Home לקסיקון קובנר אבא

קובנר אבא

aba-kovner

ראיון עם אבא קובנר

"אני זוכר את שאינני יכול לשכוח"
(על פי ראיון עם עוזי בן רוני, "פי האתון", 2.5.1965)
מה אפשר להגיד היום לבני אדם, יהודים מבוגרים וצעירים בארץ, כשכל הסייגים בעצם נפרצו?
היום יותר מאשר אי-פעם זה עניין של זכרון הפרט או של ציבורים קטנים יותר בתוך הציבור הגדול, שמנסים לשמור על טוהר מידות ועל הזכרון הקולקטיבי של כלל האומה, השטופה כיום בטובת הנאה הבאה מגרמניה, וטובת הנאה גם כאשר זה מבטיח את הבטחון הכלכלי וגם את הבטחון הפיזי וגם את בטחון הקיום; ואם לא למעלה מזה –מוֹתרוֹת. כי עקבי הוא בעצם מה שעשו האמריקנים – הם ביטלו את חגיגות הנצחון בגרמניה.

כי אם הכל מחול, אז לא כדאי גם להרגיז. אי אפשר לקיים יום נצחון ולהזכיר – אם כי היו עמים אשר לא נרתעו מלהזכיר, אחרי מלחמת אזרחים שהיתה אצלם עשרות בשנים, את אכזריות בני עמם ממעמד אחר. עשרות בשנים המשיכו הרוסים לספר לבני עמם על האכזריות של רוסים נגד רוסים. אבל נראה שהיחסים עם גרמניה כיום הם כאלה, שבעוד כמה שנים יירתעו גם מלהזכיר את מה שמכנים "האכזריות הנאצית". ואם היום כבר לא נאה להגידגרמנים ואומרים נאצים – הרי בתוך מספר שנים גם נאצים לא יהיה פשוט להגיד. איך, בתוך אווירה זו ניתן לומר מה צריך להגיד לבנך בשם העם, בשם המדינה? אינני יודע, כיוון שיש הבדל בין זכרון לאומי, קולקטיבי, לבין הצו הפדגוגי והגדת לבנך. הצו הפדגוגי ניתן להגשמה רק כאשר הוא בא בתוך שלמות רוחנית – ואין שלמות רוחנית כזו במדינה – ואז הזכרון הקולקטיבי הוא כבר עניין של הזמן שיעשה את שלו. יתכן מאד כי בעוד שנים רבות ייווכח כמה תפלים היו מעשינו אלה ושר ההיסטוריה יעשה את שלו; ומה שאנו מבקשים להשכיח היום – ייזכר בעוד חמישים ומאה שנה. אבל אילו הייתי צריך אני להיות במשרד החינוך, הייתי נבוך מאד; כי והגדת זה קודם כל והגדת לבנך. אם אתה אומר והגדת, פירוש הדבר שאתה כן יודע; ואתה רק צריך לומר לבנך מה; והבן, הבן אינו נענה לצביעות, למשוא פנים. אז מה להגיד? לזכור – ויחד עם זה לבקש להצדיק את מעשיך שהם למעשה בניגוד לזכרון הזה? אינני יודע. אם לזכור את השואה – פירוש הדבר: לחנך לשנוא את התועבה. ואי אפשר לשנוא תועבה אם אתה אומר שמוכרחים להתפשר עם תועבה משום שהם חזקים! מי שאומר שעם השטן צריך להתפשר משום שהוא חזק, אינו יכול לחנך לשנאת השטן.

בשעת המשבר הקשה ביותר בתולדות ישראל לא עמדו לנו מנהיגים שיוכלו להורות לדור את הדרך.

בדיעבד, אפשר לצטט כל מיני דברים ולומר כי פלוני חזה מראש, ואלמוני אמר את הדבר הנכון – אלא שזה היה תלוש מהקונטקסט ההיסטורי.

לא היתה לנו מנהיגות רוחנית, שהשראתה היתה השראה של מנהיגות עם ישראל. היתה מנהיגות לארץ הזאת, אבל מנהיגיה לא התעלו להיות מנהיגים של עם ישראל. ולא תמיד הדאגה לישראל המדינה – או ליישוב בארץ, מה שהיום היא המדינה – לא תמיד ולא בַּכל זה זהה עם עתיד עם ישראל. לא תמיד ולא בַּכל האגואיזם הישראלי שלנו הוא האגואיזם של עם ישראל. ומתוך קוצר היקף זה, מתוך ראיית הדברים רק מתוך אספקט זה, ומתוך אספקט של השעה הזאת, קיפחנו כמה ערכי מוסר גדולים מאד שדורות יהודים קודמים אף פעם לא עשו זאת.

