקביל לקשרים תנועתיים-מפלגתיים ענפים. אך עם פרוץ המלחמה, והכנסתם ההדרגתית של יהודי פולין לגיטאות, מסוף 1939 והתחלת 1940, הלך והתרופף הקשר הישיר בין התנועות לארץ ונוצרו במקומו קשרים עקיפים. אמנם במהלך 1940 הגיעו ארצה כמה אלפי פליטים, חלקם מפולין ובתוכם גם חברי תנועות, אך מספרם הלך והתמעט לקראת סוף השנה, ככל שנחסמו דרכי היציאה מן הגנרלגוברנמן. גם שליחי התנועות מן הארץ, שפעלו בפולין, חזרו לארץ עם פרוץ המלחמה והאחרון שיצא הגיע באמצע 10.1940

קשרי הדואר עם הארץ נמשכו בעיקר מווילנה, שאליה הגיעו אלפי פליטים מפולין, ובתוכם כאלפיים חברי תנועות נוער והם שימשו כמקשרים בין הארץ לבין שטחי פולין הכבושה. חלקם הצליח להגיע ארצה ולהביא ידיעות נוספות, אלא שביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות ואף קשר זה נותק. אחר כך נמשכו קשרי הדואר, ובמקביל גם שיגור חבילות-מזון, בין פולין לז'נבה, שבה ישב במשך כל ימי המלחמה נתן שוואלב (אחר כך דרור) נציג "החלוץ", וזמן קצר ב-1940 – גם מרדכי אורנשטיין (אחר כך אורן) נציג השומר הצעיר. מז'נבה הועבר הדואר ללונדון ומשם ארצה.

מסוף 1942, כאשר הלכה ונוצרה נציגות היישוב בקושטא, הועבר חלק מן הדואר מז'נבה לקושטא ומשם ארצה. כך נוצרה אפשרות לעמוד בקשר עם הארץ באמצעות נציגי כל התנועות שישבו בקושטא: וניה פומרנץ (הדרי) מהקיבוץ המאוחד, מנחם בדר מהשומר הצעיר, "עקיבא" לווינסקי מ"גורדוניה", קלמן רוזנבלט ודוד צימנד מ"הנוער הציוני" (הכללי א' ו-ב'), יוסף וינר מ"החלוץ המזרחי". בשלב מאוחר זה, שלאחר התחלת ההשמדה האינטנסיבית בפולין, מאמצע 1942 ואילך, כשכמעט לא נמצאו יותר חברי התנועות והנהגותיהן בפולין בכתובות שהיו ידועות בארץ, שלא לדבר על כתובותיהם המקוריות, הלכו והתרופפו קשרי הדואר ועלתה חשיבותם של הבלדרים. אלה נעו לפולין מז'נבה דרך סלובקיה ומקושטא דרך הונגריה. מטבע הדברים היה קשר כזה הדוק יותר עם המקומות הקרובים יותר, כמו איזור זגלמביה, ורופף יותר עם חלקיו המרכזיים של הגנרלגוברנמן, ולא היה קיים כלל עם השטחים שמעבר לבוג.

 

ההתכוונות לארץ ישראל מראשית המלחמה ועד אמצע 1942

הקורא את המקורות הנוגעים לשנים 1940-1941 מוצא בהם חלוקת נושאים. המכתבים דנים בקשר עם הארץ, בשינויים שחלים בו בימי המלחמה, בעזרה החומרית שהושטה להם מהארץ, בעצם היחס לארץ. לעומת זאת העתונות דנה בנושאים עיוניים, בבעיות הכלליות של ההווה ובייחוד של העתיד.

המכתבים משקפים את הרגשת היתמות והניתוק שהשתררה לאחר פרוץ המלחמה ושיבתם של השליחים הביתה, לארץ ישראל. הרגשה זו משתקפת במכתביהם של חברי הנהגות התנועות, בצורה חריפה וחדה. הם מתרפקים על הארץ ויותר מעזרה חומרית הם תובעים תשובות למכתביהם, קשר וגילוי יחס. הם מביעים שמחה גדולה על כל מכתב המגיע מן הארץ ומודים שוב ושוב על כל חבילה. עם זאת אין הם מסתירים את תמהונם, כעסם ואכזבתם ממיעוט המכתבים והחבילות.

עיקר ההתכתבות בין פולין לארץ ב-1940 היתה, כאמור, באמצעות חברי התנועות שהגיעו לווילנה: "היננו לבקשכם בכל לשון של בקשה – אל תחדלו לכתוב לנו… אחרת תדעך אמונתנו היחידה שנשארה עוד לפליטה לנו בימים האפלים כעת"11. "זכרו על כל אלה הנמצאים פה"12, "עליכם לזכור, חברים יקרים, ולדעת שקיום התנועה… וקיומנו כאן תלוי בהרבה בכם…"13. "אתם נוהגים לשתוק. מה פשר שתיקתכם?"14 "ראינו עתונים [מן הארץ] והתפלאנו לרוח השקט הנסוך עליהם"15.

ציטטנו כאן מתוך חמישה מכתבים שנכתבו על ידי חברי תנועות שונות: השומר הצעיר, "הנוער הציוני", "דרור" ו"החלוץ המזרחי", כלומר – לא היה הבדל בין תנועה לתנועה בביטוי היחס כלפי הארץ.

גם ב-1941 וב-1942 נכתבו המכתבים של חברי כל התנועות בפולין באותה רוח: "קיבלתי את כל המכתבים מהחודשים פברואר ומארס ואת כל החבילות". "היננו מודים לך מקרב לב". קיבלנו בשבוע זה את החבילות שלכם שעזרו לנו מאד מאד". "במשלוחיך עלה בידי להביא עזרה חשובה לקרובים רבים". ואפילו: "באותו הבטחון בו יודעים אנחנו שאם כולכם שם זוכרים אותנו – באותו הבטחון דעו אתם, שאנו ממלאים את חובותינו כאן… אין צורך במלים נוספות"16. ויחד עם זאת, לפעמים באותם המכתבים מצויים ביטויים של אי-רצון: "עליך לדעת, כי עזרה זו אינה מספיקה כלל ואינה באה בחשבון לצרכים קונסטרוקטיביים". "אני מרשה לעצמי לומר לך שעליך ועל אחרים לעזור לנו בהקדם". "צ[ביה] מתאוננת על שתיקתכם ועל חוסר עזרה מצדכם: הרי אין אפשרות להמשיך כך!" "מדוע אינך כותב אתה?" "געוואלד! היכן העזרה שלכם? מה היה לכם?!" "לא אשכח ולא אמחל לך"17.

