Home לקסיקון אוסצקי שמואל הסבא / אנריקה אולטוסקי

הסבא / אנריקה אולטוסקי

הרחוב היה מרוצף אבנים והמים זרמו בשני הצדדים. היו כמה חתיכות עץ בצורת גשרים קטנים שחיברו את דלתות הבתים עם הרחוב. הרחוב היה רחב וישר ובסופו היה גשר מעל הנהר. זה היה גשר ארוך עשוי מעץ, לא גבוה מדי. בצד השני של הנהר היה שטח מרעה ירוק איפה שהפרות היו רועות עצמן והיו של האנשים של העיר. בצד השני של הרחוב היה כיכר שבמרכזה היה משאבת מים איפה שהשכנים היו לוקחים מים. היה חנות אחת ברחוב ולפעמים היו שולחים אותי לקנות סרדינים בקופסאות שאח"כ היינו אוכלים אותם עם לחם ובצל. היו מוכרים גם גרעינים קלויים של חמניות. סולם קטן הוביל למשטח גדול של החנות. היא הייתה תמיד חשוכה. הדברים שהיו בולטים יותר בחושך הזה היו השיער האדום של האישה של בעל הבית והבן שלה. שפחות או יותר היה בגיל שלי. שתי השיניים העליונות של הילד היו בולטות יותר מהשיניים האחרות. בין השפתיים. והיה נותן לו הרגשה כמו של ארנב. היינו אויבים בלי לדעת למה, אף פעם לא רבנו אבל היינו ביריבות עם שנאה. נקודה אחרת בולטת של הרחוב היה בית הכנסת. כדי לעלות לבית הכנסת דרך סולם שהיה בולט שבסוף היו רהיטים של התפילה שהיה עושה רושם שהאנשים נחנקים כי לא היה מספיק מקום. הבית של הסבא היה פינתי ובאחד הצדדים היה מן סמטה לשירות. הבית היה מרווח וחזק עם הסלון שהיה בצד הרחוב. גם החדרים והמטבח שהיו עושים הכול קומפקטי. מאחורי הבית הייתה חצר ובסופה האורווה. הסלון היה הנפש של הבית. היו מחברים אותם לרחוב עם חלונות גדולים או מרווחים והדלת. בסלון היה החדר עבודה (אטלייר). מסביב לשולחן ארוך וצר היו עובדים הסבא והדודים שלי. הם היו ארטיזנים – בעלי מלאכה שהיו מקדישים עצמם לעבודה של נעלים בשביל האיכרים של האזור. במשך היום הסלון היה מלא עם דוגמאות של נעלים עם חתיכות סוליות ועורות ונעלים חצי עשויות, והרעש שהיו עושים הפטישים שהיו נופלים זה היה כל כך מוכר לאוזניים שלנו, עד כדי כך שבכלל לא היינו שמים לב ולא היה מפריע. במשך השבוע היינו אוכלים במטבח, אבל בימי שישי אחה"צ היינו מזיזים הצדה את כלי העבודה ומנקים הכול מדוקדק בסלון, ואז היו מרכיבים את השולחן והאוכל עם המפה הלבנה המרשימה. והצלחות הענקיות והסכו"ם מכסף. כולם היו מתרחצים ומתלבשים נקי והיה מתחיל הטקס של השבת היהודית. הפרות בקושי היו שתיים, אבל גדולות וחזקות כמו הבית עצמו. היו גרות באורווה בסוף של החצר איפה שהריח שלהן היה מתערבב עם הריח של החציר שהיו משתמשים בו כדי להאכיל אותן. כל בוקר היו לוקחים אותם כדי לקחת אותן לרעות ליד הנהר ואחה"צ כאשר היה דמדומים היו מחזירים את הפרות לכפר בעדר גדול שהרועים היו אח"כ מחלקים אותם מבית לבית. בחצר שהיה בין הבית לאורווה היה מתחבר שביל איפה שהיה שער גדול שהיו מכניסים את הפרות או מעבירים מריצה שהיו מביאים את הענפים להסקה. בחצר היו ערימות גדולות ומסודרות של הענפים שהיו מסדרים אותם וזה היה רגיל לראות את הגברים בבית עם גרזן ביד והיו חותכים הענפים. הרחוב היה שקט ועם מעט תחבורה. כאשר היה עובר כלי רכב כולם היו מסתכלים דרך החלונות. ואם הרכב היה עם מנוע אז כולם היו יוצאים לראות אותו. בבית החדר של הסבא שהוא היה המנהיג של המשפחה ואשתו, בן אחד ושתי בנות, צעירים ורווקים שלושתם. ואימא שלי (האשה), אחותי (סילביה) ואני (אנריקה). סבא היה בגובה ממוצע וחזק עם מבנה גוף חזק והתחיל להיות קצת רופף. השיער כהה, והשפם הקטן היו בולטים בפרצוף הרחב הוורוד שלו. ההומור הטוב שלו היה כל הזמן. והיה מגיע עד צחוק ארוך וחזק. כמו שכל כך מהר היה צוחק גם מהר היה מקבל מצב רוח. המזל שלעתים מאוד רחוקות. הוא היה איש חזק, והגון ובגלל שהיה כזה האנשים היו מכבדים אותו ואוהבים אותו בקהילה היהודית שהייתה עולמו. רוב הקליינטים שלו היו איכרים נוצריים מהסביבה וקורבנות הם בעצמם של השיטה הסוציאליסטית