Home לקסיקון נובודבורסקי דוד

נובודבורסקי דוד

ot-halochem-banatzim

דוד נולד בוורשה ב-17 בנובמבר 1916 להוריו חיה וברוך נובודבורסקי. המשפחה התגוררה ברובע היהודי של העיר, ברחוב מילא 46, בבית רב-קומות שהכיל יותר ממאה דירות, אותן איכלסו דיירים רבים ושונים. היו ביניהם עניים ביותר, שגרו בדירות המרתף האפילות, אשר רבות מהן היו מחולקות באמצעות מחיצות כך שיוכלו לאכלס משפחות נוספות. כמו כן התגוררו כאן משפחות עשירות, שתפסו את קומות העליונות של הבית. כשם שנבדלו אלה מאלה במצבם הכלכלי, כך קיים היה כאן שוני רב גם באורח-חייהם, במנהגיהם ובהשקפת-עולמם של דיירי הבית. חיו בו זה ליד זה חסידים ומתבוללים, שומרי-מסורת ו"כופרים", ציונים מכל גוני הקשת וקומוניסטים הפועלים במחתרת.

משפחת נובודבורסקי לא נמנתה עם העניים המרודים, אך גם לא עם העשירים. היא אמנם התגוררה בדירה בעלת שלושה חדרים לא גדולים, אך למעשה הצטופפו שלושת הבנים, ההורים והסבתא בשניים מהם בלבד. את החדר השלישי, המרווח יותר, הפך ברוך נובודבורסקי לבית מלאכה. כאן הוא היה עוסק מבוקר השכם ועד לשעות הערב המאוחרות בכריכת ספרים – מלאכה, שלמרות מיומנותו בה, הוא הצליח לקיים ממנה את משפחתו רק בקושי רב. אשתו חיה נשאה יחד עמו בעול הפרנסה. היא היתה מיילדת – מקצוע שרכשה עוד בצעירותה אצל אמה – שרה'לה פיינבלום, המיילדת בעלת המוניטין ברובע כולו.

דוד היה הבן האמצעי במשפחה. יוסף, אחיו הבכור, היה גדול ממנו בחמש שנים. האח משה היה צעיר מדוד בחמש שנים. כאֶחיו ספג גם דוד מראשית שנותיו את ריח הדפוס והדבק של הספרים החדשים, את רעש המכונה לחיתוך הנייר ואת לחן הזמירות החסידיות שהאב היה מפזם בשעת העבודה. ברוך נובודבורסקי היה מחסידיו של הרבי מגור והנהיג בבית אורח-חיים חסידי, הקפיד על קיום המצוות וברוח זו שאף לחנך את שלושת בניו.

בגיל צעיר מאד נשלח דוד ל"חדר". הוא למד מהר ובשקיקה, ולפי עדותו של משה רוזן, חברו לאותה כיתת-"חדר", התבלט דוד בידיעותיו ובהתמדתו ובכל כיתה היה התלמיד המצטיין (כמה פעמים בשבוע היה מגיע ל"חדר" זה גם מורה מבחוץ וזה לימד את הילדים קרוא וכתוב בפולנית). אך דוד לא הסתפק בתורה שלמד בין כותלי ה"חדר". משכו אותו הספרים, שמילאו את הבית והיו הנכס הגדול ביותר של המשפחה, ובמיוחד הספרים החדשים שזה עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס. כל אלה היו מסקנים ומלהיבים אותו; והוא היה קורא כל שבא ליד, קורא ומוסיף דעת – קורא גם בהחבא, "במחתרת", ספרים שהאב אסר עליו. אחיו הבכור תמך בו ואמו היתה אשת-סודו והגנה עליו בשעת הצורך מפני האב. השקפות האם והסבתא (שגרה עמם) היו שונות במקצת משל האב. הן אמנם היו שומרות מסורת ומקיימות מצוות, אבל דגלו בחינוך יותר חופשי לילדים ואף סברו שעליהם ללמוד בבית ספר. על זכות זו, לעבור מה"חדר" לבית ספר, נאבק דוד זמן רב. כל בקשותיו ותחנוניו בפני אביו לא הועילו. רק כשמלאו לו עשר שנים – וגם אז רק הודות להתערבותה הנמרצת של האם, הועבר דוד לבית הספר של הקהילה היהודית שברחוב שווינטוירסקה 28.

בית הספר שקלט את דוד לא נחשב דתי במיוחד. שפת ההוראה בו היתה פולנית ונלמדו בו כל מקצועות היהדות, כולל הלשון העברית. בחייו של התלמיד החדש נתחוללו מעתה תמורות רבות. לא רק מראהו החיצוני השתנה כאשר הסיר מעליו את בגדיו החסידיים, אלא שכאילו כל שאיפותיו הכמוסות, כמו גם מרצו הרב וכשרונותיו המגוונים, מצאו להם כעת כר נרחב לביטוי ולהגשמה. זה כלל גם ספורט, ובעיקר כדורגל. עוד בלמדו ב"חדר" הוא היה מסתלק לעתים למגרש הכדורגל, כדי להשתתף במשחקים. הוא בלט שם בפיאותיו הארוכות וב"קאפוטה" השחורה שלבש, והילדים נהגו לקרוא לו "דער חוסיד" ("החסיד"). בבית הספר ניתן לו לפתח את כושרו הספורטיבי ובמשך הזמן נעשה שחקן הכדורגל המצטיין בכל בית הספר.

דוד אהב את המרחבים, נמשך לטבע ולנוף והצליח להדביק באהבתו זו את חבריו לכיתה בטיולים ובמסעות שהוא היה בין מארגניהם. הוא השתתף בהוצאת עתון בית הספר ונהיה לעורכו. העתון, שהודפס בהקטוגראף, שימש כלי לביטוי מחשבותיהם ומאווייהם של הנערים, וכן לרעיונותיו ויוזמותיו של העורך. והיו לו לדוד רעיונות למכביר והכשרון להוציאם לפועל: חוגים לשחמט ותחרויות בין השחקנים, מועדון-ערב (בתוך בית הספר) לפעילות חברתית ותרבותית, להקה דרמטית והעלאת הצגות לעת-מצוא. היו אלה חיים תוססים, מלאי פעילות וחדוות נעורים – ודוד בעל עמדה והשפעה, כעין מנהיגם הבלתי-מוכתר של נערים צעירים וגדולים ממנו. כאשר הוא החליט להצטרף לתנועת השומר הצעיר היה זה כמעט טבעי שרבים מבין חבריו הלכו עמו ואחריו.

 

בקן השומר הצעיר

"אני זוכר", כותב אחיו משה, "שמתמיד היה שואף לשנות את סדרי העולם ובעיקר היה קובל על מצבו הלא-נורמלי של העם היהודי בגולה". הוא האמין בכל לבו שלמצב זה קיים רק פתרון אחד: עליה לארץ ישראל ובניית עם עובד על אדמת המולדת. רעיונות אלה, שהביאו את דוד הצעיר לקן השומר הצעיר ושלהגשמתם פעל עד יומו האחרון, לא היו מקובלים בעת ההיא במשפחתו – ולא רק על אביו. אחיו הבכור יוסף, שרבה היתה השפעתו על עיצוב אישיותו של דוד, מקורב היה לאנשי השמאל ופעל בחוגי תרבות ומוזיקה ("אורפיאוס", למשל) שנוסדו על-ידם, ראה במהפכה הפרולטרית ולא בציונות את הפתרון הכולל. תוך כדי ויכוחים סוערים וחילוקי-דעות קשים עם האח שאהב והעריך, גיבש לו דוד את דרכו שלו. אף לאחר הצעיר, משה, היו דעות משלו ובמרוצת הזמן צירף גם את קולו למתווכחים. הוא השתייך ל"נוער בורוכוב", תנועת נוער שליד "פועלי-ציון שמאל", והגן בלהט על זכותה של לשון יידיש. דוד ניסה למשוך אותו אז לתנועתו – לצרפו לשכבת "בני-מדבר" בקן – אך הנער עמד על דעתו. משה הצטרף להשומר הצעיר מאוחר יותר. לדבריו, לאישיותו ודרך פעילותו של דוד היתה השפעה מכרעת על כך. אך הוא זוכר גם שכאשר כבר החליט להצטרף לקן ופנה לדוד כדי שזה ימליץ עליו (כפי שמקובל היה אז), הוא סירב… רק כשכבר היה בתנועה, הסביר דוד למשה את פשר סירובו: "ידעתי שאתה כבר מסוגל להחליט בעצמך וכי כל כמה שיהיה לך אכפת יותר ותתאמץ יותר להתקבל לתנועה, תדע אחר כך להעריך אותה יותר ולהיות מסור לה. כשהיית קטן, רציתי לעזור לך; כשבגרת, שוב לא היית זקוק לעזרתי".