הטרגדיה של היא בזה שכל הרמזים היו ברורים, הכל היה כלול ב"מיין-קאמפּף". אלא שכמעט איש לא העלה על הדעת, שהדבר הזה יתכן בכלל, שהטירוף הזה הכלול ב"מיין-קאמפּף" יוּצא אל הפועל. איש לא העלה על דעתו – למרות שהרבה רמזים בהיסטוריה הגרמנית יכלו לרמוז שהדבר יתכן. איש לא העלה על הדעת שהם ישתלטו ושהאומה הגרמנית הגדולה תשלים עם מה שהשלימה. לגבי היהודים זה היה יותר ברור. אבל אם אני עושה הקבלה – ניתן לשאול האם צרפת ראתה את הסכנה לצרפת? הצ'כים – לצ'כיה, הפולנים – לפולין? אני אומר שגם אילו זה היה אחרת, מבחינת מנהיגות בשעת מסה, אינני בטוח לגבי התוצאות ההיסטוריות, אם כי בסתר לבי אני יודע שאת זה אסור להגיד בבטחה, היו שנים שהאמנתי בכך, שאילו מנהיגות מוכרת, אוטוריטה לאומית, היתה רואה מה שאחר כך בני תשע עשרה-עשרים ראו ועשו, בעוד מועד בעוד מועד.

אני מדגיש: בעוד מועד. הגורל היהודי נקבע שש ושמונה שנים לפני המלחמה. השואה היהודית התחילה שש ושמונה שנים לפני המלחמה. לו ראו אז ראיה נכונה – אפילו אם לא היה מוצא פיזי- גיאוגרפי, גם אם המנהיגים לא היו מצליחים להוציא את רובו של העם מתוך הגולה. לזה אפשר היה להכין את העם – להתגוננות מוסרית. העם לא הוכן להתגוננות מוסרית. ואני כמעט משוכנע בזה, שאילו החיה הנאצית והעולם היו עומדים בפני התגוננות מוסרית אחידה של העם היהודי מראשית השואה – מראשית חוקי נירנברג, אז גם ההיטלריזם – שזו הצורה האיומה ביותר של טרור עלי-אדמות בחברה האנושית – היה נרתע מביצוע טוטאלי של "הפתרון הסופי" – כפי שזה קרה.

אבל אנחנו לא לימדנו, לא את האויב ולא את עצמנו, שאנחנו יודעים לתת קורבנות על דבר שהוא יקר לנו. העם היהודי לא היה מאוחד בתחושת גורלו האחד ולא היה במעשה שיש לעשותו מול גורל משותף. וכאן היה תפקיד גדול למנהיגים – והם לא היו! הם לא היו! ואלה שנקראו מנהיגים – מעולם לא עשו חשבון-נפש אמיתי.

כשאני אומר שלא היתה מנהיגות – קשה להגיד באיזו רמה צריכים היו להיות המנהיגים. כשאני משווה לנגד עיני את הטרגדיה בתוך הטרגדיה – הטרגדיה בתוך הטרגדיה היא שהשואה שלנו פקדה קודם כל את הענף הפרובלמטי ביותר בתוך עם ישראל מבחינה זו, את יהדות גרמניה.

כי מה הוא ההיטלריזם? מה צפוי לנו? – צריך היה העם היהודי להזדעק מן המקום בו היה מוקד הדבר. את יהדות גרמניה הדביקה השואה אחרי מאה וחמישים שנות התפוררות לאומית של אמונת-שוא בקוּלטוּר-בּוּרג גרמני, בהִתְחַיוּת גרמנית, באמנציפאציה כוזבת, בהשתרשות בתוך תרבות גרמנית כוזבת. את הענף הכי פרובלמטי, המעורער ביותר מבחינת לאומיותו, פקדה השואה בראשונה.

והעובדה היא שלא קם מנהיג גדול ליהדות גרמניה, וספק אם יכול היה לקום; כי מנהיג אינו קם בחלל ריק. שני צ'רצ'ילים לא היו באנגליה; לנו לא היה אף אחד.

נשאלה השאלה: אנשים ניצבו לפני השמדה פיזית, אף שנתבררה להם מאוחר, האם לא הגיבו? כיצד פרצו, בכל זאת, גרעיני מרי?

אכן, הם הלכו, הלכו ללא התגוננות… מה יש בזה משפיל? מה יש בזה משפיל שבני אדם ללא הגנה היו חסרי-אונים מול חיה טורפת חמושה ומזוינת? מה משפיל בזה?