תערובת הרגשות המובעים במכתבים אלה מזכירה מכתבי אוהב לאהובתו: תלות עמוקה, ביטויי שמחה גדולה יחד עם ביטויי כעס רב, פחד מעזיבה ומניתוק הקשר. במכתבים – ולא בעתונות – מתבטאים החשבון הפנימי, הלבטים הקשים, דווקא על רקע הקירבה העמוקה, האישית-אינטימית, בייחוד בין חברי הנהגות התנועות והחניכים הבוגרים שבילו שנים בפעולה תנועתית ובהכשרות, לבין ההנהגות בארץ.

בשנתיים הראשונות של המלחמה מבטאים כותבי המכתבים את בטחונם שעזרה וקשר מן הארץ הם אפשריים ומוחשיים, שהרי חבילות ועזרה, מכתבים וחומר מגיעים ממנה או מנציגיה ולפיכך אפשר לתבוע עזרה נוספת, רחבה יותר בממדיה, שתועבר באותן הדרכים. על רקע זה נוצרה, עם הזמן, האבחנה במכתבים אלה בין לשון "אתה" שבה הם כותבים אל שוואלב בז'נבה ובין לשון הרבים המכוונת לארץ. שוואלב, שהוא איש הקשר העיקרי של "מרכז החלוץ" על ארבע תנועותיו באותן שנים, ושולח אלפי מכתבים ומאות חבילות, זוכה בתודה במלים החמות ביותר שוב ושוב על כל גלויה וחבילה, על הדאגה ועל עצם הקשר. בחלקה של הארץ (אם גם באמצעות שוואלב) נופלים ביטויי ההרגשה הברורה שיכלה לעשות למענם הרבה יותר מכפי שהיא מחוייבת כלפיהם. ככל שהזמן עובר והרעב והקשיים מתגברים ומציקים, כן נעשית התביעה לעזרה ממשית, למזון פשוטו כמשמעו שאלת חיים ושאלת הקיום של התנועות: את תוכנן של החבילות היו מוכרים ומממנים בכסף את הפעילות התנועתית.

באותן השנים שררה בגיטאות פולין התקווה ש"נבַלֶה אותם"; שהמלחמה תיגמר תוך זמן סביר והציבור היהודי רובו-ככולו יצליח להגיע ליום הנצחון, למרות הקשיים הנוראיים. תקווה זו היא-היא הבסיס לפעולתן של תנועות הנוער באותה תקופה, היא המפרנסת את המרץ לכנס מחדש את החניכים ולהמשיך בפעילות רצופה כמו בימים שלפני המלחמה. זו היתה, כידוע, תקופת פריחה לתנועות שהתברכו במספר חניכיהן המרובים. במרכזו של החינוך עמדה ארץ ישראל, שהוסיפה להיות מוקד של משיכה, חלומות ופעולה כמקודם ואף ביתר-שאת: העבודה למען הקרן הקיימת, למשל, התחזקה והתרחבה. גם הדאגה לארץ והרצון לעלות אליה גברו באותה תקופה.

יתר על כן, הדאגה לשלומו של היישוב בימי המלחמה ולמצבה של הארץ נוכח החזית המתקרבת הגיעה באותן שנים עד לידי אבסורד ממש: לשמע שתי ההפגזות של תל אביב, ב-1940 וב-1941, וכשנראתה סכנה של הפיכת הארץ לחזית, נשלחים מפולין הכבושה מכתבי דאגה וחשש. ואחר כך, משחלפה הסכנה – מכתבי רווחה, הקלה ואושר נוכח העובדה של "מולדת בריאה"18. זאת אפשר להבין, אבל באוגוסט 1941 מדווח עתון של "גורדוניה" על התקרבות בין יהודים לערבים, על התיישבות חדשה, על מועצת ההסתדרות ועל רכוש משקי העובדים הנערך ביותר מחמישה מיליון לירות שטרלינג19. מה מרגישים בוורשה בקיץ 1941, כאשר התמותה מרעב מגיעה למאות ולאלפים בחודש, ביחס לחמשת מיליוני השטרלינג שבארץ? אין רמז בעתון על אפשרות של השוואה כזו ויש רק ביטוי של שמחה על התפתחותו של היישוב.

ויותר מזה: בספטמבר 1941 מטיף אליעזר גלר, עורך עתונה המרכזי של "גורדוניה" בוורשה, לקניה בקביעות של בולי הקרן הקיימת ואוסר "להשתמש בכספים הללו לשם מטרות העזרה העצמית ויש לשמור עליהם עד ליום שבו אפשר יהיה למסור אותם לידיים המתאימות"20. צריך אדם להגיע למעלה גבוהה ביותר של אהבת הארץ והדבקות בציונות כדי לומר דברים כאלה, באותה שעה ובאותו מקום. יחד עם זאת יש לשוב ולשאול, האם עתונות התנועות הולכת בדרכה כבשנים שלפני המלחמה ורק המכתבים מבטאים את הכאב והבעייתיות שביחסים עם הארץ? ובמלים אחרות: האם היה אליעזר גלר כותב אותם הדברים גם במכתב אל הנהגת "גורדוניה" בארץ"

ובאשר לעליה: אירועי המלחמה ומוראות הכיבוש הגרמני חיזקו את הרצון לעלות, לא רק כדרך להגשמה שאליה חתרו חברי התנועות מאז ומתמיד, אלא גם כדרך להיחלץ מן המצב הנורא בו חיו. התביעה לעליה, לסרטיפיקטים ולעזרה בסידורים הכספיים והאחרים הנחוצים, נשמעה בתקיפות רבה מריכוז החלוצים והפליטים בווילנה במכתבים הרבים ששלחו ארצה. כוונתם היתה לא רק, אלא גם ובעיקר, לחברים בפולין הכבושה. אלא שתביעה זו לא נענתה משתי סיבות: ראשית, בגלל מספרם המצומצם של הסרטיפיקטים בכלל, שלא היו אפילו כטיפה בים לעומת הזעקה שהגיעה מכל ארצות אירופה לאחר פרוץ המלחמה; שנית, משום שגם עסקני המפלגות הציוניות השונות נאבקו על הסרטיפיקטים ונענו יותר הן בווילנה והן בוורשה: "הצעדים הראשונים של הוועד הארצישראלי [בווילנה] היו לעשות מאמצים כדי להשיג מספר מתאים של סרטיפיקטים למען עסקנים" – כתוב בפשטות בדו"ח הוועד21. "בייחוד תמכנו בעסקנים הציוניים מכל המפלגות" – כתבו חברי הוועד המאוחד לעזרת פליטי פולין בתל אביב22.