את ההעמקה והביסוס לרעיונותיו חיפש דוד, כתמיד, בספרים. חובות בית הספר ותנועת הנוער וכל עיסוקיו הרבים לא ניתקו אותו מעולם הספרים. "הוא הסתפק בשינה של ארבע-חמש שעות ביממה, קרא הרבה ורק ספרות מובחרת", כותב משה, "וזוכר אני שהיה לו פנקס גדול מיוחד בו העלה את רשמיו ומסקנותיו על כל ספר שקרא. בפנקס זה היה רושם בדרך כלל בשעות אחת-שתיים אחרי-חצות – ולא אהב 'להתפאר' בקיומו. רק כאשר נערך ויכוח או משפט ספרותי על אחד הספרים שקרא היה מוציא את פנקסו זה וקורא ממנו קטעים רבים (הערכת הגיבורים, תיאורי הרקע ההיסטורי והחברתי, חוות דעתו). בדרך כלל לא הירשה לאף אחד לנגוע בפנקס זה ורק בנוכחותו הוא הירשה לי לפעמים לעיין בו. בתקופת ילדותי ונעוריי היה דוד המדריך העיקרי שלי בקריאה ובבחירת ספרים והשפעתו עלי היתה רבה מאד. במשפחה היה מכונה 'האינטליגנט' ולו הוקצתה המגירה הגדולה ביותר בארון המשפחתי בעל שלוש המגירות".

דוד היה בן ארבע-עשרה כשמת עליו אביו. המשפחה המיותמת נותרה ללא מקורות פרנסה. ההכנסות הזעומות מעבודת האם לא הספיקו לכלכלת הבית. יוסף, בן התשע-עשרה, קיבל על עצמו את ניהול הכריכיה. דוד נאלץ להפסיק את לימודיו בבית הספר התיכון ולהתחיל לעבוד, כדי לסייע בפרנסת הבית. הוא קיבל עבודה כזבן בבית מסחר גדול לאריגים שברחוב גנשה 1. במשך הזמן נעזרו בו הבעלים גם בעבודות המשרד – בניהול חשבונות וחליפת-מכתבים.

כל סדרי חייו של דוד השתנו מעתה. רק ברצונו העז ליותר השכלה ולהשתלמות לא חל שינוי. הוא לא היה מוכן לוותר על לימודיו התיכוניים ונרשם ללימודי-ערב בקורסים שונים, וצימצם עוד יותר את שעות השינה. "אישן מספיק בעולם הבא", נהג להתבדח כאשר אחרי יום העבודה בבית המסחר (גם שם ניצל כל רגע אפשרי לקריאה בספר והכנת שיעורים) והפעילויות המרובות בקן בשעות הערב, היה חוזר הביתה ומתיישב ללמוד.

קן השומר הצעיר בוורשה היווה בית שני לדוד. כאן הוא גדל והתפתח. הוא השתייך לקבוצה (קבוצת "עמלנים"), בה מצא לו חברים קרובים וידידים, ולגדוד (שכלל מספר קבוצות), שנודע בפעילותו הרבה וברמתם הגבוהה של חניכיו. במהרה עמדו מדריכיו וחבריו על טיבו של נער זה, ודוד "גלעדי" – כפי שכינוהו על שם הגדוד אליו השתייך – התחיל למלא תפקידים מרכזיים בגדודו ולאחר מכן – בקן כולו.

דוד הוכיח את כשרונותיו הארגוניים ואת כושרו ליזום דברים חדשים בפעילותו למען קרן קיימת לישראל, אותה ריכז בקן ובה הצליח להגיע להישגים לא-מבוטלים. אך התפקיד המסובך והאחראי שהוטל עליו – ובו הוא זכה להוקרה ולהערכה – היה זה של גזברות הקן. בפעילותו התנועתית היה זה עד כה האתגר הגדול. המשאבים הכספיים שעמדו לרשות התנועה לא יכלו מעולם לענות על צרכיו הרבים של הקן הוורשאי ההולך ומתרחב בהתמדה. בחושו המעשי הבין דוד שאחד התנאים הקובעים לגבי קיום הפעילויות הרבות והמגוונות שתיכננה הנהגת הקן הוא מצב הקופה – וקופת הקן היתה לרוב ריקה. הוא פתח ביוזמות חדשות, ארגן מגביות ומפעלים המכניסים כספים, הקפיד על תשלום דמי-חברות, ולשם כך קיים מגע אישי עם מאות חניכים והידק קשרים עם מוסדות חוץ רבים. כל אלה היוו חידוש מרנין בפעולותיו ה"פיננסיות" של הקן – בעיקר משום שהוכתרו בהצלחה. כמעט לפלא נחשב הדבר, כיצד הצליח דוד "גלעדי" בעת כהונתו כגזבר להביא את הקן הוורשאי למצב של יציבות כספית יחסית ולשמש דוגמה בתחום זה לקנים אחרים.

דוד ראה עצמו קודם כל איש המעשה, לא "איש המילים". כאשר נטל רשות דיבור באסיפות האינסופיות של הגדוד היה אורח דיבורו ענייני וקצר. הצעירים הקשיבו בעניין לחברם הנחשב שתקן מטבעו, המשמיע דבריו רק כשיש לו "משהו להגיד". תכונות אלו הן שקבעו, בוודאי, לא במעט את תחומי פעילותו ואת העובדה שלא עסק בתפקידי חינוך והדרכה בקן.

בשלהי שנת 1937 התחילו ראשוני גדוד "גלעדי" לצאת לקיבוץ ההכשרה בעיר סלונים שבמזרח פולין. הקיבוץ נקרא בשם "במבחן"4 והשתייכו אליו בוגרי הקנים מוורשה, קאליש, לודז' ועוד. דוד נובודבורסקי לא היה בין היוצאים. כל חלומותיו להצטרף אל חבריו ולהכשיר עצמו לעליה לארץ ישראל ולחיי קיבוץ לא נתגשמו. לפי זכרונותיו של משה רוזן, לא יכול היה דוד – המפרנס העיקרי של המשפחה – להשאיר את אמו האלמנה ואת סבתו המשותקת ללא מקורות-קיום בטוחים. אך אחיו הצעיר משה מעלה סיבה נוספת. הוא זוכר כיצד לא פעם היה דוד חוזר הביתה כשהוא נרגז ונסער ואומר: "שוב דוחים לי את היציאה להכשרה". ה"דוחים" היו הנהגת הקן, שלא מוכנה היתה עדיין לוותר על פעילותו כגזבר ולשחררו מהתפקיד.

הוא היה קשור לחבריו, שרובם כבר התרכזו בסלונים, קיים איתם התכתבות רצופה וחי מרחוק את הבעיות והקשיים של קיבוץ הכשרה בהתהוותו וגיבושו. עוד מעט והוא ישאר מבודד כלשהו בין המבוגרים שנשארו בקן, ומרוחק מטובי חבריו.

את הבדידות האישית הפיגה הידידות הקרובה שהתחילה להירקם בינו לבין רבקה שפירשטיין ושבמרוצת הימים היתה לחברות לכל חייהם הקצרים. הם נפגשו בקן. רֶבֶּקה, כפי שקראו לה, היתה צעירה מדוד. השתייכה לגדוד "בחזית" – הגדוד שאמור היה לקבל את הנהגת הקן ושבין חבריו התבלטו מרדכי אנילביץ' ושמואל ברסלאב. היא הצטרפה לקן בגיל צעיר מאד ועברה את כל שלבי החינוך התנועתי – מעדת "בני-מדבר" ועד לשכבת הבוגרים. באופיה, בחזותה ובהתנהגותה היתה "היפוכו" של דוד. היתה כובשת לבבות בפרצי צחוקה העליז, באהבתה את החיים ובשמחת נעוריה הפורצת ומדבקת. התעניינה בתרבות ובאומנות ובתחומים אלה אף היתה פעילה בקן. דוד השתקן, הסגור, השוקל את דבריו ומעשיו בכובד-ראש ואפילו ברצינות-יתר, הלך שבי אחרי הבת השובבה הזו ושוב לא נפרד ממנה. במשך הזמן נהייתה רבקה בת-בית במשפחתו ונתקבלה בחיבה על ידי אמו ובשמחה על ידי סבתו הזקנה והחולה.

