לקחי השואה

(רשימות מן העזבון, 5.2.1975)
אבא קובנר
5/02/1975

 

מה היתה השואה? השמדת עם שבוצעה על פי תכנית ערוכה מכוח צו-מדינה בשטחן של למעלה מעשרים מדינות וארצות ובסיועם הפאסיבי – או הפעיל – של בני עמים מרובים, כשלנרדפים אין מותירים שום ברירה – לא ביציאה, לא בפשרה, לא בכניעה או המרת דת, לא לכלל ולא ליחיד.

השואה היא חורבן הגולה היהודית חסרת המגן, שנתרחשה באירופה באמצע המאה העשרים.

כלום אין שואה כזו עלולה לחזור ולפקוד ביום מן הימים קיום יהודי בתפוצות הגולה? אין ערובה ואין בטחון שלא תתרחש שוב, כי משטרים עומדים ונופלים ומה שהוא היום מבצר הדמוקרטיה יכול מחר ליהפך למצודת הטוטאליטריות ובמקום שקיום יהודי הוא קיום של חסות – הכל צפוי. שלושים שנה אנו מבקשים להבין מה הם לקחי השואה. יש שאלות שיש עליהן תשובות. יש שאלות שעדיין אין לנו עליהן תשובות. ויש שאלות שלעולם לא נדע מענה עליהן. אך אחד מיסודי לקחה של שואת אירופה היא כי אין שומע לזועקים ואין עוזר ומציל לעם נרדף אם הוא עצמו אינו עומד על נפשו בחרוף נפש.

יקרה אשר יקרה בארץ ישראל ואם גם תוסיף להיות מלחמה ואם גם תכבד המלחמה בגבולות מדינת ישראל – כל עוד היא מדינת היהודים וכל עוד לא פסה מסירות-נפש מקרבה – לא תהיה עוד שואה. זאת אמונתי, זאת הכרתי וזה בטחוני. כי כאן – ואולי רק כאן – יש ליהודים הרצון הקולקטיבי והיכולת הקולקטיבית לקדם פני סכנה לאומית בכל תנאי ובאמצעים שאינם נופלים מאמצעי האויב הפוטנציאלי. מי שינסה בפועל ממש לבצע את האיום של חיסול ישראל יצטרך להסתכן במאורע בעל משמעות גלובלית והעולם – ולא “מצפונו של עולם” – שוב לא יוכל לעמוד בלתי מעורב מנגד ולהחריש, בין שירצו בכך ובין שלא ירצו.

כאן יסוד השינוי והתמורה שמעלה מדינת ישראל בעצם קיומה ובכוח המגן שלה כנגד סכנת שואה אפשרית. גם בשעותינו הקשות ביותר אל נא נפקפק בדבר היסודי הזה.