חברי כל תנועות הנוער לא איחרו מצב דברים זה והגיבו מיד במרירות עמוקה ובאכזבה גדולה: "אמנם לצעוק ולהבריק [היינו לשלוח מברקים] כעסקנים, כולם יחד וכל אחד לחוד, לא נוכל"23. רשימה שחיבר חיים ברלס, ראש מחלקת העליה של הסוכנות היהודית ב-1940, לא כללה "אף אחד מכל משפחת פרומקה", כלומר – מחברי "החלוץ" בשטח הכיבוש הנאצי; והכוונה, כמובן, לפרומקה פלוטניצקה, שעמדה אחר כך בראש המרד בבנדין. "הסיבות לא מובנות לנו, לעומת זה ברורה לנו הכוונה להשתמט מעזרה לחלוצים… בשום אופן לא נסכים ליחס כזה"24. ובצורה הבוטה ביותר: "ואם אגיע פעם ארצה… גם אז לא תפוג עוד ההתמרמרות הנוראה, האכזבה… באין מכתב וידיעה, באין קשר ודאגה (סתם שיינע יידן, להם היה הכל, אפילו סרטיפיקטים)… איך שעם זיך פאר אייך, חברים בארץ"25.

בנושא זה, נושא העליה, יחסם של חברי התנועות לארץ הוא חד-משמעי ועולה ברורות ממכתביהם: הארץ איכזבה אותם וקיפחה אותם, והעדיפה על פניהם עסקנים שונים, מהם שתרומתם לארץ הסתכמה לפעמים בזוטות של מה-בכך. העלבון היה צורב והעיק במשך שנים רבות.

באותו זמן עסקה, כאמור, עתונות התנועות בנושאים אחרים. העתונות, שראתה אור בייחוד בוורשה עד לגירוש הגדול בקיץ 1942, היתה אמצעי להעברת ידיעות, לחינוך הנוער, להבאת דבר התנועות לציבור היהודי. הכותבים ניתחו את המצב בהווה ואת השקפותיהם על העתיד בצורה מעמיקה ועיונית, וניכר בניתוחם שהם היו אמונים על ויכוחים אידיאולוגיים ועל קריאה רחבה של ספרות יפה וספרות פוליטית במשך שנים. ביחס לארץ הם נמנעו מכתיבה על אותם הנושאים שאיפיינו את המכתבים והיומנים ואפילו התעלמו מהם. והדברים חלים על תגובת ההנהגות בארץ על מצבם, ענייני העזרה, טיבם של הקשרים והיחס אליהם. עתונות תנועות הנוער היתה ספוגה ציונות ואהבת הארץ, לפעמים בכל דף מדפיה, כמושכל ראשון, אחרי המלחמה, המדיניות הנכונה שהיישוב צריך לנקוט בזמן המלחמה, עתידו של העם היהודי והיחס לברית המועצות. בשאלות אלו היו הבדלי גישה, ואף חילוקי דעות בין התנועות השונות.

תנועת "עקיבא" סברה שהתגייסות "למערכות קרב מרוחקות היא אמצעי מונע" בעיני האנגלים משום שחייל הרחוק מן המולדת לא יוכל להשפיע על הנעשה בה. "לא כדאי למתוח את היחסים בטרם עת ולגרום התלקחיות שיקשה לתקנן בעתיד, אבל בו-בזמן אין לבזבז כוח יהודי צעיר שתפקידו היחיד הוא להגן על מפעל הבניה". המטרה ברורה: "המלחמה שהביאה להשמדת יהודי אירופה חייבת להניב בתור שווה-ערך ארץ ישראל יהודית". והאמצעים – יחסים מבוקרים עם בריטניה, התגייסות מסויימת לצבא הבריטי והשתתפות במאבק העולמי וקודם כל – שמירה על הארץ26.

"גורדוניה" סברה כי ההישענות על בריטניה היא הקו הנכון גם לזמן המלחמה ולפיכך יש לגייס למאמץ המלחמתי את כל הכוחות, ואחרי המלחמה – לנסות ולהשיג את התמורה המדינית המתאימה.

לעומת עמדות אלו – גיוס מלא או גיוס חלקי – העמיד השומר הצעיר פתרון אחר, שנבע מתוך הזדהותו עם ברית המועצות: "העם היהודי חייב להימנע מהשתתפות בהתנגשות זאת, לשמור על עצמאות הופעתו הפוליטית ולא לשפוך את דמו בשדות זרים". האימפריה הבריטית נחלשה, ובמקומה יבוא הצבא האדום ועמו המהפכה המקווה. לפיכך, אל ליישוב להתערב במלחמה קפיטליסטית ואימפריאליסטית זו וחובתו להישאר נייטרלי. מכאן שגם פעולה יהודית משותפת באירופה הכבושה בכלל, ואפילו במסגרת המפלגות הציוניות, אינה הדבר החשוב שעל סדר היום, אלא השקידה על מימושו של הסוציאליזם והקמת משטר סובייטי בקהילות היהודיות ובארץ. אז תכיר ברית המועצות בציונות והכל על מקומו יבוא בשלום27.

אין זה המקום לעקוב אחרי גילגולי יחסו של השומר הצעיר לברית המועצות והלבטים הפנימיים והשינויים אחרי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ושוב אחרי פלישת גרמניה לברית המועצות וראוי רק להצביע על סופם של גילגולים אלה: במציאות הכריעה ההכרה הציונית ולא ההזדהות עם ברית המועצות וגבר והלך תהליך של התקרבות לתנועות הציוניות האחרות ולקהילות היהודית שהיו נתונות במצוקה קשה, ללא קשר עם הבדלי ההשקפות בנוגע לסוציאליזם ולהזדהות עם ברית המועצות.

על רקע התקרבות זו יכול היה "החלוץ הלוחם" לסכם ב-1943 מתוך מבט לאחור: "הנוער החלוצי, המתפלג למספר רב למדי של מגמות פוליטיות מרוחקות זו מזו – החל בשמאל הקיצוני, עבור במתונים ועד הציונות הכללית – איחד אותו לשלמות מלוכדת בראש וראשונה הבסיס של הגשמה ציונית אישית… כשנדונה ההגשמה, נשכחו ההבדלים בגישה והנחות היסוד… אי האמון של כל התנועות החלוציות כלפי המפלגות הפוליטיות היה מן המפורסמות… לא היה אי-אמון כזה בין התנועות החלוציות לבין עצמן… גם לאחר מלים חריפות ביותר"28.