דוד היה קשור לסבתו כל ימיו. מאז ימי ילדותו היא התגוררה בביתם. בכל תהפוכות הזמן, אפילו בימי המחסור הקשים, לא הסכימה אמו להצעת אחֶיה, שמצבם הכלכלי היה טוב יותר משלה, להעביר את האם לגור אצלם. בשנים האחרונות חלתה, היתה משותקת בגופה ונזקקה לעזרה וטיפול תמידי. משה רוזן, בזכרונותיו, מעלה על נס את יחסו של דוד אל סבתו החולה, את המסירות בה היה מטפל בה ואת הרוך והאהבה שהעניק לה בשעותיה הקשות. הוא רואה בכל אלה ביטוי לסגולות נפשו התרומיות של חברו, כאשר הוא זוכר לציין שהנכד האהוב על הסבתא היה יוסף ולאו דווקא דוד…

באותו זמן בערך הגיע גם מועד גיוסו של דוד לצבא. הוא התייצב – ונפסל. הוועדה הרפואית פסקה שדוד נובודבורסקי אינו כשיר לשירות בצבא פולין וקבעה לו דרגת בריאות סוג ד' – הנמוכה ביותר. במשפחתו נתקבלה קביעה זו בשמחה (איש לא היה מעוניין בגיוס זה!), אך גם בפליאה. כיצד קרה הדבר – והרי דוד הוא "סמל הבריאות", ספורטאי מעולה. מה הסיבה לכך שהוא נדחה?!

דוד התחמק תחילה מלהשיב לשאלות, אך לבסוף גילה את הסוד: בשעת אחד המשחקים בכדורגל הוא ספג מכה קשה בעינו. העין נפגעה. למעשה הוא אינו רואה בעין אחת. מכיוון שהוא מרכיב משקפיים, לא הבחין בכך איש. הוא אמנם סבל כאבים בעינו, אך לא רצה להדאיג את אמו, ואמנם הצליח לשמור על סודו הכמוס זמן רב.

בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה חיו יהודי ורשה, כמו יהודי פולין כולה, באווירה של תעמולה אנטישמית פרועה ורבו מעשי ההתנכלות לחייהם ולרכושם. המדינה כולה הרבתה "לעסוק" ביהודים ורעיונות הנאצים שמעבר התפשטו בה עוד טרם צעדו בעלי רעיונות אלה במצעד נצחון על אדמתה. כנופיות חוליגנים, שבלטו בהן סטודנטים מהאוניברסיטאות, ארבו ליהודים ברחובות, ניסו לגרשם ממקומות בילוי ונופש, הצרו את צעדיהם ברחובות המרכזיים של ורשה ולפגוע בשכונות המאוכלסות יהודים לרוב. ישראל גוטמן מספר בספרו5 כיצד ניסו כנופיות צעירים "בני-טובים" לעקור את היהודים מן ה"גן הזאקסי", שהיה בבחינת שער לשכונה היהודית, ועל ההתארגנות להציב כוח הגנה מול כוח הבריונים. בקן ורשה התארגנה קבוצה כזאת להגנה עצמית ובראשה עמד מרדכי אנילביץ'. משה נבו מספר בזכרונותיו על דוד אחיו, שהוא היה משתתף פעיל במיבצעים יזומים להרתעת הבריונים האנטישמים וכי הוא דגל ברעיון של "הקמת יחידות קרביות להגנה עצמית פעילה". הוא אף מספר על אחד המקרים שנחרתו בזכרונו, שדוד היה מעורב בו, ושאגב ניתן ללמוד ממנו על תכונות-יסוד נוספות באישיותו:

חבורת צעירים, וביניהם דוד ורבקה, עברה לתומה ברחוב נובי-שוויאט, רחוב שלרוב חששו יהודים להימצא בו ובפרט לא לדבר בלשון יידיש. כאשר הגיעו לקירבת הבית מספר 15, באה מולם חבורת סטודנטים פולנים. אלה, בראותם יהודים במקום כה בלתי-צפוי, החלו להשמיע דברי גנאי ועלבונות כלפי יהודים סתם ובחורה יהודיה בעיקר. אך הערות הבוז והלעג העוקצני והמשפיל כוונו דווקא כלפי "האיש הנוצרי" המתיידד עם "ז'ידים". הם התכוונו לדוד. שערותיו הבהירות ועיניו הכחולות – כלומר, קלסתר-פניו הגויי (מאוחר יותר השתגר הביטוי "פנים אריות") – יכול היה להטעות כל "מומחה גזע". דוד רמז לחבריו שיסתלקו מהר והוא, בהרף-עין, הניף את תיק העור הכבד שלו (שהיה מלא מטבעות כסף, תרומות לקק"ל) והלם בראשיהם. מופתעים ונדהמים מהמהלומות הבלתי-צפויות, שהפילו מישהו מהם על המדרכה, הם פתחו בצעקות וקללות. באנדרלמוסיה שקמה ברחוב, הסתלק דוד בקופצו אל חשמלית חולפת. אפשר שזה היה שיעורו הראשון בלחימה שעתידה היתה לבוא במהרה.

ב-1 בספטמבר 1939 פתחה גרמניה הנאצית במלחמה נגד פולין. ב-7 בספטמבר החלה יציאה המונית מן הבירה ורשה. רוב הנמלטים היו גברים צעירים, ששמעו בקולו של הקולונל אומיסטובסקי (הממונה על ההסברה ומן האחראים להגנתה של ורשה), שקרא ברדיו "לכל הגברים הכשירים לשאת נשק, לעזוב את העיר וללכת מזרחה". יהודים רבים היו בין היוצאים וביניהם גדול היה חלקם של צעירים וחניכי תנועות נוער. באותו בוקר של ה-7 בספטמבר היו ביניהם גם שלושת האחים נובודבורסקי ופניהם לכיוון המזרח. גורלם של הרבים היה גם גורלם. גם הם, כאחרים, נסו לאורכם של כבישי פולין המופצצים, וגייסות גרמניה המתקדמים ממש דורכים על עקבותיהם. בני מזל היו. שלושתם הצליחו להגיע לביאליסטוק, שכבר נתונה היתה תחת השלטון הסובייטי. העיר נראתה רחוקה מוורשה, אשר בה כבר שלטו הנאצים. יוסף, איש השמאל הוותיק וקומוניסט בנפשו ובהשקפותיו, כאילו הגיע "הביתה". הלך מיד ונרשם אצל השלטונות וקיבל מידם דרכון סובייטי, והנה הוא כבר אזרח. אֶחיו, דוד ומשה, דחו את האפשרות הזאת בצורה נחרצת. קבלת האזרחות הסובייטית לגביהם אמרה, קודם כל, ויתור על סיכויי העליה לארץ ישראל. לא לשם כך הם עזבו את ורשה.

דוד החל בחיפושים לאתר את אנשי קיבוצו שאמורים היו להיות בעיר סלונים, גם היא בתחום הסובייטי. במהרה התברר לו ש"ההכשרה" שם התפרקה ורוב אנשיה עברו לעיר רובנה. הוא נפרד מאֶחיו ופנה לרובנה, כדי להצטרף שם לחברי תנועותו וקיבוצו. באותה עת התרכזו כבר בעיר רובנה מאות חלוצים ושומרים על הנהגותיהם ולפניהם יעד ברור: העיר וילנה שבליטא. השמועות אמרו שמשם, מליטא העצמאית, תיפתחנה אפשרויות עליה לארץ ישראל, ושם יש לרכז את המוני החלוצים שהצליחו להימלט משלטון הנאצים וגם את אלה שלא היו מוכנים להישאר באיזורים הסובייטיים. תנועה בלתי-פוסקת של באים ויוצאים התנהלה כאן – וטיבה מוסווה מעיני השלטונות (סתם פליטים שברחו מהגרמנים!). אורגנה רשת הברחה מסועפת ויעילה, עם נקודות-ריכוז ליוצאים, ידיעת הגבולות, בקיאות בדרכים, סימון נקודות התורפה – וכל זה נתון במירוץ קדחתני עם הזמן: פן יחסמו לחלוטין את הגבולות – הסובייטים, הגרמנים, הליטאים – ואז הכל ייגמר. ובינתיים הולכים בין הגבולות, ואם כי יש כבר אנשים שנאסרו וגם נכים מקפיאה בקור – אין מוותרים.

