Home לקסיקון Anilevich mordechai

Anilevich mordechai

מרדכי אנילביץ' נולד בשנת 1919 בוורשה, בירת פולין, להוריו אברהם וצירל, שהתפרנסו ממכולת קטנה. בביתם, ששכן בשכונת המצוקה פובישלה, שרר עוני תמידי. מרדכי היה הבכור מבין אחיו, אחריו נולדו שתי בנות ובן. הוא סיים את בית הספר בהצטיינות וקיבל מלגת לימודים לבית הספר התיכוני לבנים "לאור". בגיל 14 הצטרף לתנועת בית"ר ובגיל 16 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". מגיל צעיר גילה מרדכי כושר מנהיגות מובהק.

ב-7 בספטמבר 1939, ימים מספר לאחר פרוץ המלחמה, נמלט מרדכי עם חבריו מוורשה. הם ניסו לעבור את הגבול לרומניה ומשם להבריח צעירים לכיוון ארץ-ישראל. בגבול נתפס ונכלא בכלא סובייטי. אחרי שחרורו שב לוורשה ומייד יצא  לווילנה, בה התרכזו פליטים מתנועות הנוער, לשכנע את חברתו מירה פוכרר, לשוב עמו לוורשה.

בינואר 1940 הפך מנהיג תנועתו במחתרת. הוא עסק בהדרכת בני נוער, הוצאת עיתונות מחתרתית, הפקת כינוסים וסמינרים. לאחר שהגיעו ידיעות ראשונות על הרצח ההמוני של יהודי אירופה, השתנה קו מחשבתו והוא התחיל בארגון הגנה עצמית בגטו ורשה ועמד בראש "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל, ŻOB).

ב-18 בינואר 1943 בעת "אקציה" בגטו, פתח מרדכי עם לוחמים נוספים בהתנגדות מזוינת, נגד השומרים הגרמנים. הוא היה היחיד מקבוצתו שניצל. ב-19 באפריל 1943, ערב חג הפסח תש"ג, החלו הנאצים בחיסול גטו ורשה. מרד גטו ורשה החל. בימי הקרב הראשונים פיקד מרדכי על הלוחמים, ובתום הקרבות הם נסוגו לבונקר הארגון ברחוב מילא 18. ב-8 במאי 1943, נפל הבונקר ולוחמיו נספו.

במכתבו האחרון ליצחק (אנטק) צוקרמן, חבר המטה ששהה בצד הארי, כתב מרדכי: "נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו… לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים. רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד, כל השאר ייספו, במוקדם או במאוחר. הגורל נחרץ… חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולה ותפארתה".

על שמו של מרדכי אנילביץ' נקראים רחובות בישראל, קיבוץ יד-מרדכי, בו ניצבת אנדרטה לזכרו, ומכון מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', שבגבעת חביבה.

[vc_single_image image="236" img_size="medium" alignment="right"]
[vc_gallery type="image_grid" images="237,238" title="גלריית תמונות" el_class="gallery-muntzahim"]

מידע נוסף

    [accordionitem]

    מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ'

    מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגיטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד ארבעים דקה והשניה – למעלה משש שעות. המוקש שהוטמן בשטח המברשתנים התפוצץ. כמה פלוגות שלנו התקיפו את הגרמנים אשר נמלטו. אבדותינו בכוח אדם מעטות ביותר. אף זה הישג. נפל י' [יחיאל]. נפל כחייל גיבור על יד מכונת הירייה. אני מרגיש שמתרחשים דברים גדולים והדבר אותו העזנו לבצע ערכו רב ועצום…

    החל מהיום אנו עוברים לשיטה פרטיזנית. הלילה יוצאות לשטח שלוש פלוגות קרב, ולהן שני תפקידים: סיור והשגת נשק. נשק קצר אין לו בשבילנו כל ערך. בנשק זה משתמים אנו לעתים נדירות. נחוצים לנו בדחיפות: רימונים, רובים, מכונות ירייה וחומר נפץ.