תהליך התקרבות זה שחל בין התנועות, בייחוד מצד השומר הצעיר, לא נדון כנראה בהרחבה בין התנועות באירופה לבין הנהגותיהן בארץ, אולי משום שנושא נכבד כזה הוא קשה לטיפול מרחוק ובמכתבים, ופרט לאזהרה של מאיר יערי מפני התקרבות-יתר ותגובה מהירה של התנצלות מווילנה ("לאולם לא חשבנו על איחוד מלא"29), אין למצוא הדים של דיון כזה ויחס כלפי הארץ בעקבותיו.

ניתן לסכם ולומר שבשנתיים ומחצה הראשונות למלחמה, בהן קיוו התנועות – כמו כל הציבור היהודי – שיעלה בידיהן לבלות את הגרמנים, הוסיפה ארץ ישראל להיות בראש מעייניהן מבחינת הפעילות החינוכית, בדאגה לה, בטיפוח התקוות לעתידה ולעתיד הציונות, ברצון לעלות, בהגדרה אינטנסיבית של הקשר הנפשי, בחתירה לקשרים מוחשיים, וכל אלה – בצד אכזבה ממיעוט הקשר והעזרה ובייחוד מהעדר אפשרויות לעליה וקיפוח בעליה.

 

מאמצע 1942 ועד למרד הגיטאות

משהחלו הגרמנים בחיסול הגיטאות, מאמצע 1942 ואילך, נפתחה מטבע הדברים תקופה אחרת: חלפו ההיסוסים והקושי לקלוט את הידיעות על ההשמדה השיטתית, שהובאו מווילנה בסוף 1941 ובהתחלת 1942, והחל תהליך התגבשותו של רעיון ההתגוננות והמרד. יחד עמו החל המעבר מתנועת נוער למחתרת חמושה ולוחמת מזה ולהנהגה של הקהילות מזה. תהליכים פנימיים עמוקים אלה, שעברו על תנועות הנוער ושינו את פניהן, לא יכלו שלא להשפיע על יחסן לארץ, או לפחות על סדרי העדיפויות ביחס אליה.

היחס הבסיסי לארץ כאל משאת-נפש לא השתנה. "חלום עין-חרוד ומשמר העמק", כדברי אנטק צוקרמן, נשאר חלומם. אלא שתחת לחץ הנסיבות הנוראות התרחק חלום זה והם התרחקו והלכו ממנו. המטרה המיידית כבר לא היתה עליה ארצה וכבר לא יכלה להיות: ברגע שבאופן החד ביותר התברר מה צפוי ליהודים באירופה הכבושה ונפלה ההחלטה להתגונן, המסקנה למעשה היתה: להישאר במקום ולא לחפש עוד דרכים לעליה ולהצלה אישית. ולא זו בלבד: הטיפול בחניכים שנתמעטו והלכו, לא עוד עמד בראש סולם העדיפויות. במקומו גברה, לנוכח הטרגדיה, ההזדהות עם העם, ונקבעו מטרות אחרות: ההתגוננות, ההישארות עם העם, העלאת כבוד התנועה. מטרות אלו לא יכלו שלא להרחיק את התנועות מן הארץ. את מקום החיים שם ומחר תפסה הלחימה כאן ועכשיו.

שינוי עמוק זה השתקף הן במכתבים וביומנים והן בעתונות. אין צורך להדגיש שהכתיבה פחתה והקשר נידלדל ככל שהחמירו המאורעות וגבר קצב ההשמדה, ושעל העתונות המפוארת בוורשה עלה הכורת בקיץ 1942.

ראשיתו, או ניצניו, של השינוי כבר ניכרו ב-1941: "לעבודה החינוכית כבר לא היה טעם. הן כה קשה לספר על הקיבוץ. הכל רחוק כל כך, בלי מושג, לא מציאותי"30 – כתבה, אחרי יוני 1941, חייקה קלינגר חברת השומר הצעיר בבנדין; וטוסיה אלטמן, חברת ההנהגה של השומר הצעיר בוורשה, במכתבה לארץ ביולי 1941, נקטה לשון חריפה: "אינני חושבת כמעט אי-פעם עליכם וכן לא על הארץ… אנו מרגישים כי נטשתם אותנו"31. באמצע 1942 כתבה פרומקה פלוטניצקה על השליחים שחזרו ארצה עם ראשית המלחמה: "אני מצטערת שאין להם מושג חיינו מַהֵם"32. כלומר, למרות חילופי המכתבים והקשר הנפשי העמוק, ניכרות התרחקות והרגשה שבארץ אין מבינים את המתרחש בפולין, אין מבינים מהם חיי גיטו ואלו כוחות-נפש נדרשים כדי להמשיך בפעולה התנועתית והציבורית הבולעת את כל הכוחות והזמן והופעת למציאות האחת והיחידה, עד שאין כבר מקום למחשבה על הארץ. "ארץ ישראל מתרחקת ממנו [מאיתנו] יותר ויותר" – כתבה חייקה קלינגר בפשטות, ו"השלילה הגמורה של הארץ באה להם על נקלה", לדור הצעירים שגדלו במלחמה33.

במקום הארץ, שנסוגה והלכה, גברה והעמיקה תחושת ההזדהות והקשר לקהילות הגוועות לעיניהם, במכתב הזועם והמיואש ביותר שכתבה טוסיה אלטמן ארצה, ונתנה בו ביטוי "למרירות שנצטברה עליך ועל ידידיך על אשר שכחתם אותנו שכחה גמורה כזו", היא זועקת על מותו של העם: "ישראל גווע לעיני… הרי זה ידידי הטוב ביותר"34. אולי בלי שנתנה דעתה על כך, שהרי מכתבה מופנה לחבר בארץ, ביטאה טוסיה את התהליך הזה בצורה הברורה ביותר: העם הוא שנעשה לידידה הטוב ביותר, הקהילות שבאובדנן חזתה – ולא הארץ.