אחרי עשרים שנה, כשאנחנו יודעים דברים רבים, כשאנחנו יודעים שמיליוני חיילים סובייטיים – גברים, רק גברים! בלי נשים, בלי ילדים – הלכו למוות בלי התגוננות, בשבי הגרמני.

ואם היה נסיון אחד רציני, זה היה בסוביבור, ובראשו עמד קצין סובייטי-יהודי, יהודי דווקא – בסוביבור. בספר של ספרדי אחד, “המסע הגדול" לבוכנוואלד, מסופר איך נסעו חמישה לילות וארבעה ימים שלושים אלף גברים, שלושים אלף גברים, פוליטים, פרטיזנים – ספרדים, צרפתים, בלגים ואחרים – ואף אחד מהם לא ידע אם הם לא הולכים מיד למוות. קודם כל הם מתו בהמוניהם בתוך הקרונות. ואיך הם ירדו בבוכנוואלד? האם ניסה אחד מהם להתגונן? האם חשב מישהו מהם בכלל על התגוננות? האם אפשר היה להתגונן? השאלה הזאת היא שאלה של אדם מן היישוב. זאת היתה מציאות בלתי-אנושית שאין לה תשובה אנושית. לשאול את השאלה הזאת מותר רק לנו, ללוחמים שם. כיוון שאנחנו היינו שם, ואנחנו העלינו סיסמה של תגובה אחרת. לנו מותר היה באותה שעה להטיח את הדבר הנורא הזה: “אל תלכו כצאן לטבח!” – כיוון שזאת היתה סיסמת קרב שלנו, זאת היתה סיסמת הגיוס שלנו. אבל מי שלא היה בתוך הדבר הבלתי-אנושי הזה לא שאינו רשאי – אסור היה לו לשאול את השאלה הזאת, משום שהיא לא בקונטקסט. היא לא עומדת בשום קשר למציאות הזאת… אלה שלא הצטרפו לקרב הם לא עריקים במובן המקובל במלחמות; הם היו אחוזי שיתוק רוחני. איך משתקים עם שלם? איך משתקים ציבור שלם? לא שלא ידעו שזה מוות – עושים את הדבר הזה פשוט מדי; אומרים שרק מאוחר נודע שזה מוות. לא! מוקדם מאד נודע שהולכים למוות; אבל גם כשנודע – היתה מציאות, שהתקווה תמיד פיעמה; ושנית, זה לא היה עם של גברים בלבד.

ואחרי הכל, רבים הופתעו לשמוע כי כאשר אנחנו משבצים את הפסיפס הגדול והמרוסק, חסר התיעוד, של הלחימה היהודית – אז קרוב לאמת שכל גבר חמישי מיהדות ליטא בגיל הגיוס היה לוחם, לוחם יהודי. אם נצרף את הארגון הלוחם בגיטו וילנה, את המחתרת בגיטו קובנה, את הפרטיזנים ביערות וילנה ובסביבות ליטא, את הדיוויזיה הליטאית בצבא האדום, שעד הקרבות הגדולים באוֹריוֹל שבעים אחוז מהם היו חיילים וקצינים יהודים; ובתקופה מסוימת גם ההווי והפקודות בה היו ביידיש – אם נצרף כל אלה יחד, מתקבלת תמונה אחרת לגמרי ממה שרבים חושבים.

אחרות לגמרי הן השאלות לגבי יישוב יהודי שהוכנס לגיטו וחי תקופה מסוימת חיים של ציבוריות מאורגנת לפחות. ואחרת לגמרי לגבי ציבור כמו יהודי הונגריה שהשואה הדביקה אותו בצורה שונה לחלוטין… אחרת לגמרי זה לשאול מה היה בצרפת, איפה שנראה היה כי כוונת הגירושים היא לגבי יהודים שאינם בעלי אזרחות צרפתית; זאת אומרת: ששם היתה הפרדה בין סוג-כזה של יהודים לסוג-כזה של יהודים, עד שכולם הוכו ולא הספיקו להתלכד ואפילו לא לחוש שזה נוגע לכולם.

כדי להבין את גודל האימה, מספיק להבין את הדבר הקשה שלא יאומן – במקומות בהם נלקחו ונשלחו למוות אלפי ורבבות גברים לא-יהודים על אדמתם – שרק אתמול היו חיילים בצבאם, בתוך האוכולוסיה שלהם – הם הוצאו למוות ללא התמרדות רצינית כלשהי.