    לא אוכל לתאר לפניכם את התנאים, בהם חיים עתה יהודי הגיטו. רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. כמעט בכל מקומות המחבוא, בהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר.

    באמצעות המשדר שלנו שמענו שידור נפלא של תחנת השידור "שוויט" על הלחימה שלנו. העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות הגיטו מעודדת אותנו במאבקנו.

    היה שלום יקירי! אולי עוד נתראה! חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגיטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים.

     

    מכתב שכתב מרדכי אנילביץ' מפקד גיטו ורשה ב-23 באפריל 1943, בעצם ימי המרד, אל יצחק צוקרמן. היתה זו קריאה אחרונה מן הגיטו אל "העולם החיצון" לעזרה ולהצלה.

    [/accordionitem] [accordionitem]

    אנשי המרד – מרדכי אנילביץ

    בגימנסיה היה מרדכי בין התלמידים הטובים ביותר. ראשון בכיתה, מצטיין בכל המקצועות, חבר טוב. "אניולק" (מלאך) – קראו לו חבריו בשנותם קצת את שם משפחתו. אך יודע מלאך זה להיות גם תקיף וקשה. רגיל היה מילדותו שאפשר גם להרביץ ל"שקצים" ולא רק לספוג. זכורני השנים האחרונות לפני המלחמה ומרדכי היה אז מדריך בקן: בחוצות העיר פשטו כנופיות הפאשיסטים הפולניים שהתפרצו תכופות לרובע היהודי, ניפצו שמשות, היכו ופצעו עוברים ושבים. הקן שכן אז ברחוב רימרסקה, בגבול השכונה היהודית. לא פעם הופסקו האסיפות כשקול הצעקות הגיע מהרחוב. חיש מהר ירדו למטה קבוצות בחורים ומרדכי – בראשם… יש שערך התקפות ברחוב, יש והתבצר עם חבריו בחצר הסגורה וכל מעשיו עשה במרץ, בתוקף אך בקור-רוח. "מרדכי גם מרביץ מכות בלי התרגשות" – אמרו חבריו בהתפעלות, ואחד מהם – חברו מימי הקבוצה החינוכית ועד ימי הגיטו האחרונים, שמואל ברסלב – אמר פעם: "מרדכי לו נולד בין הגויים – היה גדל לגנרל גדול"…

    ועוד אזכור: שיחה אחת בשאלות רעיוניות ומרדכי עדיין חדש בגדוד, כבן שש עשרה, יושבים החבריה מסביב, מישהו פותח בשיחה. והנה מדבר מרדכי בקיצור, בצורה חותכת, בהגיון ברזל, בלהט פנימי. עוד היום אראהו לפני עיני עומד בפינת החדר – זקוף, גבוה, שקט ודבריו נשמעים בבירור בתוך הדומיה שהיתה לפתע בחדר הנרחב, כשכל החברים מפנים את ראשיהם למדבר כמוקסמים מכוח ההופעה, מהגיון הדברים ולהט האש העצורה.

    ספטמבר 1939: מרדכי עוזב את ורשה. נישא בזרם העצום השוטף מזרחה. בגלילות המזרח מתרכזים רבים מפעילי התנועה. במשך שבועות מעטים מזדעזעים יסודות המדינה, נופלים עמודי הגבולות – נמתחים גבולות חדשים. חיש מהר מתארגנת מחדש הפעולה בתנועה. המחשבה הראשונה – עליה! יש לנסות את הדרך. חברים מספר ומרדכי בתוכם, יוצאים לגבול הרומני. הוא נאסר בעיירה קטנה שעל הגבול – קוטי, אולם יוצא לחופש ושוב מתייצב לשורות התנועה.