איפה שהתקופה של הפיאודליזם עוד לא עברה לגמרי. דרכם היה לו מגע קצר מאוד עם העולם החיצוני, היה לו פחות משאר האנשים בקהילה. אבל המגע הזה היה מלאכותי כמעט כלום, היה משפיע עליו בעולם הפנימי היהודי שלו שהיה בוּר ודוגמטי. הדודים והדודות צעירים, איתנים, היו עסוקים לפתור את הבעיות של הגיל שלהם. אימא שלי הייתה המבוגרת מכל האחים. היא חזרה לבית אבא כדי למצוא בריאות שהפסידה אותה בקובה. היא התחתנה עם אבא שלי כמה שנים לפני כן (ברנרדו אולטוסקי היה בא לחזר אחריה על אופניים, גר בכפר ליד) ונסעו לקובה. ברח מהגיוס הבלתי נמנע וחשב שמגיע לארץ המובטחת בגלל מכתבים שקיבל מקרובים. בקובה נולדנו אחותי ואני ונולדו גם ההתקפות שאמי תסבול מהן בעתיד. הרופאים הגיעו למסקנה ששינוי מזג האוויר יהיה מועיל בשבילה. ובגלל הצעת הרופאים נסענו לאירופה. אמי החזירה את בריאותה לטובה והייתה אישה יפיפייה והחזירה את היופי והחיוניות. אחותי ואני היינו הנכדים היחידים של הסבים ואי לכך היינו כל הזמן מפנקים אותנו ומתייחסים אלינו. אני הייתי המועדף של הסבא, הנכד הראשון הזכר, הייתי היחיד בעולם שיכולתי להרשות לעצמי כל מיני דברים שאחרים לא היו מעיזים לעשות זאת אתו. הייתי המלווה שלו, בלתי נפרדים, תמיד צועד לידו מהרחוב למטה, לבית כנסת, וכאשר כבר היינו מגיעים לבית כנסת הוא היה שומר עלי עם הרגליים שלו שהיו גבוהות שהתנוססו מכפות הרגלים. וכך היה ממשיך את התפילות. הבקרים של ימי ראשון היה להם משמעות מיוחדת. מכיוון שזה היה יום מנוחה הסבא שלי היה מרשה לעצמו להישאר במיטה די הרבה בשעות הבוקר. כשהייתי מתעורר ידעתי שזה יום ראשון כי לא הייתי שומע את רעש הפטישים בסלון ואי לכך הייתי רץ לחדר של הסבים וקופץ עליו ונשאר לשחק אתו די הרבה זמן. כשהיה מגיע אחה"צ של ימי ראשון היינו מתלבשים בבגדים חגיגיים, היה תופס אותי ביד והיינו צועדים ברחובות המוזרים והלא מוכרים איפה שהיה האנשים האחרים, הנהנים מיום הראשון. היה מדבר איתם המון זמן ואני הייתי משתעמם לידו. הסבא שלי הגיבור הראשון שלי. האידיאל הראשוני שלי. אני הייתי קורא לו אבא. באותו שם שאימא שלי והדודים היו קוראים לו. לא זכרתי את אבא שלי מקובה. ולא יכולתי לדמיין לעצמי שיש מישהו אחר חוץ מסבא. בסופו של דבר חזרנו לקובה, גבר מוזר נישק אותי המון פעמים, חיבק אותי ואימא שלי אמרה שזה האבא שלי. אני הייתי נותן לו אבל בתוכי הייתי דוחה אותו. אבא? אבי נשאר מאחור. עברו השנים הייתי בן עשר, הזיכרונות של סבא, המראה של פניו לאט לאט נמחקו. אחה"צ אחד כשחזרתי מהבית ספר מצאתי את אימא שרועה על המיטה בוכה. מהיד שלה שהייתה תלויה נפל מכתב. עמדתי ליד הדלת אבל אימא שלי הרגישה את נוכחותי וקראה לי. בזמן שחיבקה אותי הייתה חוזרת על עצמה בין בכי לבכי ואומרת: "טעטניו, טעטניו". הבנתי שהסבא מת. מהפה של אימא שמעתי את ההיסטוריה: כאשר הגרמנים פלשו לארץ, הסבא שלי ברח לשדות עם המשפחה והסתתר בבית של אחד האיכרים שהיה עושים להם נעלים. הוא שמע דיבורים על הנאצים ומהאוזן שלו שמע גם מהיהודים. אבל בימים הראשונים לא קרה כלום, ואז החליט לחזור. יום אחד כמה חודשים אחרי זה הגרמנים אספו את כל המשפחות היהודיות של העיירה. אף אחד לא ידע למה ובשביל מה. אבל הסבא עם בת של אחד מהבנים בידיים הצליח להסתתר מתחת לגשרון עץ שהיה מוביל מהרחוב לבית (הגשר השני). שלושה ימים אחרי זה גילו אותו בגלל הבכי של הילדה שהייתה חצי מתה מרעב ומקור. הורידו לו את הבגדים והכריחו אותו לצעוד דרך הרחובות של העיירה, מחוץ לעיירה בצד השני של הנהר ליד מחסן באחו הוא חפר את הקבר שלו. כשאימא שלי סיימה לדבר הלכתי לשירותים ונעלתי, ישבתי בקצה האמבטיה ועצמתי את העיניים דמיינתי את הסבא איך שזכרתי אותו חזק ועם גאווה הוצעד עירום ברחובות העיירה, דמיינתי את גופו הלבן, מושפל מזה שהוא עירום ובכיתי בדמעות מאוד מרות שאף פעם לא בכיתי ככה בעבר.