Home לקסיקון סנש חנה

סנש חנה

hannasenesh

בת קתרינה ובלה. נולדה בי"א בתמוז תרפ"א (17.7.1921) בבודפשט, הונגריה למשפחת מתבוללים. אביה היה סופר נודע בארצו ואף שנפטר בגיל צעיר, השפיעה עליה דמותו כל חייה. היא למדה בבית ספר הונגרי, שבו היתה תמיד בין התלמידים המצטיינים. הרבתה בקריאה ולמדה לנגן בפסנתר וגם עסקה בפעילות חברתית, תרבותית וספורטיבית. בגיל צעיר התחילה לנהל יומן אישי, שהיה במרוצת השנים לאחת מסגולותיה הבולטות.
ב-7.12.1938 כתבה ביומנה: “אינני יודעת אם סיפרתי כבר שהינני ציונית… הכרה ברורה לי שזהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית ושהמפעל הנהדר בארץ ישראל אינו 'עורבא פרח'. אני יודעת שקשה יהיה, אבל הכל כדאי". היא החלה ללמוד עברית, לקרוא הרבה בנושאי היהדות, הציונות וארץ ישראל והצטרפה לתנועת נוער ציונית. לאחר שסיימה בהצטיינות את בחינות הבגרות עלתה לארץ ישראל בספטמבר 1939. כאן נכנסה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל ולאחר שסיימה בו את חוק לימודיה הצטרפה, בדצמבר 1941, לקבוצת שדות-ים שבחולות קיסריה. ניכר שחבריה בקבוצה עמדו עד מהרה על אישיותה וכשרונותיה, נתנו בה אמון ובחרוה לתפקידים אחראיים ומרכזיים. ב-8.1.1943, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, היא כותבת לפתע ביומנה: “היה שבוע שזיעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא". כעבור שבועיים אכן ניתנה לה ההזדמנות לכך כשהוצע לה להצטרף לקבוצה המתארגנת לשם הצלת יהודים מאירופה.
בנובמבר 1943 נשלחה לקורס אלחוט ובינואר 1944 עברה קורס צניחה. על הפגישה הראשונה עימה באותה תקופה מספר חברה לשליחות יואל פלגי: “…היא היתה גבוהה. בישיבתה, בשלבה את רגליה המוארכות והנאות ובהשעינה את ידיה על השולחן הקטן, היה משהו מלבב וכובש. חיילת היתה בחיל האויר. הכחול-אפור של מדיה הלמו יפה את תכלת עיניה. שערותיה החומות-כהות גלשו בשפעת תלתלים רכים סביב פניה המעודנים, המוארכים. היה בה משהו מאד הרמוני". לאחר שבועות של הכנות אינטנסיביות, הגיעה בינואר 1944, לקהיר. ובמארס 1944 הוטסה עם החבורה לבארי שבאיטליה. מטרתם העיקרית של הצנחנים, שיצאו לדרך כקצינים בריטים, היתה להגיע לארצות מוצאם באירופה, לארגן שם את היהודים לעליה ארצה ולנסות להציל יהודים רבים ככל האפשר. יומיים לאחר שהגיעה לאיטליה המשיכה חנה את דרכה וצנחה עם חבריה בלב כוחות האויב, לתוך מעין "אי" של הפרטיזנים היוגוסלביים, מקום שבו ניטלטלה כשלושה חודשים, מחכה בקוצר רוח להזדמנות הראשונה לעבור להונגריה.
פלישת הגרמנים ב-19.3.1944 הקשתה שבעתיים על התוכנית להסתנן להונגריה, ובכל זאת "כאילו בערה האדמה מתחת רגליה. היא חתרה בלי הרף לשם, אל עבר הגבול…” כותב ראובן דפני. ב-9.6.1944 עברה חנה בחשאי את הגבול ובו-ביום נתפסה בכפר שבקירבת הגבול. היא נלקחה לבית סוהר והואשמה בריגול. בבית הסוהר עונתה קשה בנסיון להציל מפיה מה האות הסודי של משדר הרדיו אשר עמה אולם היא לא גילתה דבר. פעם ניסתה להתאבד ומשלא הצליחה עונתה כפליים. חווייתה הקשה ביותר היתה כשהובאה לבית הכלא בבודפשט, הוכנסה לחדר קטן ובו מצאה לתדהמתה את אמה. הפאשיסטים איימו על חנה שאם לא תגלה את סודה, יענו את אמה לעיניה ויוציאוה להורג, אבל היא עמדה בקשי עורפה. האם והבת הוכנסו לאותו כלא שאליו נשלחים בינתיים גם חלק משותפיה של חנה שנתפסו וחנה היתה מעודדת אותם במתנות מעשה ידיה, שהיתה מגניבה אליהם וב"התכתבויות" דרך חלונה. כשתפסו הגרמנים כליל את השלטון בהונגריה שוחררה האם ואילו חנה הועברה לבית סוהר אחר. ב-28.10.1944 החל משפטה, שבו הודתה כי באה להציל יהודים והטיחה דברים קשים בשופטים. בכ"א בחשון תש"ה (7.11.1944) הועברה לבית סוהר אחר והוכנסה שם לתא הנידונים למוות. קצין מבית הסוהר שנכנס לתאה, הודיע לה כי היא עומדת להיות מוצאת להורג, והציע לה לבקש חנינה, אך היא סירבה ודרשה להגיש ערעור. בקשתה לא כובדה. בשעה עשר בבוקר הובלה לחצר הכלא, לפינת הכנסיה הקטן שבחצר. לא נערך לה טקס הכבוד האחרון הניתן למוצאים להורג. בשעה שעמדה מול החיילים היורים סירבה לכסות את עיניה. לאחר מותה, נקברה בבית הקברות היהודי בבודפשט, לא הרחק מקבר אביה. כעבור זמן מה קיבלה אמה של חנה פתק, שכתבה בתה ימים אחדים לפני ההוצאה להורג: “אמא אהובה! רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין כאן צורך עוד במלים… באהבה אין קץ – בתך". בכ"ז באדר תש"י (16.3.1950), שש שנים לאחר מותה, הובאה למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בקיבוצה של חנה, בשדות ים שבקיסריה, צנחו צנחנים והניחו זרי פרחים על ארונה. ראש הממשלה דוד בן גוריון, חבריה של חנה וראשי האומה, הניחו זרים על קברה.
חנה השאירה אחריה יומן וכתבים אחרים, בהם מחברת שיריה "ללא שפה". בין שיריה הנפוצים ביותר – “אשרי הגפרור", שכתבה ביוגוסלביה סמוך לזמן שעברה להונגריה, ונתחבב על חובבי שירה בארץ. הוא גם הולחן, הושר ומושר על ידי רבים. שירה האהוב ביותר הוא "הליכה לקיסריה" (“אלי, שלא יגמר לעולם") אותו כתבה בקיסריה ב-1942 והוא הולחן על ידי דוד זהבי. הניחה אחריה אם ואח.

[vc_single_image image="362" img_size="medium" alignment="right"]
[vc_gallery type="image_grid" images="362" title="גלריית תמונות" el_class="gallery-muntzahim"]