מה שהיה תחת הכיבוש הגרמני בתקופה הנאצית היה דבר ששום אמות-מידה אנושיות מקובלות אינן יכולות להקבילו. ואף על פי כן החשבון שלנו הוא חשבון פנימי ונוקב. אף על פי כן, כיוון שהיתה לחימה יהודית, כיוון שהיו לוחמים יהודים, כיוון שהיה מאבק – אנחנו בינינו לבין עצמנו רשאים לשאול ולחזור ולשאול כיצד קרה הדבר. ואולי ללמוד מזה מדוע קולם של הלוחמים היה כל כך מבודד וכל כך מאוחר?

הדבר שביקשו הלוחמים להוכיח הוא אכזרי ונורא. בעצם, הלוחמים רצו ליטול את התקווה האחרונה – הכוזבת; כן. הכוזבת! – אבל התקווה האחרונה. ללוחמים לא היתה תשובה לתינוקות, לאמהות, לזקנים ולכל הגיטו. הם אמרו את הדבר המפוכח והאכזרי ביותר: זה מוות! ולכן אין ברירה. מוטב ליפול אחרת, למות אחרת. בתוך זה אולי יש סיכוי של חיים.

אני חוזר ותוהה על הדבר הזה. גם אם אין אדם יכול להיות אובייקטיבי בעניין הזה לחלוטין. אבל עם כל הרצון להיות אובייקטיבי, קשה להפריז בערך המוצא של האנשים שהיו לוחמים. והכוונה היא קודם-כל לאלה שהיו הנושא, היוזם. הדבר החמור והמכריע בנסיבות טרגיות, בנסיבות משבר ומבוכה, הוא לא ליטול את הנשק ולירות, אלא להרים את הדגל, להיות הגרעין היוזם. רובם ככולם השתייכו לתנועות נוער. בשום גיטו לא נתארגן הארגון היהודי הלוחם אלא על ידי אנשים שקודם-לכן השתייכו לתנועת נוער אידיאליסטית, לרוב, מתנועות הנוער החלוציות הציוניות; אבל לא רק הן, גם תנועת הנוער הקומוניסטית וגם ה"בונד" היו אידיאליסטיות – אבל במרכזן היו חברי תנועות הנוער החלוציות. הם היו צעירים, אבל זה לא מספיק. יותר קל לצעיר להכריע, יותר קל לו ללכת בלי ליטול רשות מאבא-אמא; אבא צריך לחשוב מה יהא על הבן. אבל לא זה בלבד. אלה היו אנשים שהתחנכו וחינכו את עצמם להגשמה עצמית, למהפכה עצמית. הם ראו את כל ההוויה לפני ההיטלריזם כהוויה זמנית. הם היו נכונים לקורבנות. הם חיו בעולם רוחני שתבע מהם ויתורים. אם נצרף הכל יחד נגיע לאיזה פרט שבחוויותי הוא הפרט המרכזי: הפאניקה. מהותה של הפאניקה, שהיא מפוררת כל גוף אורגני, שהופכת את הציבור לעדר ומבטלת את עצמיותו ואת אישיותו של הפרט.

הוויית הגיטו היתה הוויה של אתנחתות קטנות בין פאניקה לפאניקה. העובדה היא כי אלה שמתוכם צמח המרד קיימו עוד קודם לכן, בכל שעות המצוקה, איזו שותפות חברתית – איזו אחריות הדדית, עזרה הדדית בין חבר לחבר; דאגה לא רק לעצמך, אלא גם לזולתך; ואולי בעיקר לזולת יותר מאשר לעצמך; ערבות הדדית בתוך כל הציבור המוכה, שלא היתה לו כל ערבות הדדית, שכמעט גם הערבות המשפחתית נהרסה. זה היה דבר בלתי-מבוטל באפשרות להקים את המחתרת, את הארגון הלוחם. במקום שם נתקיימה החבורה הלוחמת והחברית, שם צמח המרד.

גם בקרב הפרטיזנים – שזאת היתה הוויה לגמרי אחרת, הוויה של לחימה המונית שבכלל לא דומה למה שהיה בארגון היהודי הלוחם בגיטאות, שהטרגי שלו היה אובייקטיבי – היתה אווירה שונה, אווירה של קלות-דעת, כי עד רגעים דרמטיים מסוימים היה החופש ביער לא-ישוער. התחושה שאתה חלק ממחנה גדול ומקבל עזרה ותקשורת מהחוץ יצרה אווירה לגמרי אחרת. אפילו באלמוניות הזו ביער, דווקא ברגעים הקשים שפקדו פרטיזנים בזמן מצוד, בזמן רדיפות, בזמן נסיגה – הגרעין שנשא את המורל היה גרעין שהיתה בו חבורה מבחינה רוחנית וחברתית. ואין זה מקרה. אופייני הוא הדבר שלאחר מכן, לאחר המלחמה – כשאתה בודק את דרכי המחשבה, התגובה, המאבק, איך גובשו הרעיונות, איך הגיע לכלל מעשה פה ושם – מתברר לך שללא מנהיגות, ללא קשר אלחוט, ובהרבה מקומות ללא קשר כלשהו, חשבו ופעלו והגיבו באותו האופן – אנשים בעלי אותו מוצא.