בעקבות ההתרחקות מן הארץ מזה וההזדהות עם העם מזה חלה הגדרת מטרות מחודשת: "עדיין היננו חלק של התנועה היהודית החלוצית הבונה את ארץ ישראל למען העם היהודי. מגזר המאבק שלנו נמצא כאן, במקום שמשתרעות חורבותיה של יהדות פולין. לנקום את דמם ולבטא את הצורך החיוני בחירות שבנו, צורך התובע נכונות מתמדת להקריב את החיים עליו – הנה זו מטרתנו הקרובה. היא הוכתבה לנו על ידי תביעותיה של המציאות היהודית". אלה דבריו החוזרים ונשנים של שמשון דרנגר, עורכו של "החלוץ הלוחם"35. ומטרה נוספת שהוגדרה על ידי מרדכי טננבוים-תמרוף, בסיומו של בירור נוקב על דרכי הפעולה של תנועות הנוער: "החשוב מכל: לא לגרוע מדמותה וגאוותה של התנועה עד הרגע האחרון"36. וכן: "השגנו את מטרתנו, אחזנו בנשק… כי לא רצינו שיוליכו אותנו כצאן לטבח; לא רצינו שבבוא היום תאמר ההיסטוריה כי יהודי פולין מתו מיתה עלובה"37.

הגדרת המטרות השונה הוציאה את העליה ארצה, שכל כך נאבקו עליה קודם לכן, מכלל חשבון: יכולנו לגנוב את הגבול "אבל לא רצינו להשתמש בדרך זו מפני שלא ראינו בה אפשרות ריאלית להגיע לארץ ישראל ועל בריחה לשם הצלה חיינו בלבד לא רצינו לשמוע"38. כך בקראקוב ובוורשה, ולמעשה במרבית הגיטאות. "צ[ביה] באופן פרינציפיוני אינה חושבת על התקשרות עם אברמל", וטוסיה "נישאה להגנה". ובאפריל, עם המרד, צביה וטוסיה "עסוקות יותר מדי מכדי להתפנות לעניינים מסוג זה", כלומר – להצלת עצמן39. בבנדין, הקרובה יותר לז'נבה, שממנה יזם נתן שוואלב העברת דרכונים שונים לחברי התנועות, נראתה אפשרות היציאה ריאלית יותר והיתה אף תכנית רחבה יותר להציל משם אנשי ציבור ומנהיגי מפלגות. לפיכך נמשכו שם הדיונים והלבטים זמן רב יותר מאשר במקומות המרוחקים יותר. אמנם "דרור" והשומר הצעיר התנגדו לתכנית זו, ואף התרעמו על נתן שוואלב ש"אינו מבין אותנו"40, והם שלחו מכתבי הסבר לשווייץ על ה"חתונה" ההולכת ומתקרבת עם הגברת "הגנה"41.

הנהגת התנועות מסרבת להציל את עצמה ושולחת במידת האפשר המצומצמת מאד חניכים לסלובקיה ולהונגריה; בתוך ההנהגות עצמן האחד שולח את השני, ובייחוד ניסתה צביה לובטקין לכפות על פרומקה פלוטניצקה לצאת בעזרת דרכון משווייץ. במרבית מכתביה מסרבת פרומקה לצאת ורק בשניים מהם היא מביעה מעין הסכמה: "אין לי התנגדות לכך" – כתבה בפברואר 1943 – "אולם הלא ידעת שאין אני עשירה ועל כן רק משפחת ס. [סרטיפיקט] תוכל לעזור לי"; וכן: "צביה מכריחה אותית לבוא בברית הנישואים עם אידלסון, אבל תבין שהדבר תלוי בהסכמתך"42 – כך כתבה בינואר ובפברואר 1943. יתכן שההנהגה בבנדין הסכימה לקבל דרכונים שיצילו אותם משילוח; ולכל היותר, כדי לשגר משלחת מצומצמת לעולם החופשי, ומי כפרומקה "ייטיב כל כך לספר עלינו?"43 בקיץ, עם התקרב מועד חיסולו של הגיטו ופריצת המרד, משלחת פרומקה את השליח שהגיע מקושטא להוציא אותה ונשארת עם החברים והקהילה, למות איתם44.

בשלב זה, באביב וקיץ 1943, שבהם אירעו מרבית המרידות בגיטאות פולין, הלך המרחק וגדל בין הארץ לבין חברי התנועות. אמנם היתה עוד שמחה עצומה, עד כדי בכי לפעמים, כאשר הגיע מכתב מן הארץ: "בכיתי משמחה וכאב"45, "בכינו משמחה כשקיבלנו את מכתבכם ונוכחנו שעוד אלוהים לא נטש אותנו כליל"46 (האם הארץ זהה כאן עם אלוהים?), ועוד ברוח זו. ועוד מאושרים לשמוע שהארץ מתפתחת והיישוב בונה ויוצר, אך בשלב זה היה הניגוד נורא מדי אפילו לאוהבי הארץ: "הגיעו מכתבים ארוכים על ייסוד מושבה חדשה, על קיבוץ זה ואחר היוצא להתיישבות. המכתבים הגיעו לפעמים באמצע בלהות הגירוש"47, כמו מעולם אחר, כמו נכתבו ונשלחו בחוסר רגישות והתחשבות.

הרגשתם של חברי התנועות בשלב זה היתה שבארץ אין מבינים את המתרחש באירופה הכבושה: "גרושינסקי" מבקר אותם תכופות, ואין בזה שום חדש ו"רק בנדורי אינו רוצה עוד גם עתה להבין זאת"48. א. מוורשה (אנטק? אליעזר גלזר?) "לבו מלא מרירות עליכם ועל עולמוביץ' [יהדות העולם] ואין הוא רוצה לכתוב לכם עוד". ועוד על החברים בוורשה: "הרושם אצלם הוא שאין עושים די להצילם, שהזניחו אותם ושכחום"49.

היתה הרגשה "שבארץ לא הבינו אל-נכון את הרעיון שלנו"50, כלומר את רעיון המרד בכללו, והם מסבירים את עצמם: "בה בעת לא שכחנו גם לרגע את הרעיון הציוני שלנו"51, אך הם חשו חובה להישאר עם הקהילות דווקא בשל היותם חלוצים ציוניים. אין ספק שהיתה זו תחושה מרה, שהארץ – קרנות המזבח – לא הבינה את רעיון המרד או את המציאות בפולין, ואולי אף התנגדה לתהליך ההתקרבות בין התנועות, שהיה כורח המציאות, הגיוני וטבעי בנסיבות שהתקיימו בגיטאות.

