Home לקסיקון ברמן אברהם

ברמן אברהם

logo-havazelet

אברהם ברמן נולד בשנת 1906, למשפחה יהודית בת המעמד הבינוני.
"רואה אני צורך להבהיר לי ולזולתי, מה היה המעיין שממנו שאבתי כוח לא רק להחזיק מעמד בגיהנום של גטו וארשה, אלא גם למלא בגטו, וגם 'בצד הארי' של וארשה, תפקידים ציבוריים ופוליטים אחראים ורבי סכנה.. שורשי הדברים נעוצים בימי ילדותי ונעורי, באווירה שספגתי בבית הורי, ובנתיב חיי כולו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, עד ראשית התקופה של הכיליון והמאבק", כותב ברמן בזיכרונותיו.
בבית הוריו, החילוני מעיקרו, ספג את חשיבות שמירת המסורת הלאומית-דתית; השקפת העולם הציונית-סוציאליסטית שלו התגבשה מהיחשפות לעקרונות היסוד בהשקפת העולם של הוריו: אביו הציוני, והנטיות הסוציאליסטיות הבולטות של אמו.
את לימודי הפסיכולוגיה סיים באוניברסיטת וארשה, ועבודתו בנושא הבעיות של הפסיכולוגיה החברתית זיכתה אותו בתואר דוקטור.
בפולין העצמאית ניהל ברמן את המרכז היהודי בווארשה לתחנות ייעוץ פסיכוטכני, לימד בבתי ספר תיכוניים ועסק במיגוון נושאים הקשורים לפסיכולוגיה חברתית וחינוכית.
דרכו לחוגי פוע"צ שמאל היתה ברורה: "זכורני", כותב ברמן, "כי עוד בגימנסיה התפלמסתי בחריפות עם עמיתי משני האגפים, הסוציאל-דמוקרטי והקומוניסטי, ששניהם הטיפו להתבוללות של יהודים 'כפתרון היחידי'.. ברי, שהתפתחותי הרעיונית הפוליטית, הן לגבי שאלות סוציאליסטיות כלליות והן בזיקה לבעיות יהודיות לאומיות, חייבת היתה להוליכני לקליטת השקפת עולמו של בר בורוכוב, לבורוכוביזם מרכסיסטי!"
בהיותו סטודנט הצטרף להתאגדות הסטודנטים של מפלגת פוע"צ שמאל, "יוגנט" (הנוער), שבשנותיה הראשונות עמד בראשה עמנואל רינגלבלום, ומאוחר יותר נרתם לפעילות במפלגה גופא. תוצאה ישירה של התקרבותו האידיאולוגית אל תנועת הפועלים היהודית, היתה התקרבותו לשפת יידיש ותרבותה.
יחד עם רינגלבלום היה פעיל ב"חברת קורסים-ערב לפועלים", וזמן-מה כיהן כמנהל "האוניברסיטה העממית" שליד ה"חברה", וכמזכיר הסניף הווארשאי של המפלגה.
"ברמן נשאר על משמרתו כשווארשה הופצצה", כותב רינגלבלום, "מאנשי הדור הצעיר של פוע"צ שמאל, שעלה לניהול 'צנטוס' (החברה המרכזית לטיפול ביתומים)".
ברמן אסף את אלפי הילדים שאיבדו את הוריהם במהלך ההפצצות על וארשה; ילדים שהתגוללו בין ההריסות, בחצרות הבתים ובמרתפים. למענם אירגן פנימיות "נודדות", עקב ההפצצות.
מרגע זה, ובכל תקופת קיום הגטו, עמד הטיפול בילדים בראש מעיניו של ד"ר ברמן ושל שותפתו לחיים בתיה, שהקימה במאמצים כבירים ספריות לילדי הגטו.
כעומד בראש מפעל הסעד לעזרת ילדים, שהיה מסונף לעזרה העצמית היהודית, ניסה ברמן לתת מענה למימדי האסון של מצוקת הילדים בגטו: ילדי פליטים, ילדי רחוב, יתומי מלחמה ועוד. למענם הקים פנימיות ופנימיות-למחצה.
שאיפת פעילי "צנטוס" להביא רווחה, או לפחות להקל על סבלם של רבבות הילדים האומללים בגטו, היתה חסרת סיכוי בתנאי המצוקה החריפים של הגטו. חרף התסכול, ורגעים של יאוש, לא הפסיקו ברמן ועובדיו המסורים ממאבקם הנואש לתת מענה, ולו רק לחלק מצרכי הילדים בגטו וארשה.