דוד שרוי בתוך מערבולת זו של עשייה וציפייה, וחרדה, משתוקק בכל לבו להיות בין ההולכים לווילנה – אך דוחה את יציאתו מיום ליום. הוא לא יילך בלי רבקה. זו נשארה בוורשה. הוא מצליח להעביר לה את הידיעה שהוא מצפה לה כאן, ברובנה, כדי להמשיך יחד איתה לווילנה – ושיש להם תקווה. סוף סוף יש תקווה. אמו הצליחה להימלט מוורשה והיא נמצאת בביאליסטוק עם אחיו. אך מרבקה אין לו כל ידיעות. מה עליו לעשות? היצטרף אל חבריו בווילנה, בה הם כבר ארגנו מחדש את קיבוצם, ואם תהיה עליה – הם יהיו בין העולים; והוא הרי שייך להם. ומה יהא על רבקה? האם תוכל להגיע לווילנה בלעדיו? הרשאי הוא להשאיר אותה בוורשה, בלי שיידע מה קורה איתה? היכול הוא להמשיך לווילנה בלעדיה?

קרוע בנפשו, אכול דאגות ולבטים, מחליט דוד את החלטתו הגורלית. בינואר 1940 הוא חוזר לוורשה. היה עליו להבריח את הגבול, ללמוד את כללי ההתנהגות בדרכים השורצות גרמנים, ברכבות האסורות על יהודים. עליו להתחזות ל"ארי", כאשר אין בידיו שום תעודה שתאשר זאת. כן עליו לשים לב לכל פרט ופרט, כי הוא יזדקק לכך בדרכו בחזרה. עם רבקה. הוא הגיע אליה מלא תוכניות ושופע מרץ, בוטח בעצמו, סומך על "מראהו הטוב", והיה מוכן לצאת איתה לדרך מיד. אך הוא מצא רבקה אחרת, כאילו אין זו אותה נערה עליזה ושופעת חיות כפי שהכיר. הוא ראה לפני עיניו הנדהמות בחורה חולה ותשושה בעלת עיניים עצובות, המתקשה להעלות חיוך על פניה הדוויות. רבקה היתה חולה בטיפוס ולכן הוא ציפה לה לשווא. כעת ידע שהיא לא תוכל לעשות עמו את הדרך לווילנה, שלכל התוכניות שרקם אין שחר, וכי עכשיו רבקה זקוקה לו יותר מתמיד.

"מכאן ואילך מתחילה חליפת-מכתבים בינינו", כותב משה אחיו, "לפעמים ברמז דק, לפעמים בשפת סתרים, מודיעני דוד על פעילותו במחתרת בתנועת השומר הצעיר בוורשה, על הקמת הנהגה חדשה ועל ייסוד קיבוץ ברחוב נאלבקי, על קשיי הקיום שלו ועל קשיי קיום התנועה בתנאים החדשים. אנשי השומר הצעיר, אם כי מעולם לא למדו שיטות פעולה בתנאי מחתרת – כשהגיעה השעה התברר שהם מומחים לקשר חשאי, להסוואת פעולות וטשטוש עקבות. דוד הודיעני על הנהגת הטלאי הצהוב, על הקמת הגיטו ביום 15 בנובמבר 1940. אז מלאו לו בדיוק עשרים וארבע שנים. הוא כתב לי על השפלת כבוד האדם ועל חטיפות אנשים לעבודה".

לנוכח ידיעות אלו מתמלא משה דאגה ליקיריו – לאמו שלא יכלה להסתגל לחיי פליטוּת בעיר זרה וחזרה לוורשה, אך בעיקר הוא חרד לגורלו של דוד: "למעשה היו לו כל התנאים להתחמק מידי הרוצחים הנאציים: קלסתר-פנים גויי מובהק, מבטא פולני עממי עסיסי וגם שליטה מצויינת בלשון הגרמנית, אך הסיבה לחרדתי היתה טמונה באופיו הגאה של דוד. הוא מעולם לא הירשה למישהו לפגוע בכבודו, בכבוד חבריו או בכבוד עמו. במקרים כאלה היתה תגובתו מיידית ונמרצת, כמעט אינסטינקטיבית…"

 

בגיטו

בסוף שנץ 1939 וראשית שנת 1940 חזרו מווילנה שבליטא אל ורשה אחדים מחברי ההנהגה הראשית של השומר הצעיר, כדי לעמוד בראש תנועתם בפולין הכבושה בידי הנאצים ולנהל אותה בתנאי מחתרת. אלה היו: טוסיה אלטמן, יוסף קפלן, מרדכי אנילביץ' ושמואל ברסלאב.

"התפקיד הראשון שעמד בפני מרדכי וחבורת החוזרים הוא קיבוץ הפזורים. בשורת השליחים שחזרו קבע עשתה לה מיד כנפיים. הלשכה הזמנית של ההנהגה נקבעה ברחוב לשנו 4-6, בדירה שבעבר היתה מרכז התנועה בפולין ובאירופה כולה. בימי ההפצצות פלשו לתוך הדירה העזובה משפחות שאיבדו קורת-גג וישבו בתוכה גם אחדים מחברי התנועה. לחוזרים הוקצה חדר אחד לשמש לשכב ומיד היה החדר ככוורת"6.

לכתובת זו, לשנו 6 דירה 16, עברו לגור גם רבקה ודוד נובודבורסקי. הם לא הצטרפו ל"הכשרות" שקמו במשך הזמן, אך חדרם המשפחתי, שנמצא במרכז העצבים של התנועה-במחתרת, שימש מקום מיפגש וקשר עם המשפחה התנועתית כולה. כאן, במקום סתר, הרכיב דוד את מכשיר הרדיו החשאי וכאן היו מכינים את הביולטינים עם החדשות מהעולם. דוד נהיה לספק הראשי של הידיעות גם לעתונות המחתרת של התנועה, שהופצה גם בין רבים בגיטו ושימשה מקור חשוב למידע, לקשר ולקביעת עמדות.

בשלהי קיץ 1941 פרצה בגיטו מגיפת הטיפוס. בין קורבנותיה היו אמה של רבקה ואמו של דוד. המוות היה עד אז אורח קבוע בגיטו, אך בחורף שבין 1941 ל-1942 הוא נהיה לבן-בית. מוות מרעב, מקור, ממחלות, ממגיפות. אולם הגיטו ככלל נאבק על החיים, על הקיום, וציפה לחדשות טובות מחזית המזרח.

כאשר התחילו להסתנן הידיעות הראשונות על רצח המוני במזרח, על טבח קהילות יהודים בעריהן ובעיירותיהן של ליטא ורוסיה הלבנה – הן נתקבלו "בתדהמה וזעם אין-אונים"7. אולם יהודי ורשה סברו, כי הגורל המר שפקד את אחיהם בשטחי המזרח – שמקודם שייכים היו לתחום השלטון הסובייטי וכעת קרובים לקווי החזית – אינו מלמד בהכרח על כוונותיהם של הנאצים כלפי יהודים בארצות המערב, וכן לא כלפי גיטו ורשה המתקיים כבר זה יותר משנה; והרי עובדה היא שכאן לא התרחש כדבר הזה…

התנועות החלוציות שלחו שליחים לווילנה לקשור קשר עם אנשיהן ולוודא את המתרחש לאמיתו; ואילו מווילנה נשלחו שליחים לוורשה, כדי לספר על טבח רבבות יהודים בפונאר – ולמסור את הקריאה להתגוננות בנשק. קריאה זו הושמעה בגיטו וילנה ביידיש ובעברית בערבו של ה-31 בדצמבר 1941. בליל "סילווסטר" זה התכנסו בחשאי כמאה ועשרים חברים, שרידי התנועות החלוציות, ושמעו לראשונה מפיו של אבא קובנר את מילות הכרוז הקורא למרד שחיבר קודם לכן. טוסיה אלטמן, שהגיעה לביקור לפני מספר ימים, נכחה בהתכנסות והיא שקראה את הכרוז בלשון העברית. בין היתר נאמר בכרוז:

"…כל דרכיה של הגסטאפו מובילות לפונאר, ופונאר היא מוות… היטלר

זומם להכחיד את כל יהודי אירופה. נפל בגורלם של יהודי ליטא להיות

הראשונים בתור. אל נלך כצאן לטבח!… התשובה היחידה למרצח –

התגוננות!…"8

 

עם "המטען" הזה חזרה טוסיה לוורשה. גם אריה וילנר, מחנך ומדריך ותיק ומנוסה מוורשה, עזב באותם הימים את המחבוא הבטוח במנזר שבסביבת וילנה והלך לוורשה כדי להפיץ שם את רעיון המרד וההתנגדות. ישראל גוטמן קובע:

"גם לאחר שהובאו הדו"חות מווילנה לא פגה-כליל השאננות בתנועה.