הניגוד הזה היה למוחשי כמעט ככל שקרבו המרידות עצמן: "למה לדעת עברית? וכי לא נדע למות בלי זה?"52 כל השאלות הן כאין וכאפס לעומת הבעיה הנצחית: "חיים ומוות"53. ויותר מזה: בוויכוח שבו טען אחד המתווכחים שהמוות אינו הכרח ויש עדיין לדבוק בנסיונות הצלה כדי להגיע לעליה ארצה, שהיתה להם אידיאל "יקר וקדוש כל ימיהם", ענה דולק ליבסקינד, מראשי המחתרת בגיטו קראקוב: "לא! לאחינו בארץ היננו חייבים מות כבוד של חלוצים ותו לא. שוב אין כל קשר-חיים בינם לבינינו"…54

עצם ההחלטה למרוד ואישיותם של החברים שעמדו בראש התנועות והמרידות עמידה מיוחדת במינה בתנאים ששררו אז – אלה הם במידה רבה פירות החינוך התנועתי, והחינוך הציוני במרכזו, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בוודאי שלא רק החינוך הוא שהשפיע: היו גם הרצון הבסיסי לנקום, הרגשת היחד והערבות ההדדית שגברה והתעצמה נוכח היתמות עם אובדן המשפחות ולא לאחרונה דבקותם ללא פשרה של בני נעורים באידיאה ועוד גורמים אחרים. אולם מעבר לכל אלה הם היו קודם כל אנשי תנועה, שחשו מחוייבות עמוקה לחינוך שהושקע בהם, לתדמית תנועתם, לציונות כמטפחת אדם חיובי ויותר, לארץ ישראל ולאידיאלים שהציבה וגם ל"מה יגידו" בארץ.

העובדה היא שההחלטה למרוד נפלה לא בינם לבין הארץ, אלא בינם לבין עצמם. "איך זה היה מתקבל לו הם [יערי וטבנקין] – שישבו לבטח בארץ – היו, למשל, מבריקים – 'לחמו עד אחרון' או משהו דומה לזה… רק מי שהיה שם יכול היה וחייב היה להחליט… אנו החלטנו על דרך זו – של התגוננות ומרד – ביודעין שאין סיכויים להצלה – בלי לקבל הוראות מן ההנהגות בארץ ובלי ידיעתם, אך היינו בטוחים שאנו פועלים לפי מיטב המורשת התנועתית-החלוצית, עליה התחנכנו… התנועות בארץ חיו בעולם אחר, ואם לא הצליחו לשגר אלינו עזרה – בוודאי שלא יכלו לצוות עלינו 'למות בגבורה'…." – כך כתבה רוז'קה קורצ'אק, חברת המחתרת בווילנה על מברקם של יערי וטבנקין, שביקש מן ההנהגות להציל את עצמן55. זהו סיכום קולע וממצה בין הארץ לבין התנועות ולעובדה שההחלטה למרוד נפלה בפולין, בלי הארץ ואפילו בלי שזו הבינה החלטה זו.

 

*

באותה תקופה של המחצית השניה של 1943 נשלחו משלושה מקומות שונים – מוורשה, מביאליסטוק ומבנדין – שלושה מכתבים לארץ. יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, מרדכי טננבוים-תמרוף ופרומקה וחבריה למרד56 כתבו ללא שום קשר ביניהם מכתבי הספד על יהדות פולין ועל התנועות שאבדו ואינן. בשלושת המכתבים מתארים הכותבים את התהליכים אשר הובילו למרד בעקבות ההשמדה הנוראה, את הגיטאות, הגירושים, התנועות והמרד. בשלושת המכתבים תופס תיאור זה את מרבית תוכנם. הארץ אינה נזכרת בהם אלא במשפט אחד או שניים. טננבוים-תמרוף, הקורא למכתבו "מצבת זכרון דלה", מסיים אותו בשורה: "חברים, כבוד גדול הוא לתנועה להוציא אנשים כמותם… אל תשכחו אותם!"57 פרומקה, הרשל שפרינגר, צבי ברנדייס, ישראל קוז'וך ושלמה לרנר פותחים: "לאחר ציפיה ממושכת קיבלנו רק היום בשמחה עצומה את השליח ואת המכתב שלכם. לצערי, איחר השליח שלכם במקצת לבוא. שנים חלמנו למצוא הזדמנות כדי לספר לכם על חיינו ומלחמתנו". והם מסיימים: "עשו ככל שתוכלו. אני מסופקת אם תוכלו לעזור לנו בעוד מועד, כי אנו עומדים בפני ימינו האחרונים… תקוותנו להיפגש עם מולדת לא תתגשמנה לדאבון לבנו. דרישת שלום לבבית… אין לנו עוד כוח וסבלנות לכתוב אליכם הכל… אנו מברכים אתכם מקרב-לב". וצביה ואנטק: "יודעים אנו שהייתם עושים הכל כדי להצילנו. ואנו יודעים גם כן שהינכם חסרי אונים. יקל לנו למות מתוך ידיעה כי יקום עולם חופשי, ומתוך אמונה שארץ ישראל תקום כמולדת לעם העברי"58. המכתבים מופנים למנהיגים בשמם – בעיקר ליער ולטבנקין (צביה ואנטק כתבו לשניכם והדבר ממחיש את ההתקרבות בין "דרור" לשומר הצעיר59).

משפטים קצרים אלה מכילים הרבה: חששו של טננבוים שכולם ימותו ויישכחו מלב; האירוניה של פרומקה על השליח שאיחר "במקצת" ועל שנים שחלמו שתבוא הזדמנות לספר; הסתירה הפנימית בדברי אנטק וצביה: יודעים אנו שהייתי עושים הכל" – ומדוע בעצם לא נעשה הכל? הפרידה מן החיים ומן החלום, הוודאות של המוות הקרוב, והחשבון הסופי על קו הקץ שבו הארץ איכזבה – אלה הדברים הזועקים מהמכתבים ובכל זאת אינם נאמרים בגלוי. הפרידה לנצח מובעת ברוח של אמונה בציונות ובארץ, בברכות ובאיחולים. לא זו בלבד שהדבר אינו נאמר, אלא שטננבוים כותב במכתב ארצה על חברו צבי מרסיק כפורע חוב, כדי שלא יישכח. ואילו ביומנו, כאשר מת מרסיק, ומילותיו האחרונות הביעו תקוה לחליפין ולעליה ארצה, מקלל טננבוים במר-לבו: מולדת, מולדת, בת-כלבה!60

מדוע לא נכתבו הדברים בגלוי? האם רק משום ששעה של חשבון-נפש וירידת המסך אינה כשרה להתחשבנות? ומדוע הם לא כתבו ולא דיברו כאשר שרידי התנועות עלו ארצה אחרי המלחמה על יחסם לארץ בזמן המלחמה? "התכוננתי לבוא ארצה ולתלות את כולכם" – העיד אנטק צוקרמן בזכרונותיו, משום ש"לא ראיתי אות אחת אפילו מן הארץ ולא בן-אדם"; משום שאחרי השיחרור חיכה הוועד הלאומי בלובלין חודשים שיבוא מישהו מן הארץ ולא בא, ואז ירד אנטק לאיטליה אל הבריגדה, משום שהיה זה רומן חד-צדדי. ובכל זאת הוא לא "תלה" כאן איש, ובחמש מאות עמודי עדותו התייחס לנושא פעמיים בלבד61. ואף האחרים שהגיעו לא התפרצו באישומים, לא בדיבור ולא בכתב.