מה שאירע לעם היהודי ייחודו בשני תחומים: ראשית, אסונות גדולים לעם ישראל, הרבה מבחינה כמותית, אפילו שכבר קרה שיותר משליש עמנו נשמד. אבל, בכל התלאות שהיו, בכל הרדיפות, לא היו קווי ייחוד כאלה שהיו בשואה הזאת. בכל התלאות והרדיפות, תמיד היה מוצא גיאוגרפי: אם פקדה אותנו שואה בספרד, היהודים יכלו לצאת מספרד; אם היא פקדה אותנו באשכנז, הם יצאו מאשכנז; פקדה ברוסיה, הם יכלו בחלקם לצאת מרוסיה. היה מוצא גיאוגרפי. היהודי יכול היה לוותר על רכושו, לקחת מקל-נדודים ולנדוד. דבר זה לא היה פה. השואה סגרה על הכל. במקום שעליו השתלט היטלר לא היה מוצא גיאוגרפי.

אימי השואה הצפויה השתוללו במשך שש שנים – אבל אנחנו לא הבינונו אותם, זה עד המלחמה. אבל בתכנית ההשמדה של היטלר, כפי שהיא תוכננה וכפי שהיא בוצעה, בוטל המוצא שהיה תמיד בכל ההיסטוריה היהודית. תמיד היה מוצא רוחני: יהודי יכול היה להציל את חייו – אם המיר את דתו, אם התנכר לעמו. זו פעם ראשונה שהשמידו יהודים לא על אמונתם אלא על היותם יהודים; זאת אומרת, שלא היה גם מוצא רוחני.

במאמר מוסגר אגיד, שאינני בטוח מה היה קורה אילו השטן הזה, באחת מדרכי התרמית שלו, היה גם מנסה להגיד שלגיטו ייכנסו רק אלה שרוצים להיות יהודים. העובדה היא שבאו להשמיד אותנו כגזע, ולא כבני אומה מסוימת, שאם רוצים לוותר על האמונה נשארים בחיים. ובכן, לא היה מוצא. זה הייחוד שמייחד את השואה מכל מה שאירע לנו בגולה עד כה. מה שמייחד אותנו מכל העמים האחרים – כי רק לגבי העם היהודי תוכנן ובוצע השמד עם. בדיעבד, לאחר שמסכמים את ממדי החורבן – לאחר שלא כל העם הושמד, ואנחנו בחיים, ויש לנו אפילו מדינה, ועם ישראל אפילו גדל (יש לו גידול טבעי של מאתיים אלף איש בשנה, ובוודאי יגדל בעוד עשור אחד פי כמה וכמה) – אז כשמסכמים את ממדי השואה כיום, אתה עומד בפני טרגדיה כפולה ומכופלת: בשואה הושמד הציבור השורשי ביותר שהיה לעם ישראל בדורותיו, השורשי ביותר, הפוטנציאל הלאומי הגדול ביותר שהיה לעם ישראל באלף שנות גולה. ולא רק את המיליונים אין להשיב לחיים. גם אם הילודה הטבעית של עם ישראל תעמוד לנו ומדינת ישראל תתרחב ותגדל – זה לא ישוב!

גם אם בעוד כמה דורות אולי נגליד כך או אחרת את פצעינו הכמותיים, הרי מבחינה לאומית-היסטורית החורבן הזה לא יעלה ארוכה. זאת אומרת, כי מה שהיה עד שואת דורנו, שבכל אסון אחר, בכל שואה אחרת, אחרי כמה דורות הוקם מרכז חדש והתחוללה גרנראציה ביולוגית ורוחנית, היסטורית ולאומית – האם מדינת ישראל היא התשובה לשואה היום? – אולי. אך עד כה, לא.