    הולך ומתרכז הריכוז הגדול בוילנה. אך מרדכי איננו יוצא לוילנה – הוא חוזר לורשה הכבושה, משם לוולוצלאווק – שסופחה בינתיים לרייך – מקום ההכשרה של קיבוצו, אוסף את חבריו, מוביל אותם לוילנה. הוא בעצמו לא נשאר בוילנה, בריכוז השומרי הגדול הדרוך לעליה. לא עת עליה היא! רבבות נוער, בלב פולין הכבושה, בורשה ההרוסה למחצה, ביניהם אלף חברי הקן השומרי – חניכיו. הם קוראים לו, הם מצפים לו – שם מקומו.

    הוא חוזר לורשה עם חברתו – מרים פוכרר.

    מירה. מהצעירות בקבוצתה היתה, שנה שנתיים לפני המלחמה דמתה עוד לילדה צעירה. והנה גדלה ופרחה במשב הסופה. גדלה קומתה, הזדקפה. רצינות היתה נסוכה על פניה, פני ילדה, כשיצאה באותו יום חורף קשה – מגפי כפריה גדולות על רגליה ומטפחת צמר על ראשה – לדרך הארוכה. חזרה לורשה הנאנקת תחת עול הנאצים, הלכה לגנוב גבולות באותו חורף איום של שנת 1940 כשהאנשים קפאו בדרכים בקור הנורא – בפשטות, בלי דברים, כאדם היוצא לטיול שבת.

    ומורשה כתבה אל חברתה בוילנה: "מרדכי עסוק מאד בענייני המשפחה. ביום ובלילה. וגם אני עובדת, טרודה מאד. אך אל תחשבי, כי אני מתאוננת, טוב לי, לא הייתי מימיי כה מאושרת… ומימיי לא אהבתיו כל כך, בכל נפשי ובכל מאודי – – -".

    ואומנם לא עזבה מירה את חברה במשך כל שנות הפעולה במחתרת. היא צעדה איתו שכם אחד ואף נשאה בעול מאותו יום חורף קשה שבו עזבו שניהם את וילנה בדרכם לורשה ועד הימים הגדולים והאיומים של אפריל-מאי 1943, שהאירו בלהבות הגיטו העולה באש את חשכת גורלנו ויגלו לעולם כולו את תהום חורבננו ואת גורל הנוער היהודי, אמונתו וגבורתו – העמוקים מתהום, העזים ממוות.

    היא נפלה בקרבות הגיטו האחרונים עם נשק ביד ושמה יאיר בדם ובאש בקורות הסבל והגבורה של עמנו על יד שם חברה הגדול.

     

    התזכור? – – –

    לילות טבת ארוכים, חשוכים. החורף השני של המלחמה. בעתה בגיטו. יריות וצעקות פולחות את האויר מזמן לזמן. חבורות ס.ס. פורצות לגיטו – חומסים, שודדים, רוצחים. רעב מסביב – גופות המתים מתגוללות כדומן על פני האדמה ואין קובר. המגפות פושטות וקוצרות את קצירן למאות, לאלפים, לרבבות.

    ואין איש יודע עוד מה איום ונורא יותר: הקור והרעב והמגפה או כדור הרוצחים. עוד מעט יגיעו ה"קרונות" ואלפים רבים יופיעו מרצונם הטוב ל"גירוש" בעד… כיכר לחם וקילו ריבה. היאוש פושט, מלאך המוות פורש כנפיו השחורות על פני הגיטו היורד לטמיון. –

    אך מי זה מתרוצץ שם בין הסמטאות האפלות? מכנס נוער, מפיץ ידיעות הנקלטות ברדיו חשאי, מארגן "חמישיות"? מי זה מהלך בקור האיום גלוי-ראש בחוצות  העיר כלועג לקור, לחורף, לרעב, לגרמנים?