ישנן שלוש תשובות אפשריות:

  • כאשר באו ארצה ונתקלו במציאות הקשה של ערב העצמאות והמאבק להקמת המדינה לא היה זמן לחשבונות אלא צריך היה לתת כתף למאמץ הכללי. וכך היה גם בשנותיה הראשונות והסוערות של המדינה. ואמנם, שורת ספרי הזכרונות הראשונה נכתבה בסוף שנות החמישים, ובה מעט מאד בנושא הזה והוא כאילו נדחה לימים אחרים.
  • כאשר באו ארצה פגשו את אותה ההנהגה אליה כתבו מרחוק: ישראל גלילי, בני מהרשק, יגאל אלון, יצחק טבנקין, מאיר יערי, יעקב חזן ואחרים, אותם לא יכלו להאשים, שכן הבינו את יחסם העמוק כלפי התנועות באירופה, ואת מחוייבותם לרעיונות התנועות ולא היה ספק בנוגע לשיעור-קומתם62. חברי התנועות שהגיעו ארצה תפסו שהיה פער עמוק במושגים, בתפיסה, ביחס לחיים ולמוות, לגבורה, ליכולת עמידתו של בן-אדם בסבל ובעשיה, לאפשרי ולבלתי-אפשרי מול הצפוי. הם תפסו שהארץ ומנהיגיה, שהיו נערצים כל כך ומרחוק נראו ככל-יכולים, היו בעצם חלשים בעצמם, ו"גם פה היה מוסה-דאג", כדברי אנטק63.
  • התשובה הזו, המפשרת והמבינה, שהיה פער מושגים עמוק ללא אפשרות גישור בין עולמה הנורמלי והבריא של הארץ לבין העולם הבלתי אפשרי וחסר התקדים באירופה היתה כנראה חייבת להימצא להם. וזה משום שלא היו מסוגלים – אלה שחונכו והלכו וכמעט נהרגו לאורו של החזון הזה – לחיות בלעדיו. ניפוצו עלול היה לעשות את חייהם כאן לבלתי-אפשריים ובמקום אחר לא יכלו לחיות. החלום היה כל כך חזק והוא מילא את ישותם תוכן חיים במידה רבה כזו שאי-אפשר יהיה לחיות עוד בלעדיו. ואכן, כאשר כתבו לארץ משם מיד אחרי מרד הגיטאות, ולרגע העיפו מבט אחורה אל חייהם בזמן המלחמה, נכתבו דבריהם בתחושה של היאחזות בארץ ודבקות בה כברירה יחידה וכאילו לא אירע דבר, ולא הועם החלום שרקמו על עין-חרוד ומשמר העמק.

 

הערות

  1. "עקיבא" התנגדה לסוציאליזם כתורה, אך דגלה בצדק סוציאלי, וחבריה הקימו קיבוצי הכשרה לפני המלחמה ובמהלכה. קשה לדון בתנועות קטנות מאד, כמו "השומר הדתי", "העובד הדתי", "החלוץ המדינתי" ועוד.
  2. גוסטה דוידזון, יומנה של יוסטינה, הקיבוץ המאוחד, תשי"ג; מרדכי טננבוים-תמרוף, דפים מן הדליקה, יד ושם ובית לוחמי הגיטאות, מהדורה שניה, 1984; חייקה קלינגר, מיומן בגיטו, ספרית פעלים, מרחביה 1959. יש לציין כי רק דפים מן הדליקה הוא יומן שנכתב ממש בזמן האירועים – ומה שיש בידינו מקיף רק חודשיים – ינואר-פברואר 1943 – והשניים האחרים הם מעין סיכום, שנכתב סמוך מאד לאירועים.
  3. החלוץ הלוחם, בטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קראקוב, אוגוסט-אוקטובר 1943, בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, 1984; עתונות המחתרת היהודית בוורשה, יד ושם, ירושלים, כרכים א'-ב' (תש"ם) וכרך ג' (תשמ"ד); עתונות גורדוניה במחתרת גיטו ורשה, הוצאת ארכיון גורדוניה-מכבי-הצעיר בחולדה, 1966.
  4. לא מצאנו מכתבים ששלחו ארצה חברי "החלוץ המזרחי" בזמן המלחמה, להוציא את אלה שנדפסו בהצופה.
  5. עתונות המחתרת, עמ' נ'; שלום חולבסקי, "על הנוער היהודי שהיה", ילקוט מורשת, חוברת מ"ג-מ"ד, אב תשמ"ז (אוגוסט 1987), עמ' 145; רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 18, 457.
  6. השומר הצעיר – לקיבוץ הארצי; "דרור-החלוץ" – לפועלי ציון צ"ס ולקיבוץ המאוחד; גם "גורדוניה" השתייכה להתאחדות העולמית של מפא"י; "הנוער הציוני" ל"העובד הציוני" ולאגף הרדיקלי של הציונים הכלליים (ב'); "עקיבא" לאגף המתון של הציונים הכלליים (א'); "החלוץ המזרחי" – ל"המזרחי".
  7. אונזערע ידיעות, עתונה של "דרור-פרייהייט", מס' 87, מארס 1939 (לפי: דפים מן הדליקה, עמ' 195).
  8. לפי מלך ניישטט, שנת השמדה, הוצאת האיחוד העולמי פועלי-ציון (צ"ס) – התאחדות, תל אביב תש"ד, עמ' 23, עלו ארצה מפולין עד סוף 1943 למעלה מארבעים אחוזים של כל העליה. וכך לפי בנימין גיל, דפי עליה, ירושלים תש"י.
  9. לפי הערה 7, כנ"ח, עמ' 201.
  10. ראה למשל: על משואות פולין, מרחביה 1940; בימי שואה, מפי שליחים ל"החלוץ", עין-חרוד 1940.
  11. העובד הציוני, שנה ג', גליון ז': מכתב מווילנה מה-11.6.1940, חתום ש.ס.
  12. שם, שנה ג', גליון ט',10.7.1940, לא חתום.
  13. ספר השומר הצעיר, כרך א', ספרית פועלים, מרחביה 1956, עמ' 458.
  14. אברהם גבלבר לצבי רוזנשטיין, 11.5.1940, ארכיון הוועד הפועל של ההסתדרות, תיק 372/1.
  15. מכתב מ"החלוץ המזרחי" בווילנה, נדפס בהצופה, 5.1.1940.
  16. מאופוצ'נו 21.3.1941, מוורשה 30.3.1941 ו-6.4.1941, מבנדין 29.11.1941, מצ'נסטוחוב 6.1.1942, מהרובישוב 14.1.1942, מפארצב 15.2.1942, מקראקוב 27.4.1942, מלובלין 1.6.1942ועוד: מכתבים מן הגיטאות, עם עובד, תל אביב תש"ג, עמ' 7-40.
  17. שם, שם, מוורשה 30.3.1941, מלובלין 30.3.1941, מגרוכוב 11.5.1941, מבנדין 10.6.1941, משלזיה עלית 6.10.194119.3.1940 במרץ 1940, ספר השומר הצעיר, עמ' 486.
  18. לדוגמה: מכתבים מן הגיטאות, עמ' 35, 39.
  19. עתונות "גורדוניה" במחתרת גיטו ורשה, עמ' 264 (מתוך: אויסדוער, 25.8.1941, מס' 4).
  20. שם, עמ' 26. מתוך סלוֹווֹ מלודיך ("דבר הצעירים") מן ה-6-7.9.1941.
  21. ארכיון הוועד הפועל של ההסתדרות, תיק 372/1.
  22. מכתב להצ"ח בתל אביב מ-2.12.1940 בתיק הצ"ח – הצלה, ארכיון ז'בוטינסקי; וראה גם מאמרו של אפולינרי הרטגלס, "ריכוז מנהיגי יהדות פולין בארץ ישראל", דבר, 8.1.1941.
  23. מכתב לא חתם מן ה-29.6.1940, ארכיון הוועד הפועל, תיק 372/1.
  24. מאברהם גבלבר לאליהו דובקין, מסגני ראשי מחלקת העליה, מ-15.3.1940, בארכיון הוועד הפועל, תיק 372/1.
  25. דפים מן הדליקה, רשימות מיום 26ץ1ץ1943. אמנם זהו תאריך מאוחר לענייננו, אך הכותב דן בקטע זה דיון כולל בשאלה ומזכיר את "ימי הסובייטים", כלומר – סיפוחה של ליטא לברית המועצות, מיוני 1940 עד פלישת גרמניה ביוני 1941.
  26. החלוץ הלוחם, עמ' 238-240.
  27. ראה בעתונו של השומר הצעיר, נגד הזרם, גליון 5 (16) – סיכום של החלטות ברוח זו. נדפס מחדש בספר עתונות המחתרת בוורשה, כרך א', עמ' 276.
  28. החלוץ הלוחם, עמ' 96.
  29. פרליס, תנועות הנוער בפולין, עמ' 79.
  30. מיומן בגיטו, עמ' 61. קשה לקבוע תאריך מדוייק של כתיבה זו.
  31. מכתבה לאדם ראנד (שהיה חבר ההנהגה בוורשה ואחר כך בווילנה ועלה ארצה ב-1940) מן

