Home לקסיקון ולנברג ראול

ולנברג ראול

raulwalenberg

ר א ו ל   ו ל נ ב ר ג – ה א י ש   ש ה י ה   ל א ג ד ה 

מעשיו הנועזים ומסירות נפשו הצילו אלפי יהודים בבודפשט, בירת הונגריה, ממוות בידי הנאצים והפשיסטים ההונגרים במלחמת העולם השנייה 

קורות חייו 

ראול ולנברג נולד ב-1922, כבן למשפחה שוודית נודעת, שכללה מדינאים, דיפלומטים ובנקאים. אביו, שהיה קצין בחיל-הים השוודי, מת כשלושה חודשים לאחר הולדת בנו. סבו, השגריר גוסטב ולנברג, דאג להשכלת נכדו. בעודו תלמיד בבית הספר נשלח ראול למסעות בארצות שונות ורכש שפות.

ראול למד אדריכלות באוניברסיטת מישיגן וסיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1935. ב-1936 הוא עבד בבנק הולנד בחיפה, בהנהלת ארווין פרוינד, ידיד סבו. ב"פנסיון רביץ" בחיפה, שם התגורר, פגש פליטים מגרמניה שסיפרו לו על האנטישמיות ורדיפת היהודים. סיפוריהם נגעו ללבו. סב-סבו מצד אמו היה יהודי גרמני בשם מיכאל בנדיקס.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה עבד ולנברג ב"חברה מסחרית מזרח אירופאית" ותוך זמן קצר הפך לשותף וידיד נשיא החברה, ד"ר קלמן לאוור, יהודי הונגרי שחי בשוודיה.

 

כיבוש הונגריה על-ידי הגרמנים 

עם כיבוש הונגריה על-ידי הנאצים והגעתו של אדולף אייכמן אליה, ב-19 במרץ 1944, גורשו לאושוויץ ולמחנות השמדה נוספים כחצי מיליון מיהודי הונגריה. ועד פליטי המלחמה של ארצות הברית, נענה לפניות ארגונים יהודיים ואישים בולטים, להציל 220,000 מיהודי בודפשט וביקש עזרה גם משוודיה הניטראלית. לאחר התייעצויות בהן היו מעורבים מנהיגים יהודים שוודים, נציג הקונגרס העולמי היהודי וד"ר קלמן לאוור, התמנה ראול ולנברג לעמוד בראש משלחת ההצלה בבודפשט.

 

שליחותו של ולנברג: ששת החודשים הגורליים בבודפשט 

ולנברג בן ה-31 הצטרף כמזכיר ראשון לשגרירות השוודית בבודפשט ב-9 ביולי 1944. היה עליו לנהל את המחלקה המיוחדת. תוך תקופה קצרה הוא ריכז צוות של 250 מתנדבים יהודיים. צעדו הראשון היה לעצב מחדש את "דרכוני החסות" השוודים ("השוצפאסים"), אשר העניקו חסות לנושאים אותם. הוא שכנע את עוצר הונגריה, מיקלוש הורטי, להכיר ב-5,000 דרכונים כאלו, כאשר למעשה חולקו 7,500 דרכונים. פעולה זו השפיעה על שגרירויות שוויץ, ספרד, פורטוגל והוותיקן ללכת בעקבותיו.

ולנברג שכר 32 בתים, ששימשו מחסה ל-15,000 יהודים. בתים אלו הפכו מאוחר יותר לחלק מהגטו הבינלאומי, שהיה מוגן על-ידי הצירויות של המדינות הניטראליות. בגטו שכנו כ-33,000 יהודים. כמו כן, הקים ולנברג שני בתי-חולים, בתי אוכל ובית ילדים. הכספים למטרות אלה סופקו על-ידי הג'וינט.

ב-15 באוקטובר 1944 נפלה ממשלת הורטי. השלטון החדש של מפלגת "צלב החץ" הפשיסטית, בראשות פרנץ סלאשי, החל בגירוש יהודים ובמעשי זוועה. כך גורשו כ-80,000 יהודים, רובם נשים, ב"צעדת מוות" מהונגריה לעבר גבול אוסטריה. רבים נספו בדרך. ולנברג עמל ללא הרף להצלת חיי-אדם ולעצירת הטרור. הוא איים, שיחד, ניהל משא ומתן ואף התערב אישית על-מנת להציל אלפי יהודים מגירוש.

פעולות ההצלה 

ולנברג ועמיתו פר אנגר הגיעו לתחנות רכבת מהן היו אמורים היהודים להישלח לעבודות כפייה, וניסו להציל יהודים בתואנה של חסות לבעלי דרכונים וכן לבעלי תעודות שוודיות, שהיו למעשה מזויפות. שנדור ארדאיי סיפר כי "ולנברג טיפס לגג הרכבת וחילק תעודות דרך דלתות שטרם ננעלו".

הוא הגיע לבדו או בלוויית עוזריו לבית חרושת ללבנים, ששימש כמחנה מעצר עד הגרוש, והציל מאות יהודים על-ידי חלוקת התעודות המושיעות.