מדינת ישראל עצמה זקוקה לפוטנציאל הזה, והוא איננו. מהותה של מדינת ישראל היא לא על מה שיש בה אלא על מה שהיא צריכה לקבל לתוכה, מה שהיא צריכה לקלוט. והפוטנציאל הזה איננו. ישנם מיליונים יהודים, ואי אפשר להגיד שהם אינם פוטנציאל לאומי; אבל האסון-בתוך-האסון הוא לא רק מה שהושמד, לא רק איך הושמד, אלא גם מי הושמד.

בינינו לבין צוררינו אין שום הקבלה. אנחנו אומרים שאצלם אין חשבון-נפש; על זה אינני מתפלא: לא ציפיתי שיהיה חשבון-נפש בעם הגרמני. כי אילו יכול להיות חשבון-נפש  בעם הגרמני, לא היה קם ההיטלריזם. אנחנו אומרים שאין חשבון-נפש גם בעולם שעמד מנגד. שום חשבון-נפש, שום זעזוע רציני לא קרה – לא בכנסיה הקאתולית, לא בעולם הנוצרי כולו… אבל בינינו לבין עצמנו, בחשבון הפנימי שלנו, מתברר כי עם ישראל לא עשה חשבון-נפש – לא היהדות בארצות שלא נפקדו בשואה… קרן-אור יחידה היתה במלחמת ההעפלה והשיחרור בארץ ישראל. לבד מזאת, האם אירע זעזוע רוחני?

מלבד קצת הנוער שהגיע הנה כמח"ל וגח"ל, בזמן שהמלחמה סערה בארץ – ואז מתלווים כל מיני אלמנטים, לא רק אידיאליזם, כל הכבוד! אבל במלחמה יש גם קלות ראש וגם הרפתקנות וגם קסם והכל… – הרי לא היה חשבון-נפש רוחני שיזעזע את העם היהודי החי, שחי על אמת, שיזעזע אותו! דבר לא. האם קמו לו מורי-הוראה גדולים לחשבון-נפש כזה? זה הדבר שמותר היה לצפות, וזה לא נתקיים.

מה צריך לעשות? צריך לעשות ולהתפלל שייעשה, שנראה את עם ישראל החי כיחידה אחת. היהירות הישראלית, האוטרקיה הרוחנית הזאת כביכול שלנו, שהולכת ומתגבשת, היא הניגוד מהמסקנה שהאסון הזה חייב היה להביא אותנו אליה. ההיפך מזה! – איך לא להניח את עשרה מיליון היהודים שימשיכו את מעשה ידו הארוכה של היטלר באמצעים אחרים, במקום מיתת יסורים – מיתת נשיקה; התפוררות לאומית דוהרת. כיצד נתעורר לשאלה הזאת – לא רק על ידי כמה קונגרסים וסימפוזיונים – שום כוח ציבורי רציני לא התעורר לבעיה הזאת. לדעתי זאת היא הבעיה של הדור היהודי היום. אינני יודע אם נותרו לנו עשר שנים, חמש עשרה שנה שעוד נוכל לדבר על ציבור יהודי. צריך רוח אחרת בישראל, ומנהיגות יהודית אחרת בעולם.

מנהיגות זה לא דבר שמתגלגל ברחובות… יש הבדל בין שרים וראשי-ממשלות לבין מנהיגי דור. יש הבדל. לא הציבור הדתי ולא הציבור החילוני העמידו את האישים המתאימים למשימת הדור. אבל אין להתייאש. דרכיה של ההיסטוריה העברית משונים ומוזרים מאד.

הדבר העיקרי הראשי הוא להנחיל את מורשת העבר הזה במערכת ההוראה והחינוך. כל שאר האמצעים הם בני חלוף.

אנחנו החלטנו שצריך, לפחות, לעשות בתוך הציבור שלנו, מה שצריך לעשות. אולי זה גם יקרין. על כן הקמנו את "מורשת", זה מחקר והוצאת ספרים ופעולה בין המחנכים. והנסיון מוכיח, שאין זה נכון שהדור הצעיר מתנכר. אין זה נכון. מי שקולט את זה בדרך הנכונה, בדרך החוויה, בא גם לכלל אותה הזדהות אפשרית, אף כי יש גם הזדהות בלתי אפשרית – כשהטרגדיה אירעה מעבר לים, ואבנים לא מספרות, וזה לא אותו רחוב ולא אותו בית. הזדהות מלאה לעולם לא תהיה.