אריה [וילנר], שחזה את הגיהנום בעליל, לא ידע מנוח. היה מופיע בפני

הגדודים, בחוגים שונים מחוץ לתנועה, ובכל מקום טען והוכיח כי הרציחות

שבמזרח אינן תופעה ספורדית, אלא משום התנקשות מוחלטת בקיום העם

היהודי עלי-אדמות. השומעים נחרדו, התייסרו בנדודי-שינה – ולאחר כמה

ימים חזרו אל מציאותם כמות-שהיא עדיין. היו שאמרו כי על אריה עבר

זעזוע קשה והוא נתקף רוח בלהות…"9

 

דוד נובודבורסקי ואריה וילנר השתייכו פעם לאותו גדוד ("גלעדי") ואמורים היו להיות באותו קיבוץ. בפגישתם המחודשת, בין חומות הגיטו, מצא דוד לא רק חבר משכבר הימים שעמו ניתן להעלות זכרונות מן העבר, אלא ניצב בפניו אדם שהשכיל לקרוא את אותות ההווה הנורא – וניסה למצוא לו תשובה ודרך.

ב-22 ביולי 1942 התחילו הגירושים ההמוניים הראשונים מגיטו ורשה. הגרמנים הודיעו על "אויסזידלונג" – העברת חלק מאוכלוסיית הגיטו למקומות חדשים בשטחי המזרח. הם קבעו "מכסות", ואלפי יהודים נתפסו יום-יום, הובאו לחצר הגירושים (ה"אומשלאגפלאץ") ומשם שולחו ברכבות – הלאה… שבעה שבועות – חמישים ואחד יום – נמשכו הגירושים.

באחד מימי אוגוסט נלכד גם דוד נובודבורסקי ל"משלוח". הרכבת הובילה לטרבלינקה. השם והמקום היו בלתי-ידועים עדיין ליהודי ורשה, ואם אפילו הסתנן משהו לאוזניהם – איש לא שיער עדיין שטרבלינקה הוא מחנה-מוות – בית-חרושת למוות על ידי חניקה בגז. דוד הצליח להימלט משם חי. כשנשלח להעמיס את בגדי המומתים על הקרונות הוא הסתתר בין הבגדים ולא יצא יותר. כשיצאה הרכבת את שער המחנה, קפץ מתוכה. הוא נפצע ונחבל בכל חלקי גופו – אבל נשאר בחיים. לילות רבים נדד – פצוע, רעב, רדוף מראות זוועה, עד שהגיע לוורשה לגיטו. הפגישה עמו ודברי עדותו תוארו ותועדו:

"…שלשום חזר דוד נובודבורסקי, ברח מטרבלינקי. המום, מכוסה חבורות ושריטות,

שכב יום תמיד עד שאפשר היה להציל מפיו קורות הימים האחרונים. במו-עיניו ראה

את הנכנסים חיים לתוך ביתן תמים ואת הגופות החנוקות המוצאות משם. באים טרנספורטים ללא הרף… שום דבר לא מעיד על טיבו של המקום. מקלחת, מובילים

אותם לחיטוי ולמקלחת…. את דוד אני מכיר היטב… אבל לא שמעתי כי גורש. עתה

בא כפליט-מבשר מטרבלינקי…"10

 

המורה אברהם לווין רשם ביום השישי, 28 באוגוסט 1942, ביומנו:

"…היום היתה לנו שיחה ארוכה עם דוד נובודבורסקי, ששב מ[טרבלינקה]. סיפר לנו

בפרטות כל פרשת סבלו מן הרגע בו נחטף עד אשר נמלט ממקום ההריגה ועד אשר

שב לוורשה. מדבריו מתאשר עוד פעם באופן שאין להטיל כל ספק שכל המשלוחים,

בין שנחטפו ובין שהלכו מרצונם הטוב, מוצאים להורג ואף אחד אינו ניצל. זוהי האמת הערומה ומה נורא הוא לחשוב, שבשבועות האחרונים נמשדו לכל הפחות כשלוש מאות

אלף יהודים מוורשה ומערים אחרות, ראדום, שדלץ, ועוד ועוד. ערכנו מדבריו גביות-עדות, כל כך מזעזעת, שאין להעריכה ולתפסה במלים… אל אלוהים! האם באמת ניתם עד אחד? – כעת אין כבר כל ספק, שכל המגורשים נרצח נפש"11.

 

דוד, "הפליט-המבשר" מטרבלינקה, התהלך כעת בין חבריו כשהוא נושא עמו את עדות הדמים ואת התביעה – לנקום. הוא לא יצא משם שבור ברוחו ולא היה מוכן להיכנע לאותו גורל – שלפי נסיונו נגזר על כולם. הפעם הוא הצליח להימלט ממנו; אך האם ניתן להימלט מגורל זה? כל ישותו אמרה מרד והתנגדות. כל היתר איבד עכשיו מחשיבותו. הוא עבר, עם רבקה, מדירתם המשפחתית שברחוב לשנו למעון התנועה שברחוב מילא. הוא עתה בין ראשוני החברים ב"ארגון היהודי הלוחם" (אי"ל) המוקם בגיטו. בוויכוחים, בהתלבטויות, ברגעי ספק ומבוכה – דעתו נחושה. "הוא נמנה על הקיצונים, המלבים את רצון הלחימה"13.

 

הלוחם

מיפקדת האי"ל חילקה את אנשיו לעשרים ושתיים קבוצות לוחמות. דוד נתמנה למפקדה של אחת מהן. הגיטו כולו חולק לאזורי פעילות ולחימה. קבוצתו של דוד הוצבה בשטח ה"שופים" (בתי המלאכה) של טבנס-שולץ14. למפקד האיזור נתמנה אליעזר גֶלֶר15. דוד היה חבר במיפקדת האיזור. שטח השופים – המכונה גם "הגיטו הפרודוקטיבי" – כלל את: צד המספרים הזוגיים של רחוב לשנו (חומת הגיטו הפרידה צד זה מצד מספרי הפרט, שהשתייך לצד ה"ארי") והרחובות נובוליפיה, נובוליפקי, סמוצ'ה וכרמליצקה. בין רוב הבתים באיזור הזה היה קשר דרך עליות הגג ואפשר היה לעבור מבית לבית מבלי שיבחינו בדבר מבחוץ. בסיסי האי"ל באיזור זה נמצאו בבתים מספר 36 ומספר 56 שברחוב לשנו. בזה שבמספר 56 "אורגן" גם חדר-מעצר, בו הוחזקו בשעת הצורך אותם מעשירי הגיטו שסירבו לתרום לארגון לצורך רכישת נשק. הנשק שבידי הלוחמים היה מועט ומחירו האמיר מיום ליום. כדי להשיגו אסור היה לברור באמצעים. מעיד יעקב פוטרמילך:

"…כסף השגנו בדרכים שונות: מיהודים עשירים שנתנו לנו מרצונם, לפי דרישותינו,

כי הבינו בעצמם את חשיבות מעשינו. והיו יהודים אחרים, שנתנו רק לאחר לחץ

ואיומים. והיו אף כאלה שנאלצנו לשימם במאסר ואפילו לכבדם במכות, כדי להוציא

מהם את הסכום הנדרש. היינו משוכנעים בצדקת מעשינו, כיוון שהכסף היה קודש

אך ורק לרכישת נשק…"16

 

לאותה מטרה עצמה תוכננו וגם בוצעו פעולות נרחבות יותר. באחת מהן, שהתקיימה בפברואר 1943, השתתפו עשרה מטובי הלוחמים. נערכה התנפלות מזויינת על הבנק של הגיטו. הבנק נמצא ברחוב נאלבקי 37, מול בית החרושת בראואר, מקום בו הסתובבו ללא הרף משמרות האויב. לוחמים אחדים היו מאופרים ואחדים כיסו את פניהם במסכות. כל נשקם היה אקדח אחד ויחיד וכמה רימונים.

מאותו אקדח ירה דוד נובודבורסקי יריה באוויר, כאות להתחלת המיבצע. האנשים שבמקום נשכבו מיד מפוחדים על הרצפה. השוטרים ששמרו על הבנק הוצאו מכלל פעולה. מאה אלף זלוטי, שנלקחו מקופת הבנק, הוטמנו בתוך דודי-בישול. שתי לוחמות, "עובדות מטבח" המובילות אוכל כביכול, העבירו את הדוודים ליעדם.