בגטו היה ברמן פעיל במחתרת הפוליטית. בדירתם של הברמנים התקיימה הפגישה הראשונה עם "אנדז'יי שמידט", פנחס קאראטין, שהוצנח ע"י הסוביטים לווארשה כדי להקים ארגון מאבק מחתרתי. הפגישות הבאות של פעילי פוע"צ שמאל והקומוניסטים נערכו אף הן בדירת הברמנים, פגישות שבנו את "הגוש האנטי פשיסטי", ארגון המאבק המזויין הראשון בגטו. ברמן היה זה שנפגש עם מרדכי אנילביץ' והציע לו לצרף את השומר הצעיר ל"גוש".
מיד בראשית הגרוש הגדול, בקיץ 1942, התמוטט מבנה "צנטוס כולו": "הראשונים לכליון – הילדים היו"..
ערב "הדוד", השלב האחרון והאכזרי ביותר של מהלך האקציה בראשית ספטמבר אותה שנה, הצליחו אברהם ורעייתו בתיה לצאת לצד הארי בעזרת ידידים פולנים מהחוגים האקדמאים.
בתיה, לבושה שחורים, מתחזה לאלמנה פולנייה, מצאה מחסה בבית פולני אנטישמי, שבו שימשה כמשרתת. באמצעות שיחות טלפון מתוחכמות שמרה על קשר עם הגטו והעבירה אליו מסרים חשובים.
אדולף ברמן, שניחן במראה פולני "טוב", הופיע בפומבי ברחובות וארשה הארית, כשהוא מתחזה לפולני. שניהם המשיכו לפעול מן הצד הארי למען יהודי הגטו. ברמן נפגש עם אינטלקטואלים פולנים כדי לספר על הטרגדיה של יהודי העיר, טבח הילדים והנוער, כדי לגייסם לפעולות סיוע. על פי רינגלבלום, "הוועד לעזרת יהודים" קם ביוזמתו, ולמרות שלא מילא את כל התקוות שתלו בו, נרתם לטיפול ב300- משפחות יהודיות שהסתתרו בצד הארי.
"מר מיכאל", כפי שמכנה רינגלבלום את ברמן הפועל בצד הארי, "הינו התגלמותה של החריצות, כולו פעילות. בימים שמקומות העבודה מחוץ לגטו (הפלצובקות) היו נקודת הקשר היחידה בין הגטו לצד הארי, היה מר מיכאל מסתובב בין המקומות הללו, פעמים אחדות מדי שבוע, מבלי לשים לב לגודל הסכנה הנשקפת לו מאנשי השמאלץ הדבוקים ממש אליהם".
ואמנם, בינואר 1944 נפל ברמן בידי הסחטנים, "השמלצובניקים", אך שוחרר תמורת כופר בידי חבריו הפולנים.
עד לחיסול הגטו נהג ברמן להיפגש עם נציגי הגופים הציבוריים של הגטו, ולהביא את תביעותיהם לגורמים הממשלתיים הפולנים, במקביל להעמקת פעילותו במסגרת הארגון המחתרתי הפולני ה"ז'גוטה", ("המועצה לעזרת יהודים").
לאחר חיסול הגטו פיתח ברמן פעילות נרחבת למען הצלת שרידי היהודים שהתקבצו בצד הארי , כנציג "הוועד היהודי הלאומי" וכמזכיר "המועצה לעזרת יהודים, ה"ז'גוטה".
הודות לקשריו ולמראהו, יכול היה לנוע בחופשיות, ושמר על קשר עם ידידו משכבר הימים, עמנואל רינגלבלום, שחי במסתור בצד הארי. לברמן היה חלק חשוב בהצלת כתבי רינגלבלום שנכתבו במקום מחבואו.
בתום המלחמה היה ברמן יו"ר הוועד המרכזי של היהודים הניצולים בפולין, וציר ב"סיים" הפולני. ב1950- עלה לארץ. כיהן כחבר הכנסת השנייה מטעם מפ"ם, ובמהלך הקדנציה פרש עם ד"ר סנה ממפ"ם והקים את מפלגת השמאל.
עד פטירתו ב1978- היה מעורב בפעילות ארגוני הניצולים ולוחמי המחתרת שחיו בישראל, וכתב את זכרונותיו.

[vc_single_image image="132" img_size="medium" alignment="right"]
[vc_gallery type="image_grid" images="132" title="גלריית תמונות" el_class="gallery-muntzahim"]