ה-23.7.1941. הוא תירגם את המכתב מפולנית. הריני מודה לתלמידתי זיוה שלו, שבתוך עבודתה על טוסיה אלטמן נכלל מכתב מזה.

  1. מכתב מצ'נסטוחוב מ-5.6.1942, נדפס בספר מכתבים מן הגיטאות, עמ' 32.
  2. מיומן בגיטו, עמ' 147.
  3. מכתבים מן הגיטאות, עמ' 41-43.
  4. אלה דבריו של שמשון דרנגר באוקטובר 1943, החלוץ הלוחם, עמ' 180; וכן גם, במלים זהות, בעמ' 65, 97.
  5. דיון בקיבוץ תל-חי של "דרור" בביאליסטוק בפברואר 1943, נדפס בדפים מן הדליקה, עמ' 84.
  6. החלוץ הלוחם, עמ' 42.
  7. שם, עמ' 97.
  8. מכתב מ-6.4.1943, מכתבים מן הגיטאות, עמ' 50-51.
  9. מיומן בגיטו, עמ' 90.
  10. רבקה פרליס, תנועות הנוער בפולין, עמ' 272.
  11. מכתבים מן הגיטאות: מ-9.1.1943, עמ' 45; מ-13.2.1943, עמ' 47.
  12. מיומן בגיטו, עמ' 89.
  13. וניה פומרנץ (הדרי) במרכז מפא"י, ב-24.8.1943, ארכיון מפלגת העבודה.
  14. מכתב מ-7.6.1943, מכתבים מן הגיטאות, עמ' 53.
  15. מלך ניישטאט, שנת השמדה, עמ' 5.
  16. מיומן בגיטו, עמ' 147.
  17. מכתב מ-27.3.1943, מכתבים מן הגיטאות, עמ' 50.
  18. שם, שם; וכן מכתב מפברואר 1943, עמ' 48-49.
  19. חייקה קלינגר בפני מזכירות הוועד הפועל, 15.3.1944, ארכיון הוועד הפועל.
  20. החלוץ הלוחם, עמ' 97.
  21. מיומן בגיטו, עמ' 61.
  22. דפים מן הדליקה, מהדורת תש"ח, עמ' 171.
  23. יומנה של יוסטינה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג, עמ' 130.
  24. מכתבה של רוז'קה קורצ'אק לאליהו שטרן מבית לוחמי הגיטאות ב-16.2.1987, לאחר פטירתו של מאיר יערי, והעתק אלי, ד.פ.
  25. בנובמבר 1943: ראה מלך נוישטאט, חורבן ומרד של יהודי ורשה, תל אביב 1947, עמ' 151-153; באפריל 1943: דפים מן הדליקה, עמ' 93-111; ביולי 1943: מכתבים מן הגיטאות, עמ' 56-58.
  26. דפים מן הדליקה, עמ' 110.
  27. מכתבים מן הגיטאות, עמ' 56, 58.
  28. חורבן ומרד, עמ' 153.
  29. דפים מן הדליקה, עמ' 78.
  30. על סמך שיחה, ב-26.7.1987, עם יוסקה רבינוביץ, המסתמך על הקלטת עדותו של אנטק צוקרמן שברשותו.
  31. זוהי גם דעתו של יוסקה רבינוביץ, לאחר שיחות רבות וארוכות עם צוקרמן.
  32. בעדותו ליוסקה רבינוביץ. ראה הערה 61 לעיל.