זאת היא הטרגדיה של תנועת התחיה שלנו; שהוקמה באמת מדינה, הוקמה תחיה-כביכול בקרב אותו עם – וזה לא בקרב אותו עם. אז הזדהות מלאה לא תהיה; אבל הזדהות אפשרית, זאת אומרת שבמקומה לא תבוא התנכרות – זה כן אפשרי. זה רק על ידי הקניית החוויה האותנטית, על ידי הלימוד, על ידי הסיפור, על ידי העדות, ולא על ידי הסתר-פנים! ומה שנהגו עד עכשיו, זה היה הסתר-פנים. מתוך קומפלקס של בושה, מתוך קומפלקס של כל מיני קומפלקסים!

[vc_single_image image="292" img_size="medium" alignment="right"]
[vc_gallery type="image_grid" images="292" title="גלריית תמונות" el_class="gallery-muntzahim"]

מידע נוסף

    [accordionitem]

    לא ישא איש עמי את מיטת אמי,

    לא יגש איש עמי אל מיטת אמי,

    גשו אל המישורים הגדולים,

    שאו עיניכם אל הנהר הלבן

    מבציע מצולתו ומושך

    כחרטום של אניה

    כבדה כקרח,

    ואמרו עמי

    אמי, אמי.

    .[/accordionitem] [accordionitem]

    היה זה אבא קובנר אשר הביא אותי לעסוק בנושא השואה עיסוק של היסטוריון. לאחר פרסום ספרי הראשון, שדן בתולדות היישוב העברי בארץ במלחמת העולם השניה, הוא הזמין אותי אל בית הקיבוץ הארצי ואמר לי שאני מבזבז את זמני: שאלתי – מדוע? והוא השיב לי בשאלה: מהו, לדעתך, המאורע המרכזי בתולדות  העם היהודי במאה שלנו? עניתי – לצערנו, זוהי השואה. ובכן, אמר, מדוע אתה עוסק בדברים אחרים? השיבותי – כי אני מפחד לגעת בנושא זה. אמר – זוהי גישה התחלתית מצויינת ל”עיסוק” בשואה. והוסיף – תצטרך לעבוד קשה מאד ללמוד לשונות, וכיו”ב.

    יחסו של אבא אל ההיסטוריונים בכלל ואלי בתוכם היה בהחלט מורכב. חדירה לתחום השואה קשה ממילא, ומה יכול היסטוריון לעשות בה, יותר מאשר לרשום רשומות? ידועה דעתו מדברים שכתב, אולם בצידן של אזהרות וספקות היו גם המרצות ועידוד. צריך לכתוב – אמר, וגם סייע באופן מעשי. הבעיה עליה שוחח איתי מספר פעמים, נגעה במקומה של השואה בתולדות עמנו בכלל. כאשר עמד בתכנון בית התפוצות, והבניין הגדול היה קונכיה ריקה עם פועלים העובדים בתוכה, לקח אותי לסיור, ואחר כך יחד איתי את משה דייוויס חברי. והנה ראינו את הבניין כפי שאבא ראה אותו – יותר מרשים ויותר משמעותי מכל מציאות שנתגבשה לאחר מכן, כי הוא הכניס בתוך זה את החיים היהודיים שהיו ורמז לנו על התוכן האמיתי: העם היהודי חייב להמשיך דרכו, והוא יוכל לעשות זאת, אם יראה בשואה גם את השבר הנורא, אבל גם את הצומת שאליו וממנו זרמו וזורמים החיים היהודיים על כל גוניהם. אש השואה אינה שורפת ומאכלת רק במלחמת העולם השניה, אלא חודרת כלהב דרך ההיסטוריה היהודית כולה.

    בנושאים היסטוריים היה אבא פונה אלינו – אל ישראל גוטמן ואלי: וילנה ותולדותיה, המרד וההתנגדות, היחס של ואל היישוב היהודי בארץ. החתירה היתה תמיד לדיוק מירבי – אבא היה היסטוריון אמיתי בעצמו, אשר היה מסוגל לראות את עצמו ואת התקופה כאילו ממבט חיצוני ועם זאת להישאר לגמרי בפנים. הוא מסר לי עדויות שלו – על הבריחה, על הנקם. ובשיחות שהיו לנו לעתים רחוקות מדי, הראה לי דברים, שמע הערותי ודעותי, וקיבל או דחה מתוך חדירה מעמיקה לתחום של ההיסטוריה שאיננה – ובכך היינו תמימי-דעים – “מדע", אלא היא תיאור וניתוח מאורעות על פי כללים מסויימים החותרים לדיוק מירבי.