בנובמבר 1944 נשלחו אלפי יהודים ל"צעדת מוות" בתנאים נוראים לאורך 200 ק"מ לעבר גבול הונגריה-אוסטריה. ולנברג ועוזריו נסעו אחרי המגורשים במשאיות, שהובילו מזון, תרופות ותעודות מאולתרות. בכך הצליחו לשחרר מאות אנשים מצעדת המוות ולהחזירם לבודפשט. בעיני היהודים המגורשים היה ולנברג "מלאך" ו"מושיע".

הפעולה האמיצה שלו סיכנה את חייו והביאה את אייכמן לאיים עליו שיירה בו, ב"כלב היהודי".

כשהגיע הצבא האדום לפרברי בודפשט, התכוננו חיילי הס"ס לבצע את הוראת אייכמן לחיסול כללי של הגטו. ולנברג איים על הגנרל הגרמני שמיטהובר כי בבוא הזמן יוצא להורג כפושע מלחמה אם יבצע פקודה זו. שמיטהובר ביטל את פקודתו. 70,000 היהודים ששכנו בגטו זה ניצלו ממוות. היה זה מבצעו האחרון של ראול ולנברג.

מעצרו והיעלמותו 

לוולנברג הייתה תוכנית לשיקום הונגריה ובמיוחד תוכנית סיעוד ושיקום היהודים. לשם מטרה זו יצא ב-17 בינואר 1945 עם נהגו, וילמוס לנגפלדר, כדי להיפגש עם המרשל הסובייטי, מלינובסקי, בדברצן. ולנברג ולנגפלדר נעצרו על-ידי חיילי הצבא האדום ועקבותיהם נעלמו. ידיעות על העלמם הגיעו לשוודיה, אך כל הניסיונות לגלות מה עלה בגורלם נכשלו. הגיעו דיווחים סותרים באשר למקום מוצאם.

  • בינואר 1945 – החודש בו נעלם ולנברג, הודו הרוסים כי הוא אכן נמצא בידיהם.
  • בפברואר 1945 – השגרירה הסובייטית קולונטאי הודיעה שוולנברג נמצא בברית המועצות.
  • ב-18 באוגוסט 1947 – תת שר החוץ הסובייטי וישינסקי הודיע כי "ולנברג איננו בברה"מ ולא ידוע לנו דבר עליו".
  • ב-5 באוגוסט 1953 – השגריר הסובייטי רודיונוב הכחיש שוולנברג היה אי-פעם בברית המועצות.
  • ב-1957 – תת שר החוץ הסובייטי אנדרי גרומיקו הודיע שוולנברג שהה בכלא הסובייטי אך נפטר מהתקף לב ב-17 ביולי 1947 וגופתו נשרפה.

הסובייטים התעלמו מכל דרישה לחקירת היעלמו של ראול ולנברג. שבויי מלחמה שחזרו למערב ממחנות בברה"מ העידו ואף חתמו על מסמכים, בהם הצהירו שוולנברג נראה בחיים אחרי מותו "כביכול". בית הדין הבינלאומי שהתכנס בשטוקהולם בינואר 1981, הצהיר: "יש לנו כל הסיבות להאמין שוולנברג עדיין בחיים".

ועדות למען שחרורו של ולנברג הוקמו ב-12 ארצות, ביניהן: שוודיה, ארצות הברית, אנגליה, קנדה, אוסטרליה, הולנד, גרמניה המערבית וכן ישראל.

ראול ולנברג הומלץ פעמים רבות לקבלת פרס נובל על עבודתו ההומניטארית. בפעם האחרונה ב-1983 על-ידי ולטר מונדייל ושמעון ויזנטל.

ישראל הכירה בוולנברג כחסיד אומות העולם בשנת 1963.

עץ חרוב נשתל על שמו בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, ב-11 בדצמבר 1979, בנוכחות אחותו, גב' נינה לגגרן ואחיו, מר גאי פון דרדל. אחיו ואחותו לא פסקו ממאבקם לשחרור אחיהם.

ישיבה מיוחדת של הכנסת הוקדשה לראול ולנברג ב-9 במאי 1983.

השירות הבולאי הנפיק לכבודו בול עם דיוקנו ב-1983.

ב-16 בינואר 1986 הוענקה לוולנברג אזרחות כבוד של מדינת ישראל על-ידי הנשיא חיים הרצוג בבית הנשיא.

 

בנאום "שלום וחירות" אותו נשא פר אנגר, שהיה דיפלומט בצירות השוודית ב-1944, בסן רמו ב-5 במאי 1983, הוא אמר: "ראול ולנברג היה אור שנגה בתקופת רמיסת כבוד האדם, כאשר כמעט מאומה לא נעשה על-ידי העולם החופשי".

האלפים שניצלו הודות למעשי הגבורה של ראול ולנברג הם עדות חיה למאמציו העילאיים. הוא ייזכר לנצח בתודה על-ידי העם היהודי לדורותיו ועל-ידי מדינת ישראל. 

[vc_single_image image="378" img_size="medium" alignment="right"]