בסוף פברואר 1943 קיבלו הקבוצות של דוד נובודבורסקי, שלמה וינוגרון17 ובנימין ואלד18, המפקדים בשטח השופים, פקודה להעלות באש את השופ של האלמאן19 – את הבניינים, המכונות, העץ הגולמי והרהיטים המוגמרים שכבר עמדו מוכנים למשלוח לגרמניה (עד לאותו זמן הועסקו בשופ זה כאלף יהודים. בראשית פברואר הודיעה ההנהלה על חיסול השופ ו"העברת העובדים לסביבות לובלין". האי"ל פירסם כרוז הקורא לאנשים להתנגד לפקודת הגרמנים ולא ללכת. הם אמנם לא התייצבו למשלוח. האלמאן, שנכשל במזימתו, הודיע שאין הוא אחראי יותר לגורל עובדיו וכי השופ יפורק). הלוחמים ביצעו את המשימה במלואה. יעקב פוטרמילך, שהשתתף במיבצע, מסכמו כך:

"…כשעזבנו את השטח היה כבר השופ של האלמאן אפוף תמרות אש ועשן,

שנישאו אל-על לשמים החשוכים… זו היתה פעולה ראשונה שלנו בהיקף כה

גדול. ההצלחה המלאה של הפעולה נסכה בנו אומץ ובטחון לקראת פעולות

מיקוש ופיצוץ נוספות של מחסנים ושופים…"20

 

ואמנם, בחודשים פברואר ומארס גבר בשופים של טבנס ושולץ כוחו של האי"ל והשפעתו. התהדק הקשר בין הקבוצות הלוחמות ונתחשלה האחווה בשעת ביצוען של משימות משותפות. הלוחמים זכו להוקרה בקרב היהודים ולפירסום רב לאחר שנודע שהם שיחררו בכוח את היהודים הכלואים בבית המעצר שבשופ של שולץ, ועל ידי כך הצילו אותם משילוח.

 

בימי המרד

בלילה שבין ה-18 ל-19 באפריל נמסר למפקדים והלוחמים בשטח טבנס-שולץ כי חומת הגיטו מוקפת אנשי ס.ס. ואוקראינים, ושעליהם להיות מוכנים לקרב. הפלוגות ניצבו בעמדותיהן. פלוגתו של דוד נובודבורסקי, המבוצרת ברחוב נובוליפיה 67, בדומה ללוחמים בעמדות הסמוכות, ציפתה לכניסת הגרמנים ולמתן האות המוסכם.

בחמש בבוקר נראו כמה יחידות גרמניות צועדות לאורך רחוב לשנו. לאחר מכן עברו יחידות של אנשי ס.ס., אוקראינים ומשטרה; אחריהם עברה קבוצת גרמנים רכובים על אופנועים מלווים כשתי עשרות משאיות גדושות גרמנים בכוננות מלאה. סגר את הטור מטבח-שדה צבאי. הם עברו לאורך רחוב לשנו מהצד הארי ובהגיעם לרחוב כרמליצקה פנו שמאלה, אל הגיטו המרכזי. מכיוון הגיטו המרכזי התחילו להגיע הדי יריות והתפוצצויות. לאחר מכן נודע שבהתנגשות הראשונה עם הגרמנים נחלו הלוחמים היהודים הצלחה מרובה.

בשעה שתים-עשרה בצהרים פירסמו מנהלי השופים של טבנס-שולץ הודעה לעובדים הקוראת להם לחזור לעבודה, ומוסרת כי האקציה בגיטו המרכזי מכוונת רק ליהודים הלא-פרודוקטיביים ואין היא נוגעת כלל לעובדי הייצור. היהודים שוב לא האמינו להם; רובם הסתגרו בבונקרים.

הקבוצה שבפיקודו של יעקב פייגנבלאט21 היתה כל הזמן בקשר הדוק עם קבוצתו של דוד נובודבורסקי, הממוקמת בקומה השלישית בנובוליפיה 67 ומחזיקה בעמדת תצפית לעבר רחוב ז'אלאזנה. מתצפית זו דווח למפקד האיזור, אליעזר גלר, כי הגרמנים החוזרים מהגיטו דרך רחוב סמוצ'ה מתקרבים אליהם. גלר פקד על הלוחמים לעזוב את העמדה בלשנו ולעבור אל קבוצתו של דוד נובודבורסקי.

יעקב פוטרמילך22, שהיה לוחם בקבוצתו של פייגנבלאט ובין אלה שעברו לעמדת נובודבורסקי, מספר את קורות אותו יום:

"…תפסנו עמדות חדשות על יד החלונות בבתים שבנובוליפיה 63-65. עמדות אלו היוו המשך ישיר לעמדות של קבוצת דוד והשקיפו לעבר רחוב סמוצ'ה. מעמדותינו יכולנו

לראות היטב את הגרמנים הצועדים בשירה בדרכם חזרה מן הגיטו. ככל שהתקרבו

אלינו הלכה וגברה שירתם והדהדה בין כותלי הבתים הנטושים והשוממים… קיבלנו

פקודה להפעיל את המוקש שהוטמן בתעלה שחפרנו ברחוב סמוצ'ה… לאכזבתנו

הגדולה לא התפוצץ המוקש… נצטווינו בו-ברגע להתקיף את הגרמנים, להטיל בהם

פצצות, ולאחריהן – רימונים ובקבוקי מולוטוב. קצה רחוב נובוליפיה חשוך היה מעשן

ומאבק ולא יכולנו לראות את תוצאות התקפתנו… חיבקנו ונישקנו איש את רעהו. עינינו

זלגו דמעות שמחה כשראינו גרמנים נהרגים מכדורים ומפצצות שלנו. היה זה יומנו היפה והגדול ביותר. כעבור דקות מעטות הצטלל מעט האוויר ובמו-עינינו ראינו דם גרמני השוטף את המרצפות.

הגרמנים התארגנו מחדש והתחילו לירות לעבר החלונות. קבוצתנו קיבלה פקודה לסגת ולחזור לעמדה הקודמת. בעמדה נשארה רק קבוצתו של דוד נובודבורסקי. בסיפוק יכלו אנשיה לראות מבעד לחלונות את אנשי 'הצלב האדום' הגרמני מפנים חיילים גרמנים

פצועים והרוגים…"

 

המרד בשטחי הגיטו השונים נמשך עוד ימים ושבועות. הקבוצות שפעלו בשטח טבנס-שולץ המשיכו להילחם וזכו להנחיל אבידות לגרמנים. הם החזיקו מעמד מול כוחו העצום של האויב שצר עליהם ורדף אחריהם בעליות הגג ובמרתפי הבונקרים. הם היו מוקפים להבות אש ששילחו הגרמנים לכל בית ובונקר בו נמצאו יהודים. היו ביניהם פצועים והרוגים, והם המשיכו להיאבק ולהילחם עד ליום ה-29 באפריל 1943. ביום זה נסוגו, אך לא נכנעו.

אותם עשרת ימי קרב וגבורה, שמחת הנצחון והנקמה ותחושת הקץ הקרב מתוארים היטב בספרי העדות והזכרונות. בעבודה זו אנו מנסים לתאר רק את קורותיו של לוחם אחד, וממשיכים להתחקות על עקבותיו של דוד נובודבורסקי, לעמוד על המייחד אותו – ועל היותו אחד מני רבים. ואמנם מצאנו אותו פעמים רבות בסיפורי העדות – וברוב המקרים הוא מצטייר כמפקד קר-רוח ונחוש-החלטה, לוחם בעל אומץ-לב ותושיה רבה.