    היו לנו בהחלט גם חילוקי-דעות וויכוחים לעתים. כך בתפיסתנו את המורשת היהודית ואיך ומה לעשות בציבור היהודי, כדי לעמוד מול המתקפה הדתית מחד גיסא, ומול הריקנות מכל תוכן של מורשת יהודית מאידך גיסא. דומני שאבא נטה יותר לצד המסורת, אף שהיה כמובן אדם "חילוני" – הוא לא אהב ביטוי זה כלל וכלל – אלא חיפש על פי דרכו גשרים. אולם לקראת מועצת התרבות של הקיבוץ הארצי בקיבוץ הזורע עבדנו יחד ימים ארוכים. הכינונו מצע ותכניות. לא יצא מזה הרבה, ולא כל כך באשמתנו. אך הדברים שנאמרו אז שימשו בכל זאת בסיס לכל דיון בעתיד וגם לפעולה שנעשתה לאחר מכן, ושהודות לה אולי לא אבדה תקוותנו בתחום זה.

    הפגישה האחרונה בינינו היתה בניו-יורק, ביום שלפני הניתוח בו איבד את מיתרי הקול. שוחחנו על ה"מגילה", יצירה שלו, הכוללת בתוכה סיפור, ובסיפור כל תולדות השואה ערוכים מוסחים ומוצגים בתמצית שבתמצית, ברמזים וקווים דקיקים. התפעלתי מהיצירה הזו, ואבא רצה שאבדוק אותה מבחינה היסטורית. עשיתי זאת כמובן ושוחחנו על נקודות מחלוקת אחדות בנושאים אלה, איך לפרש מאורעות, איך והיכן לשים דגשים. העבודה הזאת, כמו הרבה עבודות אחרות, לא נשלמה. אבל היא חייבת להתפרסם, ואני תקווה שאכן כך יהיה. חשבתי עוד לראותו אחרי שאשוב משבתון בחו"ל, וכבר לא ה

    [/accordionitem] [accordionitem]

    "לקחי השואה"

    (רשימות מן העזבון, 5.2.1975)
    אבא קובנר
    5/02/1975

     

    מה היתה השואה? השמדת עם שבוצעה על פי תכנית ערוכה מכוח צו-מדינה בשטחן של למעלה מעשרים מדינות וארצות ובסיועם הפאסיבי – או הפעיל – של בני עמים מרובים, כשלנרדפים אין מותירים שום ברירה – לא ביציאה, לא בפשרה, לא בכניעה או המרת דת, לא לכלל ולא ליחיד.

    השואה היא חורבן הגולה היהודית חסרת המגן, שנתרחשה באירופה באמצע המאה העשרים.

    כלום אין שואה כזו עלולה לחזור ולפקוד ביום מן הימים קיום יהודי בתפוצות הגולה? אין ערובה ואין בטחון שלא תתרחש שוב, כי משטרים עומדים ונופלים ומה שהוא היום מבצר הדמוקרטיה יכול מחר ליהפך למצודת הטוטאליטריות ובמקום שקיום יהודי הוא קיום של חסות – הכל צפוי. שלושים שנה אנו מבקשים להבין מה הם לקחי השואה. יש שאלות שיש עליהן תשובות. יש שאלות שעדיין אין לנו עליהן תשובות. ויש שאלות שלעולם לא נדע מענה עליהן. אך אחד מיסודי לקחה של שואת אירופה היא כי אין שומע לזועקים ואין עוזר ומציל לעם נרדף אם הוא עצמו אינו עומד על נפשו בחרוף נפש.

    יקרה אשר יקרה בארץ ישראל ואם גם תוסיף להיות מלחמה ואם גם תכבד המלחמה בגבולות מדינת ישראל – כל עוד היא מדינת היהודים וכל עוד לא פסה מסירות-נפש מקרבה – לא תהיה עוד שואה. זאת אמונתי, זאת הכרתי וזה בטחוני. כי כאן – ואולי רק כאן – יש ליהודים הרצון הקולקטיבי והיכולת הקולקטיבית לקדם פני סכנה לאומית בכל תנאי ובאמצעים שאינם נופלים מאמצעי האויב הפוטנציאלי. מי שינסה בפועל ממש לבצע את האיום של חיסול ישראל יצטרך להסתכן במאורע בעל משמעות גלובלית והעולם – ולא “מצפונו של עולם” – שוב לא יוכל לעמוד בלתי מעורב מנגד ולהחריש, בין שירצו בכך ובין שלא ירצו.

    כאן יסוד השינוי והתמורה שמעלה מדינת ישראל בעצם קיומה ובכוח המגן שלה כנגד סכנת שואה אפשרית. גם בשעותינו הקשות ביותר אל נא נפקפק בדבר היסודי הזה.

     

    /accordionitem]