    מרדכי אנילביץ' – אליל הנוער בגיטו, סמל רצונו לחיים, להתמדה להגנה. עתון התנועה – "נגד הזרם" – מופיע בקביעות בגיטו ואף נשלח לריכוזי התנועה בגנרל-גוברנמנט וברייך. המאמרים הפרוגרמטיים שבו – כתובים בידי מרדכי. הם קצרים, הגיוניים להפליא, אך לוהטים. במועצת התנועה המתכנסת בהשתתפות צירים מכל קצוות המדינה מסכם מרדכי את הויכוח הרעיוני הגדול על דרכה של התנועה בימי המלחמה, בהרצאה של שלוש שעות, שמשאירה רושם בל-יימחה על הנאספים: "עוד יבוא יומנו – הוא אומר – ובינתיים, בכל התנאים ובכל מחיר – להחזיק מעמד".

    סתיו 1941: מגיעות הידיעות הראשונות משטחי הכיבוש החדשים – מוילנה, מווהלין, הן מזעזעות את התנועה, אין עוד ספק: הכוונה איננה לגיטו, לא להפרדה, לא ל"פרודוקטיביזציה" של היהודים וניצולם לצרכי המלחמה, אלא להשמדה, להשמדה פיזית של עם בן מיליונים.

    ואחרי כן – הידיעות ממחוז הוורטה. "תחנות הנסיון" הראשונות להמתה ביריות, במחנק, בחשמל, בגזים… יוסף קפלן משיג הראשון תעודות מוסמכות על הנעשה במחוז הוורטה. הוא מביא אותן לפני באי-כוח המפלגות ומועצות היהודים בורשה ובמקומות אחרים. אך איש אינו מאמין. רבים משלים את עצמם: "אף אם נכון הדבר – בנו לא יגעו לרעה"; לא בכדי ריכזו את היהודים בגבול הגנרל-גוברנמנט בגיטאות גדולים ומעבידים אותם לצרכי המלחמה"…

    האם מלחכת את כתלי הבית ועוד אין השכל יכול להשיג. לשוא כל ההסברות. המועצות היהודיות ואנשי המשטרה היהודית כבר הגיעו לסף הניוון המוחלט. הם מאיימים בנגישות בעד "הפצת שמועות כזב"…

    קמה ברית הארגונים החלוציים ("הקואורדינציה החלוצית"). מתחילים בהסברות בציבור, בארגון חמישיות בקנה מידה רחב יותר, בהכנות להגנה.

    סתיו 1942. – הגירוש הגדול מורשה. אלפים ורבבות יוצאים יום-יום לקרונות המוות. הגרמנים מבטיחים חגיגית: "הכוונה לגירוש למחנות עבודה מסודרים ושם סוחטים מהם מכתבים על תנאי החיים המצויינים השוררים בהם. המכתבים עוברים בגיטו מיד ליד – אלפים נוספים מופיעים יום-יום ב"אומשלאגפלאץ".

    בספטמבר 1942, מגיע הגירוש לשיא. באותו החודש מגביר ארגון ההגנה את פעולתו: כרוזים הקוראים להתנגדות מופיעים בגיטו, פלקטים מודבקים על הקירות. הגסטאפו מגיב: ב-3 לחודש נופל בידי הגרמנים מחסן הנשק הדל ובאותו יום נתפסים ברחוב יוסף קפלן ושמואל ברסלב.

    במכתבו האחרון כותב יוסף לחבריו: "אל תאמינו לכל התעודות הגרמניות, לכל הבטחותיהם – כל אלה אינן אלא תחבולות-שטן שכוונתן להכניס פירוד בציבור ולהשלותו. ארגנו את הנוער! התגוננו! אל תלכו לקרונות! – "
    הלווית יוסף נהפכת להפגנה עצומה בגיטו. רעיון ההגנה כובש את הלבבות של שארית הפליטה. השלטון על הגוף ועל הנפש של קומץ הנותרים עובר לידי ההסתדרות היהודית הלוחמת ובראשה – מרדכי אנילביץ'.

    מאת: יוסף שמיר

    [/accordionitem] [accordionitem] [/accordionitem]