 

היציאה דרך התעלות

ביום ה', ה-29 באפריל, לאחר שמיפקדת איזור טבנס-שולץ הגיעה למסקנה שאין כל אפשרות להמשיך בקרב בין הבתים הבוערים ויש לחפש דרך מפלט להצלה ולהמשך המאבק – הדרך היחידה שנותרה להם ליציאה היו תעלות הביוב. והנה תיאור היציאה:

"…השעה היתה תשע בבוקר. בעוד שעה עתידים היינו להיכנס למנהרה וממנה

לתעלת הביוב… לילית [פודן]23 והמלווה שלה קיבלו פקודה לרדת לתעלה, לסייר

בה ולהודיע לנו אם הדרך פנויה. חילקו אותנו לקבוצות… היינו עייפים ושבורים;

מזה כמה יממות לא עצמנו עין ולא טעמנו דבר…

התעלה היתה צרה ונמוכה. מי הביוב הגיעו עד הברכיים… הריחות חנקו וחולדות

קפצו מעל ראשינו. מפעם לפעם הגיעו מי הביוב עד הראש…"24

הם היו ארבעים לוחמים. לא כל הקבוצות הגיעו. הם ניסו להתקדם ופתאום חשו בריח חריף ומחניק. חששו שהגרמנים הזרימו גז לתעלות. אליעזר גלר הורה לחזור לבונקר. לילית, שחזרה מהסיור בתעלות, סיפרה שנתקלה בפועלי ביוב שעמדו לבצע פעולות חיטוי בגז. היא וחברה-לסיור "שיכענו" אותם בעזרת אקדחים לא לחסום בפניהם את הדרך, ולא להשתמש בחומר החיטוי. השיבה לבונקר הצילה, איפוא, את חיי הלוחמים… בתשע בערב הם ירדו שנית לתעלות. מצויידים בנרות ובלוחות-עץ צרים (לישיבה) בוססו במי הביוב כמה שעות בכיוון לפתח ההסתעפות שבין רחוב אוגרוזובה 27 ו-29. בשתיים אחר-חצות טיפסו דוד נובודבורסקי ועוד חבר על מדרגות הברזל של ההסתעפות. הם הזיזו את המכסה ובזחילה על ארבע הגיעו עד שער הבית מספר 27. השוער המבוהל, בראותו אותם על נשקם, בלתי-צפויים (הוא היה איש-אמונו של סטפאן גראייק והם בטחו בו), הראה להם עליית-גג בקומה החמישית. כל הארבעים התרכזו שם. התקווה, שביציאה מהתעלה יחכו להם אנשים מהמחתרת הפולנית עם מכונית שתסיע אותם רחוק יותר מאיזור הסכנה, היתה לשווא. ברור היה להם שהישיבה בעליית הגג עלולה ליהפך למלכודת מוות. הם שמעו קולות ילדים מן המדרגות: "ז'ידזי!" (יהודים). ניסו לשלוח שליחים אל יצחק צוקרמן. השליחים נתפסו על ידי סחטנים פולנים ובקושי יצאו מידיהם (ובלי לבוש!). באין ברירה שלחו פתק עם שוער הבית אל כתובת שהיתה בידי אליעזר גלר.

בבוקרו של ה-30 באפריל, בשעה שש, הודיע האיש שעמד על המשמר בלילה על בואה של משאית שתוביל אותם ליער. ליד השער חיכו להם טוביה שיינגוט (טאדק)25 וקשאצ'אק26, שליח המחתרת הפולנית. הם הספיקו לנוסע מספר קילומטרים בלבד, כשנעצרה המשאית וקשאצ'אק הודיע להם שהגיעו למקום. ה"מקום" היה הכפר לומיאנקי, שבעה קילומטר מוורשה. בסביבה נמצאו גרמנים רבים וגם שדה-תעופה. סמוך לכפר היתה חורשה, אליה הגיעו הלוחמים. קשאצ'אק הבטיח להם שלא יישארו במקום זה הרבה זמן ויעבירו אותם ליערות קאמפינוב. הוא הציע להם לבחור לעצמם מפקד, והם בחרו בדוד נובודבורסקי וכממלא-מקומו את יעקב פייגנבלאט.

הם נותרו בסביבה עויינת, שאיש מהם לא הכיר מקודם. לא היו בידיהם מפות, לא אוכל ולא מים לשתיה. בלילה, בשכבם מתחת לכיפת השמים, הציקו להם הקור והרעב והגרוע מכל – חוסר הוודאות מה יביא איתו היום; מלבד הדי היריות וההתפוצצויות שהיו מגיעים אליהם מכיוון הגיטו הבוער והנאבק עדיין. עם ורשה ה"ארית" לא היה להם שום קשר ואף לא כתובת של חבריהם אשר פועלים בה.

בחיפושים אחר מים ולחם גילו האנשים שנשלחו לסיור, במקרה, איכר פולני בשם ברוניסלאב קאישצ'אק, הגר בכפר דומברובקה הקרוב ללומיאנקי, והוא אשר הגיש להם סיוע רב-ערך ביותר, בעיקר במצרכי-מזון ושתיה. הוא היה איכר פשוט ואיש מחתרת ה-א.ק. ("ארמיה קראיובה" – "צבא הארץ") והיה מלא הערצה למורדי הגיטו. כאשר הוחלט להפגיש אותו עם דוד נובודבורסקי, וזה הציג עצמו כמפקדם של לוחמים מן הגיטו, קפץ קשאצ'אק לדום והצדיע לדוד כבפני קצין רם-דרג. ללא כל עזרה מצד אחרים (מלבד ילדיו) הצליח איש בודד זה לכלכל ארבעים לוחמים יהודים ואף להזהירם מפני הסכנות האורבות להם מצד מלשינים פולנים או גרמנים… עשרה ימים נמשך מצב זה. עשרה ימים הם שהו בלומיאנקי בציפיה, בדריכות ובחוסר כל מידע על שקרה לחבריהם, על שעתיד לקרות להם.

ב-10 במאי הגיעה ללומיאנקי קבוצת לוחמים נוספת בת ארבעים איש. יום קודם לכן נתקבלה הידיעה שקאז'יק, הוא שמחה ראטהייזר27, הצליח לחדור לגיטו המרכזי ולהוביל את שרידי הלוחמים דרך תעלות הביוב למוצא ברחוב פרוסטה, ושהם יגיעו ללומיאנקי. גם אותם הביאו טאדק וקשאצ'אק במשאית. גם קאז'יק הגיע עמם. האנשים הגיעו עייפים ורצוצים. הימים האחרונים שעשו בגיטו ובתעלות הביוב שינו אותם לבלי הכר. מיד עם בואם צנח ונפטר יהודה ונגרובר28, שנפגע מן הגזים שהחדירו הגרמנים לבונקר המיפקדה ברחוב מילא 18. הוא אמנם הצליח לצאת מן הבונקר דרך פתח צדדי, לעבור לבונקר אחר ויחד עם לוחמים אחרים לרדת לתעלות ואף להגיע אל סף היער… חבריו כרו לו קבר במקום וקברו אותו בדממה. עוד באותו יום חזרו קאז'יק וקשאצ'אק לוורשה, כדי לנסות להציל את הלוחמים שנותרו בתעלות… אך זה היה כבר מאוחר מדי…

 

"היחידה על-שם מרדכי אנילביץ' "

הלוחמים, קרוב לשמונים במספר – חנו באותה חורשה בלומיאנקי בתנאים המתוארים לעיל. הנהגת ה"ארמיה לודובה" לא גילתה כל עניין בגורלם של חברי הארגון היהודי הלוחם, שהשתתפו במרד הגיטו ועתה חיפשו דרכים אל תנועת הפרטיזנים ביערות. רק קרוב ליום

ה-20 במאי הסכימה הנהגת האי"ל להעביר את הלוחמים ליערות שבאיזור וישקוב, מרחק שישים קילומטרים בערך מוורשה.

בספר המחקר שלו, "לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים 1942-1944", קובע דוקטור שמואל קרקובסקי29, כי:

"…בבחירת המקום הזה הכריעה גם הקירבה לוורשה וגם רצונה של ארמיה לודובה

ליצור כוח חדש במרחב, בו לא היו עד כה שום קבוצות משלה…

אך היתה זו בחירה אומללה ביותר; כי הלוחמים היהודים היו צריכים לפעול בשטח

בלתי-מוכר להם, בלי כל תמיכה של האוכלוסיה המקומית ובלי שיתוף-פעולה עם

רוחות פרטיזניים אחרים. וגרוע מכך – עצם העובדה שהם הועברו ליערות וישקוב

על ידי הארמיה לודובה ועמדו לפעול תחת מרותה של ה-פ.פ.ר. [הקומוניסטית] –

הוליכה חיש מהר לסכסוך עם התאים המקומיים של ארמיה קראיובה".

 

את כל אלה בוודאי שהלוחמים לא יכלו לדעת אז… הם שמחו שעוברים ליערות ממש ושיינתן להם להילחם. הם היו ל"יחידה פרטיזנית על שם מרדכי אנילביץ' " – ובפעילות לחימה וחבלה באויב רצו להמשיך את דרכו של מפקדם הנערץ. למרות התנאים הקשים במיוחד התחילה היחידה בפעולות חבלה במסילות הברזל והצליחה להוריד מהפסים רכבת עם גרמנים. המיבצעים להשגת מזון, החרמות וחבלות ברכוש גרמני – כל אלה ועוד רשימת מעללים רבים נשמרו בדו"ח של המיפקדה האזורית של אי"ל30. דוד נובודבורסקי היה המפקד, גם מתכנן הפעולות וגם הולך בראש הלוחמים כדי לבצען. "הוא לא נהג לשלוח אחרים", העיר בשיחה בעל-פה יעקב פוטרמילך, שהיה רוב הזמן במחיצתו.

אך המצב הלך והחמיר. בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 1943 נפלו קורבנות רבים. הגרמנים ערכו התקפות ומצודים, וגם בפעולות היזומות בכפרים נפגעו אנשי היחידה. אחדים מן הלוחמים – וביניהם בעלי הנסיון – עזבו את היחידה וחזרו לוורשה.

דוד נובודבורסקי החליט לרכז את השרידים ולארגנם מחדש. לשם כך חייב היה חלק מהלוחמים לחזור לגדה המערבית של הנהר בוג, דבר שהיה כרוך בקשיים מרובים. כל הסביבה היתה מוקפת צבא גרמני, שרוכז כאן לשם חיסול הפרטיזנים, ולצורך זה הם שמו מצור על הדרכים, הציבו צבא בכפרים ומשמרות על חופי הבוג… המצור נמשך ימים מספר. האנשים הוצבו בעמדות תצפית. לא היתה להם שום דרך להבקיע את טבעת המצור… יום אחד הודיעו אנשי התצפית שהגרמנים מוציאים את כוחותיהם מהסביבה.

"…מיד לאחר שדוד נובודבורסקי קיבל את דו"ח הסיירים, ריכז את כל הקבוצה

על פסגת הגבעה החשופה והמוארת באור ירח… זמן רב עמד דוד מבלי לפתוח

את פיו, כנראה חוכך היה בדעתו, איך להביא לפנינו את דבריו, ולבסוף פתח בקול

נמוך אך החלטי ואמר: 'מאחר שאין יותר אפשרות להמשיך בשטח הזה בפעולות

פרטיזניות, החלטתי להתפטר מתפקידי כמפקד'… עמדנו כולנו נדהמים ואיש לא

הוציא הגה.

דוד חיכה רגע והמשיך: 'מכאן ואילך אינני עוד מפקדכם. החלטתי לעזוב את המקום,

אינני יודע עדיין לאן, יתכן שאחזור לוורשה. אני חושב לארגן קבוצה של בחורים שמראה פניהם איננו מגלה את מוצאם היהודי, כדי שנוכל לנוע גם בימים. אני יודע', המשיך דוד בלחישה, 'שאף אחד מכם לא יצדיק את התנהגותי, אך רק בדרך זו של התארגנות

בקבוצות קטנות, אולי יעלה בידינו להציל את עצמנו'. לבסוף הוסיף: 'כדי שלא ייווצר

חלל, ולו גם ליום-יומיים, אני מציע שתבחרו במפקד במקומי. הצעתי היא שיהיה זה ברלינסקי'.

היינו מזועזעים. הנה גם דוד עוזב אותנו, כשם שעזבו אותנו מפקדים אחרים. האם הוא

זכאי לעשות כן? הוא בלבד נשאר מהמפקדים שהיתה להם סמכות והשפעה בתוכנו… ברלינסקי31 אינו האיש המתאים.

מספר לוחמים – כל אחד בסגנונו, לכל אחד נימוקים משלו – ניסו לשכנע את דוד שהוא יחזור בו מהחלטתו. המבוכה היתה רבה והלחץ היה גדול, ולבסוף דוד נכנע (רק לחבריו

הוא היה מוכן להיכנע!). הוא אסף עוד פעם את הלוחמים, הודיע שמבטל את החלטתו ושהוא ינסה לארגן מחדש יחידה לוחמת. ולשם כך, הוא אמר, 'יש לחזור לגדה המזרחית

של הבוג ולהתקשר עם אנשינו שם' "32.

 

בבסיס נעשו הכנות לקראת חציית הנהר בלילה. דוד שלח את חברתו רבקה שפירשטיין לוורשה, אל אנטק (יצחק צוקרמן), כדי להתייעץ כמו על המשך הפעילות… הוא, בראשם של הלוחמים, עבר לגדה השניה.

הם חיפשו את חבריהם. נודע להם שגם בגדה זו של הבוג היו מצודים, וכי בין הנופלים היו גם חברים קרובים שלהם מבין לוחמי הגיטו. רבקה שפירשטיין חזרה בינתיים מוורשה. כעבור מספר ימים יצא דוד בראש קבוצה שמנתה שישה33 חברים כדי לחדש את הקשר עם קאישצ'אק.

הם הגיעו לכפר דומברובקה שליד לומיאנקי בשעה שלוש לפנות בוקר. שלושה לוחמים הלכו בכיוון ביתו של קאישצ'אק. דוד הלך בראש, אחריו צעד קובה ובעקבותיהם דורה דמבינסקה. הם היו מצויידים בנשק: רימוני-יד, תת-מקלע ורובה אוטומטי.

בין הכפריים הפולנים התגוררו בכפר גם כעשרים משפחות של "פולקס-דויטשה", שבראשן עמד אחד בשם היינריך שומאכר.

עדיין שלטה עלטה בחוץ ודוד התקשה לזהות את ביקתתו של קאישצ'אק, והוא שאל עליה את האיש הראשון שנזדמן בדרכם. לרוע המזל היה זה שומאכר הנ"ל. הוא אמנם הוביל אותם אל ביתו של קאישצ'אק, אך בהכירו שהם פרטיזנים הזעיק, בעזרת אשתו, את הגרמנים שבסביבה. יותר מעשרים אנשי ס.א. מזויינים התקרבו לביתו של קאישצ'אק, אך האיכר הפולני הבחין בהם, ובזנקו החוצה קרא גם לשלושה להימלט. כבר לא היתה להם שהות לכך, ועל סף הבית הם נתקלו בגרמנים ופתחו בקרב. הם נלחמו בעוז ובחירוף-נפש. קירות ביתו של קאישצ'אק אמנם שימשו להם מחסה, אך הם היו רק שלושה – ומולם יותר מעשרים אנשי ס.א. מזויינים היטב. השלושה נלחמו עד כדורם האחרון, עד הסוף. דוד נובודבורסקי נפל מתבוסס בדמו ליד ביקתתו של קאישצ'אק. דורקה34 נתפסה כשהיא פצועה קשה והגרמנים התעללו בה. גווייתו של קובה35 נמצאה במרחק של כחמישים מטרים מדוד. קאישצ'אק היה היחיד שניצל והגיע לוורשה.

כל הפרטים הנ"ל נתבררו רק כעבור שנים. ביום 23 במארס 1953 נתקיים בבית המשפט המחוזי בוורשה משפט36 נגד הפושע הנאצי היינריך שומאכר ועוזריו. על סמך העדויות שנשמעו במשפט, נגזר עליו מאסר עולם. בבית המשפט הופיעו איכרים מהכפר דומברובקה וביניהם גם ברוניסלאב קאישצ'אק. הם העידו על קרב הגבורה של דוד נובודבורסקי וחבריו, על רגעיהם האחרונים ועל מותם.

רבקה שפירשטיין לא נמצאה ליד דוד בשעת מותו. לא נודע מה עלה בגורלה לאחר נפילת דוד וכיצד היא נספתה. בבית המשפט הנ"ל דובר על שלושה לוחמים – ולא על שישה; אולם גורלם של כל השישה היה אחד – מוות.

שמואל קרקובסקי מסכם את פרק הלחימה הטרגי של שרידי הלוחמים בגיטו ורשה במספרים יבשים: "בסך הכל נלחמו ביערות וישקוב, במסגרת היחידה על-שם אנילביץ', כשמונים פרטיזנים יהודים. מהם נותרו בחיים כמניין וחצי".

מפקדם האמיץ של הלוחמים, דוד נובודבורסקי, לא היה בין הזוכים בחיים. לאחר מותו זכה להוקרה והערכה רשמית של ממשלת פולין על פועלו, וזו העניקה לו אות הצטיינות גבוה.

הוא זכה שנותרו לו אח וחברים-לנשק אשר הגשימו את חלום-חייו ונוצרים את דמותו.

[vc_single_image image="483" img_size="medium" alignment="right"]
[vc_gallery type="image_grid" images="463" title="גלריית תמונות" el_class="gallery-muntzahim"]